א.
מנהג סדר מוזר נהוג אצל יהודי צפון-אפריקה: מגביהים את קערת הסדר מעל ראשי המסובים.
מוסר על מנהג זה רבי חיים יוסף דוד אזולאי בספר מסעיו (מעגל טוב השלם, ע' 62). בחג הפסח של שנת תקל"ד היה החיד"א בתוניס. בסַפרו על ליל הסדר הוא כותב כי רחמים משרתו של הגביר המארח, היה לוקח את "כלי המצות וירקות חובה" והעבירו שלוש פעמים על ראשו של כל אחד מן המסובים. לאחר מכן ניגש אל הנשים שהיו יושבות מן הצד ושאל אם גם להן צריך לעשות ההעברה על הראש שלוש פעמים. החיד"א ענה לו בשעשוע לשון. כתוב: "רחם רחמתים לראש גבר" (שופטים ה, ל) צריכים שלוש פעמים רחמים – שיבוא המשרת רחמים – לראש גבר, אך לא לראש אשה.
גם בנימין השני מזכיר נוהג זה בספר מסעיו (ספר מסעי ישראל, מתורגם על ידי דוד גורדון, ליק, תרי"ט, ע' 126). בדברו על יהודי צפון-אפריקה הוא כותב: סדר הפסח אצלם כאשר הוא אצלנו. מלבד בבואם באמירת ההגדה אל החלק הראשון מסיפור יציאת מצרים, לוקח אחד מבני המשפחה את הקערה ומגביה אותה מעל לראש כל אחד מן המסובים על רגעים אחדים, וזה האיש אשר לא ייעשה לו כזאת מאמין להיות גבר לא יצלח בימיו. ביחוד נמצא מנהג זה אצל בני ישראל אשר בתוניס, בעוד אשר המשכילים באלגיריען אינם משימים לב על מנהג זה".
גם הרב יעקב משה טולידאנו מזכיר מנהג זה בספרו נר המערב (ירושלים, תרע"א, ע' 216) והוא קורא לו משונה: "בחג הפסח נמצא בין יהודי מארוקו איזה מנהגים משונים… את קערת הסדר יקח בעל הבית ויסבב על ראשי המסובים ויאמר בקול רם 'בבהילו יצאנו ממצרים'"[א].
ב.
הרב שם טוב גאגין ביקש לעמוד על טעמו של מנהג זה. בספרו כתר שם טוב (חלק ג, לונדון, ע' 129) הוא מציין את המנהג: "מנהג הספרדים במארוקו לסבב הקערה עם מיניה על ראשי המסובין".
בהערה הוא כותב: "שאלתי לרבני מארוקו בהיותי שם עובר אורח בשנת התרצ"ב בטעם מנהג זה. ואמרו לי כי הם מאמינים שאם יסבבו הגערה עם על המינים שבה על ראשי המסובין, יכולה היא שתגן אלף המגן להצילם מכל פגע וצרה, וטומוס של ברכות יחולו עליהם. ונוהגין עוד שבעת הסיבוב אומר המסבב 'היום אנחנו עבדים, לשנה הבאה בירושלים בני חורין'. ואומרים כן שלושה פעמים".
הרב גאגין מוסיף כי לדעתו הונהג מנהג זה בשביל הילדים "למען יתעוררו לשאול ולחקור בדבר, ואז האב מספר להם הנסים והנפלאות שנעשו לאבותינו".
ג.
נרשה לנו להעיר כי עיקרו של המנהג הנ"ל נמצא בכתובים.
כותב רבי משה ן' מכיר בספר סדר היום ("סדר ביעור חמץ"):
עוד שמעתי סדר אחר מפי חכם מקובל וראיתי לכתבו אם ישר בעיני השומע. יקח קערה חשובה בכל הבא מידו ויסדר בה י"ב דברים וכל דבר בו' חלקים עולים ע"ב חלקים, רמז לשם בן ע"ב יתעלה ויתברך שבכוחו רגע הים ויצאנו ממצרים, ואלו הם י"ב דברים: גפן, תאנה, ורמון, בשר, ביצים, דגים, חזרת, עולשין, חרוסת, מצה, מלח, כרפס, ורומזים לד' טורי אבן וכו' (ראה שם על הענין), ובסופו כתוב: "וכשאומר הא לחמא עניא יתן הקערה על ראשו והוא עומד ורגליו כמי שרוצה ללכת כדי שישאלו, ואחרי שיגמור אותה ברייתא יחזור בקערה על ראשי המסובין וישב ויתחיל עבדים היינו לפרעה שזו היא תחילת ההגדה. זה שמעתי וכל הדברים האלה נראים לי דבר נביאות ולא ראיתי מי שנהג זה כלל, ומפני שאמר לי שהוא ענין מקובל כתבתי אותו והעושה לא הפסיד, כיון שכונתו לשמים".
אמרנו כי עיקר המנהג נמצא בכתובים, כי כמעט ברור שאלה הנוהגים לסבב הקערה על ראשי המסובין אינם מסדרים הקערה כפי שמפורט בספר סדר היום (כי אם היו עושין כן, היו הכותבים על מנהגם מעירים גם על כך). מנהגם מקורו בדברי סדר היום על המעשה בקערה בשעת אמירת הא לחמא עניא.
