(ליום הזיכרון הראשון למותו של ר' יצחק ריבקינד ז"ל)
1.
אין אני זקוק ליום הזיכרון למותו, כדי להיזכר אותו ואת דמותו. מרגיש אני בהיעדרו בכל יום. חסר לי ר' יצחק החוקר והסופר, ועל הכל חסר לי ר' יצחק הידיד.
הכרתי אותו פחות זמן מכל ידידיו הקרובים – אך אהבתי אותו לא פחות מהם. לא! לא היית צריך להכיר אותו הרבה זמן, כדי לעמוד על אופיו ומידותיו. גלוי היה האיש. תוכו כברו. ברו כתוכו. העמדת פנים לא ידע.
משנתוודעתי אליו היה כבר זקן וחלש. פרוש היה ממשרתו כספרן. ואף בעבודתו הספרותית לא היה יכול להמשיך כרצונו.
לבו היה חולה. ברם לב חלש זה, הרבה, הרבה מאוד היה בו עוד לתת. היה זה לב חם, רוגש באהבת הבריות.
הרבה כתב בימי חייו: מסות ומחקרים על ידע-ספרים , ידע-עם, אורח חיים יהודי ובלשנות אידית. משותפת לכל כתביו היתה האהבה העזה לעמו ולקנייניו שדיברה מתוכם.
נשמתו המתה אל עמו כל ימיו, מילדותו בלודז' אשר בפולין היהודית עד יומו האחרון כאן בניו-יורק.
יהי זכרו ברוך.
2.
אילו זכיתי הייתי כותב במלאת השנה למותו דברים שביקש ממני לכותבם בעודו בחיים.
בארכיונו הפרטי היו שמורים עלי-ההגהה מכמה דפים של החלק השני לספר "עיר ווילנא", לר' נח הלל מגיד-שטיינשניידר. חלקו הראשון של ספר זה הופיע, כידוע, בווילנא בשנת תר"ס. החלק השני הוחל בסידורו בדפוס – אבל מאיזו סיבה שהיא לא נגמרה הדפסתו.
נראה, כי לא ידוע כלל על התחלת הדפסתו של החלק השני. עלי-ההגהה הם העדות היחידה לכך.
כמדומה לי שעלים אלה באו לו לר' יצחק מאת שאול גינזבורג ז"ל, והלה מצא אותם בארכיוני הצנזורה של ממשלת הצאר.
לפני שנים הראה לי ר' יצחק ריבקינד ספר זה, שהוא יחיד במינו וקיומו לא נודע. מאז הפצרתי בו לפרסם טיבו ברבים. אך לא היה בו הכוח להתמסר לדבר.
זמן קצר לפני מותו ביקש ממני לכתוב על העלים האלה. סירבתי. לבי רחש תפילה ותקווה, כי עוד ישוב ר' יצחק לאיתנו, ויחזור לעטו ולעבודתו.
עם מותו ידעתי, שעלי למלא את בקשתו. התכוננתי לכתוב את הדברים ליום השנה הראשון למותו, לשמו ולזכרו, והייתי כ"קטן אוחז בקולמוס וגדול אוחז בידו וכותב", והיו שפתותיו דובבות בקבר.
לא מיהרתי לגשת לביתו המיותם, כדי לחפש שם את "עלי ההגהה". כמה חודשים נמשך המשא-ומתן עם מוסדות שונים שביקשו לרכוש את ספרייתו וארכיונו, וכסבור הייתי שעוד יש שהות לדבר. ברם לפני חודשיים נמכר אוספו לפתע-פתאום לאוניברסיטה העברית, וכבר למחרת חתימת ההסכם התחילו באריזת הדברים. הספקתי להיות נוכח במעמד האריזה, אך נמנע ממני לבדוק ולחפש בכל התיקים והניירות…
3.
אחת משיחותיי האחרונות עמו בענייני ביבליוגרפיה נסבה על ספרים שנגנזו או שנשמדו על-ידי מחבריהם.
ב"הדואר" מיום י"ד במרחשוון תשכ"ח פירסם ד"ר משה כרמלי-ויינברגר מאמר בשם "ספר, ספר וגורלו", בו ייחד את הדיבור על ספרים שהושמדו או נגנזו על-ידי מחבריהם ובו הביא גם כמה דברים בשמו של ר' יצחק ריבקינד.
כששוחחנו על כך, סיפר לי ר' יצחק כי לאחר שסודר מאמרו של ד"ר כרמלי בדפוס, נזכר עוד ספר שנשמד על-ידי מחברו. אליהו ליפינר, שתירגם את ספרו של ר' שמואל אושקי "תנחומת ישראל"[1] מפורטוגיזית לאידית ("ביי די טייכען פון פארטוגאל", בואנוס איירס, 1949) – השמיד את המהדורה הראשונה של הספר מפני שרבו בו שגיאות הדפוס.
