תשובה למכתבה של הגב' ת. ז'בוטינסקי-קופ לשר החנוך והתרבות
מתוך חרדה לנשמת הדור הצעיר, מתוך יגון עמוק על הזיוף סביבנו שסופו אבדן וחורבן האומה, פנית לשר החנוך והתרבות למנוע התפשטות סלוף ההוה והעבר שחדר לספרי למוד ולבתי ספר במדינתנו.
הנני מבין לרוחך ושותף אני לצערך – אבל מכתבך לחנם ופניתך – פנית שוא. תני לי לפרש את דברי.
באותו ערב בו שמעתי מפורש יוצא מפי שר החנוך והתרבות, בפולמוס שנתעורר בינו ובין חברת הכנסת אסתר רזיאל-נאור אודות "הברית החדשה" החדשה. – כי "מותר לשנות את התנ"ך" – נדדה שינה מעיני. קמו לפני דורות יהודים. ראיתי עומדים אלה מול אלה מלכי הגויים, סגניהם, כוהניהם וכומריהם לבושי פאר והדר – ורבני ישראל, שליחי עמם, עטופי שחורים ודאגה בלבם.
אלה עומדים וטוענים: "כתוב בתורתכם: דם גויים מצוה לשתות, מותר לרמות עכו"ם ולגוזלו. דתכם – דת רוצחים וגנבים" קולם קול ענות גבורה, מדברם חוצפה ועזות. ואספסוף בוגדי וסנבלטי ישראל. הפפרקורנים של כל הדורות מגבירים תרועתם – ולעומתם רבני ישראל, בקול דממה דקה ידברו, ברתת ויראה: "שקר וכזב הדבר, סלוף וזיוף, סרסתם דברי קדשינו".
ובחוץ, לפני ארמונות והיכלים מקומות הוכוחים, משתולל וסוער המון גויים פרוע. לדם יהודים הוא צמא וקרבנות הוא דורש. ובבתי כנסת ומדרש עומדים בני יעקב בפלל לפני צור ישראל: "תהי עם פיפיות שליחינו ואל יכשלו בלשונם".
אל יכשלו בלשונם ואל יחטאו בדבורם, ישמעו חרפתם ויתאפקו, ולא יענו לגויים כאולתם בעזות מצח וחוצפה פן יכעיסום. פן ירגיזום ממקומם. מספר ר' שלמה אבן וירגה, ממגורשי ספרד ופורטוגל בספרו "שבט יהודה" על וכוח לפני האפיפיור והשיבו הרב בכעס וצער. "והלך הקהל לביתו וצעקו כולם על רבי אסטריך ואמרו: המסנו עליך ועל דבריך, כי שמת חרב ביד אויבינו, ולא כן הסכמנו בינינו שנדבר על האופן אשר דברת". כל שגיאה, פליטת פה וכל שפת יתר – הרות אסון לאומה הפזורה. בשפה-לא-שפה עליהם לדבר לבני-אדם-לא-אדם.
ככה עמדנו דורות בכל ארצות הגולה במשפטי עלילות דם ובחום ויכוחים וטענו ברתח ופחד: "לא כתוב כטענתכם בספרי קדשינו, זיוף וסלוף הדבר". והנה יוצא קול מבמת הכנסת ועובר הדורות ומכריז: שקר היו טענותינו, הצדק עם מסלפי תורתנו ודתנו מימי אפיון היוני-מצרי עד שטרייכר ימח שמו וזכרו של דורנו – כי מותר לשנות את התנ"ך. טיטוס הרשע נעץ סייף בפרוכת קדש הקדשים ושר בישראל מעל במת נבחרי העם שם חרב בידי אויבינו ומשמידנו.
ואת, גברת נכבדה. מתוך חרדה לנשמת הדור פנית למי שקרא דרור לאויבינו מבחוץ ולמלשיננו מבפנים להטיל מום בקדשים – לפניתך תשמע?
פנית בשולי מכתבך לשר החנוך והתרבות לשים קץ לחנוך הזרמים למען העם ולמען עתידו.
נמצא כתוב ב"חוקי התורה" שחקקו קדמוננו בימי הבינים "לכבוד התלמידים והרבנים" כדי שידעו סדר הלמוד ואופן הנהגתו:
"גם תקנו שלא יקבלו המלמדים יותר מ-10 תנוקות בענין אחד. ואע"פ שהורו רבותינו שילמדו בצותא עד כ"ה תנוקות, זה דוקא בארץ ישראל דאוירא מחכים ובזמן שישראל שרויין על אדמתם וידם תקיפה כי נפש החפשית היא גבוהה וחזקה. וזכה וצלולה ויכולה לקבל שכל ומדה על שאינה משועבדת לזולתה".
אבותינו בתומתם חשבו שאוירא דארץ ישראל תרחיב את דעתנו ונוכל לשבת וללמוד בצותא יחד. אבל שר החנוך והתרבות של מדינת ישראל הוא דוקא מחסידיה של שיטת הזרמים בחנוך. "הזרמים בחינוך" הוא הסביר לא פעם "הם תוצאה של הבדלי סגנונות החיים של חלקי הישוב השונים. אין ספק בדבר שטפוסים שונים של בתי ספר במגמות שונות הם אצלנו חוץ לתחום הויכוח. הוכוח והפולמוס מסביב לבעיה זו הם בתחום הארגון".
לנו הפולמוס מסביב לבעיה אחרת: כל גל עליה מביא לארצנו שבט אחר על מסורתו ועל צביון וסגנון חייו הוא. נרחיב את הפצול על ידי חזוק וטפוח של הבדל סגנונות חיים או נשתדל על ידי הוצאת הילד, אם רק לשעות ספורות ביממה, מתוך סביבתו העדתית והמעמדית לאטמוספרה בה מובלט יחוד גורל העם בכל ארצות פזורו ויעודה של האומה על שכביה ומעמדיה, – לקשר ולגשר בין הנפרדים ולהפוך בית ספרנו לבית יוצר האומה השלמה שתחדש נעוריה מתוך מזוג וקיבוץ גלויות גופני ורוחני?
האם התימניה כשהיא מביאה את ילדה בפעם הראשונה למלמד תאמר לו. "הבאתי לך בשר, השיבה לי עצמות". כלומר, על תחוס עינך עליו. יודעת היא שרק עולה של תורה ורדויו של המלמד יעשו מבנה הקטן בן אדם. גם לנו ישיבו מלמדי תנוקותינו ומורינו המפלגתיים ששר החנוך והתרבות הוא ראש מדברם ומחנכם, דור של עצמות, גל עצמות מבלי עוז לאומי ולחלוחיה אחות עם.
וגם על זה פניתך וזעקת שברך – לשוא. אם הפצול המחריד ושנאת אחים העורת השוררת בקבוצים לא העמידה את כל ערכי ומוסדות החיים – מה ומי יעמידנו?
מתוך "חרות" כ"ד אדר תשי"ב
3.21.1952