הגבהת הקערה מן השולחן או סילוקה בשעה שאומרים הא לחמא עניא, נעשים במקום עקירת השולחן שהיה נוהג בימי חז"ל, כשהיה לפני כל אחד שולחן קטן, שמגמתה היתה לעורר את התינוקות שישאלו: "עדיין לא אכלנו ומסירים את השולחן!" (פסחים קט"ו, ב, וראה ברשב"ם, בתוספות ובמאירי שם, וכן בתניא רבתי, שבולי הלקט באבודרהם, ובשולחן ערוך או"ח, תע"ג, סעיף ו').
והנה כתוב בספר סדר היום: "וכשאומר הא לחמא עניא יתן הקערה על ראשו והוא עומד ורגליו כמו שרוצה ללכת כדי שישאלו", כלומר – בעל הבית מסלק את הקערה מן השולחן שם אותה על ראשו (כאילו רוצה הוא לשאת אותה על ראשו) ומראה את עצמו שרוצה ללכת, "כדי שישאלו" ז.א. כדי שישאלו אותו: למה רוצה אתה ללכת מן השולחן עם הקערה (עם המזון), הרי עדיין לא אכלנו!
המשך הדברים בספר סדר היום: אחרי שגומר לומר הא לחמא עניא "יחזיר בקערה על ראשי המסובין" יש לפרש כפי המבואר בספר חוקת הפסח, פירוש להגדה של פסח, מאת הרב משה ב"ר חיים פיזאנטי (סלוניקי, שנ"ט) מובא שם דף ח, א: "ומצאתי כתוב שקודם שיתחיל ההגדה שהצריכוהו להגביה הקערה ולומר הא לחמא עניא ולא יחזירנה למקומה עד שיאמר מה נשתנה, וכו' ועוד מצאתי כתוב כשמגביהין הקערה שמעריבין אותה על ראשי כל אוכלי השולחן כדי לתמוה על הדבר וישאלו, וכל מה שיכולין לעשות שנוי להתמיה עושין".
שם, בספר חוקת הפסח הכוונה כי כשמגביהים הקערה מן השולחן מעבירין אותה על ראשי המסובים – אף על פי שהגבהת הקערה מן השולחן לבד יש בה כבר לעורר לשאול – העבירו הקערה על ראשי המסובים, כדי שההגבהה תעשה רושם גדול יותר ותגביר הסקרנות למה עושים כן. כאן, במנהג שמסר בעל סדר היום בשם חכם אחד, אם אמנם שימת הקערה על ראש בעל הבית והתכוננותו ללכת יש בה כבר לעורר לשאול, העבירו הקערה גם על ראשי המסובים כדי להגביר עוד יותר את סקרנותם[ב].
כך הוא לכאורה פירוש המנהג הנזכר בספר סדר היום. בעל סדר היו אמנם כותב על דברי אותו חכם שהם דברי נביאות, אך יתכן שהוא מתכוון בזה בעיקר לדברי החכם על סידור הקערה.
מדברי בעל סדר היום ברור שבמקומו לא נהגו אופן זה של הגבהת הקערה, אך היו בודאי קהילות בהן היה קיים מנהג זה. נוכל לשער שבמשך הדורות שכחו את המשמעות האמיתית של שימת הקערה על ראש בעל הבית והעברת הקערה על ראשי המסובים. חשבו שהמעשים האלו הם סגולה לברכה והצלחה, והיו שהתחילו לסבב הקערה על הראשים שלוש פעמים, כדרך השימוש הנפוץ בסגולות.
כך נוצר המנהג המשונה שתארנו אותו בראש מאמר זה!
מתוך "אור ישראל" טו (שנה ד: ג) עמודים -61-59
[א] וראה אלכסנדר לוינסון, ספר המועדים, כרך ב', תש"ח, על המנהג הזה אצל היהודים במדבר סהרה. וראה בספרה האנגלי של איידה קואן "יהודים בפינות נידחות של העולם" 1971, שראתה מנהג זה אצל יהודים באיזמיר, תורכיה.
[ב] ראה מאירי, פסחים קט"ו, ב כשהוא כותב על סילוק הקערה (בלשונו: סל) הוא מוסיף: "ויש נוהגין להגביהו עד הכתף זכר ל'משארותם צרורות בשמלותם על שכמם' (שמות יב, לד)". לפי זה אפשר היה לפרש גם במנהג הנזכר בספר סדר היום, כי שימת הקערה על הראש, שמלבד שבאה לעורר לשאול היא גם זכר ליציאת מצרים, והדברים "יחזור בקערה על ראשי המסובין", פירושם שישים הקערה מעט גם על ראשי המסובים האחרים, לזכר יציאת מצרים – אבל אם זה היה באמת הפירוש היו צריכים לשים את הקערה על השכם (ולא על הראש), בהתאם לנאמר בפסוק "על שכמם".