יורשה לי היום, לחדש את השיחה שהיתה לי עם ר' יצחק ז"ל לפני למעלה משנה, ולציין כמה ספרים שכשמדו או שנגנזו על-ידי מחבריהם, ולא נזכרו על ידו האף לא במאמרו הנ"ל של ד"ר כרמלי-ויינברגר.
4.
מעשה בר' מרדכי יפה בעל "הלבושים", שפעמיים התחיל בכתיבת ספרו ופעמיים משך ידו ממנו, וכאשר כתבו בשלישית, גרם לכך, שמחבר אחר יגנוז את ספרו בגללו.
וכך הוא מספר בהקדמתו ל"לבושים": כאשר הופיע ספר "בית יוסף" לרבי יוסף קארו שמחו בו מאוד חכמי ארצו, וגם הוא הרבה להגות בו, אולם סבור היה, שהמחבר האריך יותר מדי, ולכן גמר בלבו לרשום על ספר בקיצור את הדינים וטעמיהם.
והנה כאשר גלה ר' מרדכי יפה בשנת שכ"א מפראג לאיטליה, הגיעתו שם השמועה שרבי יוסף קארו בכבודו ובעצמו הכין קיצור מספרו, ועל כן משך ידו מן המלאכה. "ואמרתי כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה".
ברם, לאחר שהופיע ה"שולחן ערוך" נוכח ר' מרדכי לדעת כי מחברו כתב הרבה דברים בלא שנימק את הטעמים. ועוד הוא רשם רק את הדינים והמנהגים של קהילות ישראל בארצות ישמעאל, ולא את הנהוגים בגלות אשכנז. על כן שב לעבודתו, כדי לכתוב ולבאר את הדינים והמנהגים של ארצו ושבטו.
עודו עסוק במלאכתו, נשמע הקול, כי מורו ורבו, הוא רבינו משה איסרלש מקראקא, נטל על עצמו לעשות אותו הדבר. כיוון שכך, הניח שוב ידו מן הכתיבה באמרו לנפשו: "במקום גדולים לא אעמיד עצמי".
אך כשהופיע ספר "המפה" של הרמ"א, התברר לר' מרדכי, שגם הוא כתב את הדברים בדרך קצרה ביותר, ואז חזר לקולמוסו לחבר את ספרו שלו שיהיה "כדבר הממוצע בין שני הקצוות", בין ספר "בית יוסף" ובין פסקי הש"ע.
הוא עמל על הספר והשלימו. דימה בלבו כי בחיבורו לא נכנס בגבולו של אחר, ואחר לא בא בגבולו. אך לא כן היה הדבר. בא אליו ר' יוסף ב"ר מנחם ישראל, הנקרא גם ר' יוסף הלבן, חכם ידוע בזמנו, וסיפר לו שהוא חיבר ספר דומה על ה"אורח חיים". עיין ר' מרדכי יפה בכתב-היד ומצא כי אומנם שניהם לדבר אחד נתכוונו, ברם נראה היה לר' מרדכי כי חיבורו שלו הוא יותר שימושי.
הסכים ר' יוסף הלבן לדעתו של ר' מרדכי יפה והיה מוכן לבטל את חיבורו שלו. לבסוף הסכימו יחד ששניהם ישתתפו בהדפסת ה"לבוש", ודבר-חידוש הנמצא בספרו של ר' יוסף הלבן, ואינו מצוי בספרו, יוסיף ר' מרדכי יפה כ"הגהה" לדבריו.
וכך היה.
5.
המקובל ר' אלחנן בן צבי, הידוע גם בשם "אלחנן בעל שם", אשר מת בשנת תי"א בווינה והוא רק בן ארבעים, חיבר ספרים רבים בקבלה. הוא לא פירסמם בחייו, ובמותו ציווה לגנוז אותם בקברו[2].
ר' יאיר חיים בכרך, בעל שו"ת "חות יאיר" מספר בהקדמתו לספרו, כי לפני שנים חיבר ספר "מקור חיים" על שולחן ערוך אורח חיים, ושלח קונטרסים ממנו לרבני אשכנז, ואלה קילסוהו והסכימו עליו, אך הוא דחה את הדפסתו, הואיל וראה חובה לעצמו להדפיס מקודם את דברי אבותיו שנשארו בכתב-יד – הוא ספר "חוט השני" בו תשובות מאביו ומזקנו – והנה בינתיים יצאו לאור הפירושים "טורי זהב" ו"מגן אברהם" על ש"ע אורח חיים [נדפסו בראשונה בשנת תנ"ב] "ומצאתי בהם רובא דמינכו ממה שיגעתי, אף בקצת מהם לא נחה דעתי מדבריהם… ובקצתם כוונתי לדבריהם, ובקצתם נראים דבריהם והדרי בי מדברי".
הופעת שני הפירושים הניעה אותו לדחות את הדפסת ספרו עד שיערוך אותו מחדש. הוא כתב כמה קונטרסים על דברי ה"טורי זהב" וה"מגן אברהם" (עיין "חות יאיר" סימן ט') – אך לא הספיק לעשות מהדורה בתרא לספרו, ועל כן לא הביאו לדפוס[3].
