סח לי ידידי פרופ' יוסף פאור שמוצא משפחתו הוא ממגורשי ספרד שהתישבו בדמשק: "הורי היו מקפידים, כשהיו מכבדים את הבית, לטאטא מן הפתח אל הבית פנימה. כאשר נתקבלה אצלנו לא-יהודיה לעבודה, הדבר הראשון שהיו מסבירים לה היה כיצד לטאטא את הבית".
הוריו לא אמרו לו טעם המנהג, אך סיפרו כי כך היה גם המנהג בספרד, והוא היה סימן בידי חוקרי האינקוויזיציה לגלות על ידו אנוסים ששמרו בסתר את המצוות.
על הנוהג לטאטא את הבית מן הפתח פנימה שמעתי עוד לפני שנים רבות כאשר ביקרתי בפנמה מאנשים כנראה בני דמשק, מעדת יוצא סוריה שבמקום. היה מי שהסביר לי כי הנוהג הזה נוצר אצל האנוסים. כאשר היו מנקים את בתיהם לכבוד שבת היו נזהרים שלא יוודע הדבר לשכניהם הנוצרים, על כן לא טיאטאו מן הבית חוצה, אלא מן הפתח פנימה. מכך התפתח הנוהג לכבד תמיד את הבית באופן זה, וצאצאיהם אחריהם הוסיפו לנהוג כך אפילו במקומות בהם יכלו לקיים את המצוות בגלוי.
לימים מצאתי מנהג זה וטעמו האמיתי נזכרים בספר "משנת חכמים" לרבי משה חאגיז. הוא כותב בפרק "המעלה החמישית והששית, באימה וביראה". (סימן רכ"ג): "… ראוי להיזהר ולנהוג כבוד במזוזה מפני כבוד ה' אשר בה, ושם של שקי שגלוי על הקלף. דודאי ראוי לנהוג בו כבוד ולא ישפוך מים עכורים לפני המזוזה. ושמעתי שמנהג קדום היה בספרד שהיו נזהרים מלכבד החדר מלפנים ולחוץ, אלא מן הפתח היו מתחילים לכבד את הבית ומוליכן האשפה לפנים, לכבוד המזוזה".
רבי משה חאגיז ממשיך: "ומטעם זה עד עכשיו בפורטוגל כומרי החקירה, אחת מהאשמות שמטילין על האנוסים כדי לחייבם הוא זה שאומרים להם דיש עדות שהם מכבדין את הבית מן הפתח ולפנים. הי"ת ינקום דם עבדיו המקדשים שמו בכל עת ובכל זמן ובכל מקום". בעל "משנת חכמים" גם מפנה לעיין בזוהר פרשת ואתחנן.
והנה גם בעל "ראשית חכמה" מזהיר לנהוג כבוד במזוזה. נעתיק את לשונו כי הוא מביא את דברי הזוהר הנ"ל במלואם. כותב רבי אליהו די ווידאש ב"שער היראה, פרק ט"ו: "… וכן ראוי לנהוג כבוד במזוזה מפני כבוד קדושת השם אשר בה, ופי' בזוהר פרשת ואתחנן שראוי ליזהר שלא ישפוך מים עכורים לפני המזוזה וז"ל: ועל דא איצטריך בר נש דלא יעביד טנופא ולכלוכא בתרעא דביתיה ולא יושיד מיין עכורין. חד, דלא יעביד קלנא לגבי שמא דמאריה, וחד, דאית ליה רשו לההוא מחבלא לחבלא, ובגין כך יזהר בר נש מהאי, ויזדהר בר נש דלא ימנע מתרעא דביתיה שמא דמאירה…"
התרגום על פי בעל "הסולם": וע"כ צריך האדם להיזהר שלא יעשה טינוף ולכלוך בשער ביתו ולא ישפוך שם מים עכורים מב' טעמים. א' שלא יעשה בזיון אצל שם אדונו (שבמזוזה). ב' שאז יש רשות לאותו המחבל (דהיינו השד) לחבל, ומשום זה יזהר האדם בזה, ויזהר האדם שלא ידחה מפתח ביתו את השם של אדונו.
מתוך "הדואר" כ"ח אדר א תשנ"ז