במאמרי "מקומות מוחרמים" ("הדואר"", יא טבת תשל"א) דנתי על השמועה שהגולים מספרד הכריזו חרם על ארץ זו. הבאתי דעתו של פרופ' א. ש. יהודה שאין יסוד לשמועה זו, וכי מקורה היא העובדה שיהודים לא יכלו לבקר בספרד כי הכניסה היתה אסורה להם בעונש מות. יהודי שהיה רוצה לבקר בספרד היה צריך להיראות כנוצרי. הרבנים, ודאי שדעתם לא היתה נוחה מכך שיהודי יתחפש כנוצרי ויסכן את נפשו – ומכאן השמועה על החרם.
הוספתי על דבריו של פרופ' יהודה, כי אם נכון אמנם שלא הוכרז חרם על ספרד, מוצאים אנו כי נוסף על האיסור הכולל לבקר בארץ, בה צריך יהודי להיראות כנוצרי או כבעל אמונה אחרת, היו כנראה מקהילות הגולים שעשו תיקון למנוע בעד חבריהן לבקר בספרד. הבאתי לשונה של תקנה משנת תי"ח (1658) מפנקס הקהילה הספרדית של האמבורג, בה נאמר כי כל המבקר בספרד או בפורטוגל לא ייקרא לעלייה לתורה ולא יכובד בשום מצווה אחרת במשך שנתיים.
והנה כעת העירני ידידי אברהם שישא מלונדון כי התקנות של הקהילה הספרדית של לונדון מן השנים תקמ"ה ותקצ"א כוללות סעיפים המטילים עונשים על המבקרים בספרד ופורטוגל, הואיל והאנשים המבקרים בארצות האלה צריכים לחיות למראית עין כנוצרים, ולא עוד, הם מעמידים בסכנה את יהודי הסתר, שעמהם הם באים במגע.
והנה לשון התקנות: הואיל ואי אלה אנשים מבני עמנו, אשר באו מספרד ופורטוגל, חזרו למדינות האלה – בהן הם אנוסים לחיות חיי נוצרים – וגרמו בכך נזק לאנשים מבני עמנו המתגוררים שם, ראינו חובה לעצמנו לעשות כפי יכולתנו למנוע הרעה הזאת. הוחלט על כן: כל אדם הבא מן המדינות האלה לאנגליה או לארץ אחרת בה ניסבלת הדת היהודית, והוא חי שם כיהודי, ולאחר מכן הוא חוזר לספרד או פורטוגל, שם הוא אנוס לחיות כנוצרי – דינו להיות מוצא מן הקהילה. אם האדם הזה חוזר מספרד או פורטוגל – לא יתקבל שוב לקהילה מבלי שיבקש מקודם בבית הכנסת סליחה ומחילה מאלוקים ומן העדה על החטא שהוא חטא ויקבל עליו את התשובה וישלם את הקנס שיוטלו עליו על ידי החכם וראש העדה.
מתקנה שניה אנו למדים, כי עונשים אלו הוטלו לא רק על ההולכים לספרד או פורטוגל, אלא גם על היוצאים לארצות אחרות ושם העמידו פנים כאילו הם נוצרים. פטור מן העונשים היה רק מי שהיתה בידו הוכחה כי הוא יצא לארצות האלה בניגוד לרצונו[1].
שישא מעיר, כי התקנות האלה לא מצויות ב"הסכמות" הקהילה מלפני שנת תקמ"ה – כנראה שלא היה אז צורך בהתקנתן, כי לא רבו אז המבקרים בחצי האי הפירינאי – ולא ב"הסכמות" המאוחרות לשנת תקצ"א. עם ביטול האינקוויזיציה ניתן ליהודי לבקר בספרד מבלי להסתיר את אמונתו – ולא היה עוד שום טעם לאסור הנסיעה למדינה זו.
אף תקנות אלה מוכיחות שלא היה "חרם" על ספרד.
סבורני, כי לא מן המותר להביא כאן דברי הנוסע והסופר העברי שמואל רומאנילי בהתחלת ספרו המפורסם "משא בערב" המתארים את הסכנה שהיתה צפויה ליהודי שנזדמן לספרד בימי האינקוויזיציה. רומאנילי, שכתב ספרו בשלהי המאה הי"ח, מספר שהוא נקלע לג'יבראלטר ולא ידע כיצד לצאת ממנה: "אנה אלך? דרך ספרד ביבשה אין יוצא ואין בא. ועוד. איך יזיד איש יהודי לעבור דרך שם אם לא ימיר דתו? ואתה, ידעת כי אין בכוח האדם להמיר באמת דת אשר ינק בחלב אמו כמו שאין בכוחו להמיר לידתו. אם אתחפש ואתנכר חיי תלואים לי מנגד אולי יכירוני. דרך הים, יקר הוא למצוא ספינה…
מתוך "הדואר" גליון ו', כ"ב בכסלו, תשל"ב
[1] עיין על התקנות בספרו של נוויל לאסקי: The Laws and Charities of the Spanish and Portuguese Jews Congregation of London (1952) pp. 101-102
יוסף, בנו של מר שישא, העיר על תשובה בדבר חרם ספרד בספר "תרועת מלך" (קיידאן תרצ"ז, סימן יג, ענף ב) להרב יוסף זוסמאנוויץ. הרב נשאל על ידי הרב י. י. ויינברג ורבנים אחרים מברלין אם מותר ליהודים להתיישב בספרד. רקע השאלה היה בוודאי רצונם של יהודים מגרמניה להגר לספרד, שבה שלט אז, בימי ראשית שלטון הנאצים בגרמניה, משטר רפובליקאני.