לפני זמן קצר סיפר לי הביבליוגרף הרב יהודה רובינשטיין כי ראה את הספר בכתב-יד בספרייה של הסמינר התיאולוגי ע"ש שכטר, ורשום שם בידו של בעל "חות יאיר" כי הוא דחה הדפסתו של ספרו בשל הופעת הפירושים דנזכרים.
עיינתי בכתב-היד, ואמנם, כתובים שם מעין הדברים שכתב המחבר על אודות חיבורו הנ"ל בספרו "חות יאיר", ועוד הוסיף שם ברכה למי שיערוך הספר מחדש ויביאנו לבית הדפוס[4].
ר' יאיר חיים בכרך חיבר גם קונטרסים בחכמת התכונה… ושרף אותם.
מספר הוא על כך בתשובותיו (סימן רי"ט). הרבה יגע בחכמת התכונה, כי נפשו חשקה בה מנעוריו. הוא הירבה לקרוא עליה בספרים, אך לאחר שראה "כי כמעט אין דבר מוסכם בלי מחלוקת, ונפלו בדעתו על כל צד מצדדי דעתם תילי תילים ספיקות וקושיות ומבוכות…", משך את ידו ממנה. ואף זו: "קמתי בשחר ושרפתי בחמתי ומר נפשי כמה גוילין וניירות, חבלתי מעשה ידי אשר טרחתי בו זמן רב ואמרתי כי כבר השגתי די מה שהגעתי לידיעת לא ידעתי"[5].
6.
על שני ספרים שנשרפו בידי מחבריהם מספר רש"י עגנון ב"תכריך סיפורים" שנדפסו ב"פראג וירושלים", ספר לזכרו של ליאו הרמן, שיצא על-ידי קרן היסוד בירושלים.
רבי ברוך תאומים פרנקל, אב בית דין בלייפניק חיבר פירושים וחידושים, וגם הגהות על ש"ס ועל השולחן ערוך.
והיה לו עוד חיבור אחד על שולחן ערוך יורה דעה וחושן משפט ו"לא הספיקו להביאו לבית הדפוס עד שנתפרסם חיבורו של גאון אחד על יורה דעה. ראה ר' ברוך שטעה המחבר בשלושה מקומות. נקט ר' ברוך את חיבורו שלו שהיה עדיין בכתב-יד ושרף אותו, כדי שלא יסמכו עליו, מאחר שראה שאפילו גאון וצדיק כאותו המחבר לא ניצול מן השגיאות".
ועוד מספר רש"י עגנון: "מעשה ברבי יצחק מאיר בעל 'חידושי הרי"ם' שכתב חיבור גדול על הש"ך. הראה אותו לרבו ר' מנחם מנדל מקוצק. עיין בו ר' מנדל הרבה, ולאחר מכן אמר לו: 'חיבור זה יקר הוא באמת, אלא שחוששני שאם ידפס ייטב בעיני הלומדים והדיינים ויפסקו הלכה על פיו, והעולם יניח את הש"ך ולא ילמדו בו. לכן דעתי שצריך לבער את החיבור הזה מן העולם, שאין מן היושר שחיבור מאוחר ידחה חיבורו של הש"ך שלמד תורה לשמה מתוך יגיעה והתמדה'.
נשמע הרי"ם לדברי רבו ושרף את חיבורו."
7.
רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין מקומרנא חיבר ספרים הרבה, ובתוכם גם ספר "שולחן הטהור" על ש"ע אורח חיים.
ספר זה נדפס רק בזמן האחרון על ידי ר' אברהם אבא זיס, חסיד קומרנאי, אשר שמר על כתב-היד במלחמת העולם השנייה, ולפי דבריו בזכותו של הספר, ניצלו הוא ובני ביתו מצפורני הנאצים.
כאשר נדפס הספר, מחו מצאצאי בית קומרנא נגד הדפסתו בטענה, כי אביהם-זקנם ציווה עליהם שלא לפרסמו[6].
הדואר
כ"ו שבט תשכ"ט
[1] כך נקרא הספר בתרגימו העברי מאת י. פינק, שהופיע בהוצאת מוסד ביאליק.
[2] עיין בערכו באנציקליפדיה "אשכול", כרך ב'.
[3] David Kaufmann: R. Jair Chajim Bacharach and seine Ahnen (Trier 1894) Pp. 65-68.
[4] פרופ' אלכסנדר מרקס רשם על שער כתב-היד, כי הוא כתב על אודותיו בספר היובל לכבוד הרב הראשי ד"ר יוסף הרץ (לונדון 1943). (במאמר זה תיאר את כתב-היד והביא מתוכו פרטים על חייו של בעל "חות יאיר").
[5] עיין בספרו של חוד קויפמן הנ"ל עמ' 110, הערה 6.
[6] עיין על כך נ. בן מנחם "בשערי ספר", ירושלים תשכ"ז, עמ' 59-58.