מצאו תלמידיו את רבי עקיבא כשהיה בוכה בשבת. אמרו לו: רבינו "וקראת לשבת עונג" כתיב. נענה להם: "זהו תענוגי."
א.
משיב הרדב"ז לשואלו דבר:
מה ששאלת על אחד מגדולי הדור שבמות עליו בנו לא הוריד עליו אפילו דמעה אחת אם זו מדה טובה או לא אגידך כי זו מדה רעה מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש והיא מדה אכזרית. אלא ראוי להתאונן, להתאבל ולקונן על מעשיו.. והבוכה והמתאבל ומוריד דמעות על קרובים כל שכן על אדם כשר, מדת חסידים. נביאים ואנשי מעשה היא ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו … ומכל מקום אין להתאבל יותר מדי".
לא להתאבל יותר מדי. במה הדברים אמורים במות אדם אפילו אם יהיה גדול הדור אך אין זו המדה נוהגת באבלות על חורבן האומה, על שרפת מקדשה בבת-עינה. לא נגזרה עליה שכחה אפילו אחר שתים עשרה מאות שנה ויותר כי מתחדש הצער מדי יום ביומו. כל צרות שעבוד הגולה מקורן ושורשן באותו יום מר ונמהר. לא תנחם האומה כי אם בעמוד המקדש על תלו, כהנים ולויים על מכונם ודוכנם ומלכי בית דוד על כסאם.
אבלות ירושלים אפפה חכמי ישראל בכל הדורות, עולה היא מכל הגיגם והליכותיהם. רוצה אתה לדעת עד היכן הגיעה התוגה שבלב – צא ולמד מן הרמב"ם.
ספר משנה תורה זה מפעלו הגדול. ספר החוקים המקיף כל דיני ישראל בגולה ומצותיו לעתיד – כשתתחדש המלוכה. כל אבן באותו בנין היא הלכה פסוקה. הלכה פסוקה מן התלמודים ירושלמי ובבלי, מן ספרא, ספרי ומדרשים. או מנהג שנהגו ישראל. מעטים המקומות בהם מביא דין שחדשו הגאונים ואז הוא כותב: "הורי הגאונים". רק לעתים רחוקות מזכיר דעות רבותיו ואז הוא רושם: "הורו רבותי" ובהלכות בודדות לבד הוא מזכיר הכרעתו: "יראה לי" ורק פעם אחת ויחידה הוא מזכיר מנהג שנהג בית אביו.
"חסידים ראשונים כך היתה מדתם. ערב תשעה באב היו מביאין לו לאדם לבדו פת חרבה במלח ושורה במים ויושב בין תנור וכרים ואוכלה ושותה עליה קיתון של מים בדאגה ושממון ובכיה כמי שמתו מוטל לפניו כזה ראוי לחכמים לעשות או קרוב לזה. ומימינו לא אכלנו ערב תשעה באב תבשיל אפילו של עדשים".
ספר משנה תורה ספר חוקים הוא לפרט ולכלל מה ראה הרמב"ם להזכיר בתוכו מנהג שנהגו אבותיו? אין זו כי אם כשהגיע בחבורו לדיני אבלות על חורבן בית המקדש לא היה יכול להבליג על צערו שמלא כל לבבו ובא ותלה את אלון בכותו בין כתלי הספר שחבר.
ב
אגרת שלוחה ל"נודע ביהודה" רבה של פרג: "ילמדנו רבינו מה זה שצוונו רבותינו להתאבל על גלות השכינה".
"דע לך בני כל זמן שישראל היו שרויים על אדמתם כל הטובה והשפע עליהם היו יורדים וכל האומות מהם מתפרנסים. עכשיו "שכינתא בגלותא" – כל השפע לגויים יורד וישראל מתפרנסים מקב חרובין מפורענות לפורענות".
והמגיד מדובנה בנועם אמרותיו היה נותן משל לדבר. למה הדבר דומה? לבן כפרי שהוליך בנו למלמד העירה. הבטיח לאשת המלמד כל טוב. גבינה, חמאה, חלב ופירות ישלח לה כל יום ובלבד שתכלכל את בנו בשפע. אחרי ימים הגיע לעיר וראה בנו כשפניו רזים ומצומקים. "אבי, כל מה ששלחת לאשת המלמד לקחה לה לעצמה ולבני משפחתה ואותי האכילה לחם צר".
כך מצבם של ישראל בין האומות. כל הטובה והשפע שלנו היו מיועדים נוטלים הם לעצמם ואנו על שיירי שולחנם אנו חיים.
רבות דרש המגיד ומכל דרשותיו היו עולים האבלות והגעגועים למקדש שחרב. מוסרים שכהמגיד מדובנה היה דורש מעל הבמה לא היתה עין בלי דמע.
והמגיד בעצמו? אדומות היו עיניו תמיד מרוב בכי. מספר ר' אברהם בריש פלאהם איש סודו של המגיד ורושם שיחותיו: "והכסא אשר היה נגד פניו בכותל המזרח היה תמיד כאילו פלג מים שטף עבר עליו … גם בימי שבתות וימים טובים עד כי כמעט בכל רגע מרגעי היום היו עיניו יורדות מים".
ג
האבל על חורבן ירושלים מלא כל הויתם של חכמי ישראל. "לולא פורים היום לא הייתם רואים שחוק על פני". אומר ר' יונתן אייבשיץ באחד מדרשותיו.
מי שהתעמק פעם בתמונות גדולי ישראל בדורות שעברו יודע שלא ראה ביניהם פנים צוחקות ואם ראה רמז של בת צחוק שבעתים עלתה עליו העצבות.
