א.
הקורא בתורה "צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב"[1]. חותמים בדבר טוב גם בנביאים ובכתובים.
על כן אין מסיימים קריאת "איכה" בפסוק "כי אם מאס מאסתנו, קצפת עלינו עד מאד", אלא אחרי קריאת הפסוק הזה חוזרים על הפסוק שכתוב לפניו "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם".
וכך עושים בקריאת קהלת, בקריאת הפרק האחרון של ישעיה (שהוא ההפטרה של שבת ראש חודש) ובקריאת הפרק האחרון של מלאכי (שהוא, לפי דעת רבים, ההפטרה לשבת הגדול).
סימן נתנו לארבעת הספרים אשר בקריאתם כופלים הפסוק שלפני האחרון: יתק"ק.
יו"ד – ישעיהו, ת"ו – תרי עשר (הפרק האחרון של מלאכי הוא גם האחרון של תרי עשר), קו"ף – קינות (איכה), קו"ף – קהלת[2].
ב.
רבי שמואל בן מאיר (רשב"ם) כותב בפירושו לתורה, בתחילת פרשת "ויחי", כי עיקר תחילת פרשה זו היא הפסוק האחרון של פרשת "ויגש": "וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד", שהרי לפסוק זה מחובר "ויחי יעקב" וגו', אלא שלא רצו הקהילות לסיים פרשת ויגש ב"ותהי הארץ לפרעה" (הכוונה לפסוקים מ"ז, כ-מ"ז, כו) וסיימוה ב"וישב ישראל" וגו'.
ג.
פרש "בלק" מסתיימת: "ויהיו המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף", ודאי שאין זה סיום טוב.
כותב רבי אברהם בר' נתן הירחי בספרו "המנהיג" (מהד' ד"ר יצחק רפאל, מוסד הרב קוק תשל"ח, עמ' תכ"ב) כי מנהג רוב ספרד, וצרפת ופרובי' בסוף פרשת בלק שקורין בפנחס עד "בריתי שלום" לסיים בדבר טוב.
מנהג זה קיים עדיין בין יהודי פרס. בקורפו היה נהוג עוד במאה הי"ז[3].
ד.
מספר הרב מרדכי הכהן ז"ל בספרו "על התורה" בקשר לפסוק האחרון של פרשת "ויקרא", המסתיים במילים: "… מכל אשר יעשה לאשמה בה". מנהג היה נהוג בכמה מתפוצות ישראל כשהיה הבעל-קורא מסיים את קריאת הסדרה בפרשת "ויקרא" היו כל המתפללים עומדים ומכריזים אחריו בקול: "לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי".
ולא היה אדם יודע טעם למנהג הזה עד שבא רבי מנדילי מרימנוב ופירשו: פרשת "ויקרא" מסתיימת במילים "לאשמה בה", וכדי שלא לסיים בדבר רע אמרו "לאל אשר שבת מכל המעשים ביום השביעי", כי "לאשמה בה" הוא הנוטריקן של המילים האלה[4].
ה.
מסיימים בדבר טוב גם דברי תורה שבעל פה. נוספו דברים למשניות ולמסכתות מסויימות כדי שיסתיימו בדבר טוב.
מחברים תורניים אף הם ביקשו לסיים בדרך זו את חיבוריהם.
מעניינים דברי רש"י – בהסברתו של המהרש"א – בסוף פירושו למסכת בבא קמא. הרי דברי הסיום של רש"י. בד"ה "מתא מחסיא" הוא כותב: "מקום בהמות הוא וצריכין למרעה טוב". מעיר המהרש"א" המלה טוב הוא מיותרת, גם בלעדיה מובן הפירוש. אפשר שרש"י הוסיף אותה כדי לסיים בדבר טוב. ולא עוד: שלוש האותיות האחרונות של למרעה – נקראות רעה. גם בשל כך, שלא תהיה מלה אחרונה בפירושו, ראה רש"י צורך להוסיף עליה טוב.
מאת: טוביה פרשל מתוך "הצופה" ח' באב תשנ"ח.
[1]) ירושלמי, מגילה פ"ג, ה"ח.
[2]) ראה רש"י סוף איכה, והשווה ירושלמי ברכות פ"ג, ה"א.
[3]) ראה מ. פרשל-הרצוג, "סיני", כרך ק"א תשמ"ח.
[4]) על הסיום של פרשת במדבר ראה דברי הרב מרדכי יהודה ליב זקש, המובאים על ידי ר' אהרן יעקב גרינברג המנוח ב"עיטורי תורה".