אחד ומיוחד היה הרמב"ן. כל הויתו היתה דמע. תוגה ועצב ללא גבול מלאו כל חדרי נשמתו. מכאן – קובצו "תורת האדם" הכולל הערות ופרושים בדיני אבלות והלויה ומכאן – חבורו "שער הגמול" העוסק בשכר של אחר המיתה.
המתעמק בדברי הרמב"ן אי-אפשר לו לא להתקל בדמע בכל שיל ושעל.
"ויאסוף יוסף מרכבתו ויעל לקראת אביו גושנה ויראה אליו ויפול על צואריו ויבך על צואריו עוד".
לא פרש הכתוב מי נפל על צוארו של מי ומי בכה? רש"י מפרש בשם המדרש כי יוסף נפל יל צוארי אביו ובכה בעוד שיעקב היה קורא קריאת שמע.
הרמב"ן בפרושו נוקט לו דרך אחרת. יעקב הוא שבכה. "ודבר ידוע הוא מי דמעתו מצויה. של האב הזקן המוצא את בנו חי לאחרי היאוש והאבל או הבן הבחור המולך".
רק מי שדמעתו מצויה היה יכול לכתוב כדברים האלו.
לא הסתפק הרמב"ן בדמעות ותוגה בגולה – משכתו נפשו לציון. נטש בית, משפחה ותלמידים ולעת זקנה עלה ירושלימה – לבכות.
"אני הגבר ראה עני, גליתי מעל שולחני, הרחקתי אוהב ורע.. הייתי נזיר אחים, כמדבר מלון אורחים. עזבתי את ביתי, נטשתי את נחלתי.. ונקל זאת וכל יקר ראתה עיני להבזות. טוב לי יום בחצרך לבקר בהיכלך החרב ומקדשך השמם לחזות, לרצות אבניך ואת עפריך לחונן ועל כרבותיך לקונן כי עפריך בפי צוף ופנג. ובכיתי עליך במר נפש, מספד מר, ובבכי אתענג, ויהי כהרימי קול ובקרקעי בגדי ומעילי אז ינוח לי".
"ובבכי אתענג, ויהי כהרימי קולי ובקרעי בגדי ומעילי אז ינוח לי".
ד
מאות בשנים מפרידות בין הרמב"ן ו"החתם סופר". רוח ה"חתם סופר" התרפקה על נשמת הרמב"ן בערפלי הדורות.
לא לחנם הגה ה"חתם סופר" כל ימי חייו בפרוש הרמב"ן על התורה. גם על ערש דוי צוה לבני ביתו אחריו לשים בו עיונם.
לא לחנם השתדל ה"חתם סופר" למען פרסום דברי הרמב"ן שעוד בכתב יד.
כל ימיו חפש ה"חתם סופר" את הלכות הרמב"ן על מסכת בכורות, חלה ונדרים. הוא בקשם במקומות שונים ובמדינות רבות וכשלא מצאם הצטער צער רב. בשנת תקצ"ה כמה שנים לפני מותו מצא את כתב היד ואז קרא עליו: "שמע אלוקים, הקשיב בקול תפלתי, כי זכיתי למלאות החסרון, ולא יהא ספר תורה חסר אות אחת, יפוצו החוצה מי מעין היוצא מבית קדשי קדשים הרמב"ן. וכל בית ישראל מקיימי תורה ישמחו ויעלוזו לפני אלוקם וישישו בשמחה".
היה בנשמתו הרבה מנשמת הרמב"ן.
מן התוגה והעצבות על חורבן ציון וירושלים. עד היכן הגיעה אבלותו? עד שהאהבה לירושלים הופכת קנאה בערים אחרות.
"קנאת ירושלים עשתה זאת" אמר ה"חתם סופר" לפני למעלה ממאה שנה כשהגיעתו השמועה על רעידת האדמה בטבריה שהחריבה את העיר למה העדיפו חכמי ישראל להתישב בתוכה ולהעליב ירושלים? ובאותה נעימה של כאב ורוגז הוא כותב על צפת שנהפכה בית ועד לחכמים במקום ירושלים ולבו מנבא לו רעות לעתידה.
מנהג נהג ה"חתם סופר" שלא ראינו אצל חכמים אחרים. בעודו צעיר וכוחו אתו היה צם מדי יום ביומו בכל שלושת השבועות של ימי המצרים.
יש שצם בעשרת ימי תשובה לכפר על עונותיו. גאון זה צם שלושה שבועות בבקשו רחמים על עירו החרבה.
ה
"יש ויש לנו לספוד ולבכות על בית אלוקינו ועל דמינו וימינו ………. שוכני הארץ אשר המה בארץ ישראל תחת יד ישמעאל המה שוכני ארץ ושוכני עפר כי גם הם סובלים עול הגלות המר ושוכבים עד לעפר ומושלים עליהם הערבים והערבי אינו מניח את היהודי לקרב לכותל מערבי ויש לנו לבכות עליהם ועליהם לבכות עלינו כי רדנו מטה מטה".
כדברים האלו רשם לפני כמעט מאתים שנה הרבי מרדכי אבדק"ק וילקוץ הסמוכה לירוסלב בספר "שער המלך".
בינתיים נשתנו הזמנים וילקיץ ירוסלב ומאות ואלפים העיירות והכפרים במזרח אירופה אינם יותר. בארץ קמה מדינת ישראל ובנים שבים לגבולם. אך הדברים שרשם אז לצערנו, עדיין עומדים במקומם.
המודיע
ז מנחם-אב תשי"ד