לגנוב מן הזמן
א
שגור בפינו הביטוי "גזילת זמן" במובן בזבוז זמן. אומרים: "פלוני גזל ממני שעות רבות", "עבודה זו גזלה ממני יום שלם".
אבל נדיר ביותר הוא השימוש במליצה זו במובן של גניבת האדם מזמנו הוא, אשר פירושה: חסכון זמן. על כן חייבים אנו תודה ליעקב כנעני שב"אוצר לשון העברית" (כרך ב', עמ' 489) ציין משמעות זו והביא לה דוגמה מכתבי ש"י עגנון: "בקושי הוא גונב מן הזמן והולך אצל בתו לראות את שלומה".
והנה מטבע-לשון זו איננה חדשה בישראל. כתב יוחסין עתיק לה, חתום בידי רבנים וגאונים מרביצי-תורה ברבים.
ב
אומר ר' צבי הירש הלוי איש הורויץ, בנו של בעל "הפלאה", בספר דרשותיו "לחמי תודה" (אופנבאך תקע"ו, דף קנ"ד):
"שמעתי מכבוד אאמ"ו הגאון זצלה"ה לפרש לשון [השאלה ששואלים האדם בדין – שבת ל"א, א'], 'קבעת עתים לתורה', מלשון גזל, כדכתיב 'וקבע את קובעיהם' (משלי כ"ב, כ"ג), דהיינו שאף אם האדם טרוד במשא-ומתן לצורך פרנסה כל היום, יגזול לעצמו עת קצר ללמוד שיעור בכל יום".
נעיר, שפירוש זה שהבן מביאו כן בשמועה מפי אביו, כבר רשם אותו האב עצמו ב"פתיחתא זעירא" לספרו "הפלאה" (אופנבאך תקמ"ז)[א].
האב והבן שימשו בקודש בפרנפקורט דמיין. הבאנו דבריהם ל"קבעת עתים לתורה", מן הדין שנביא פירוש מאמר זה לרב שאף הוא שימש בקודש בקהילה זו.
הרב ר' שמשון ב"ר רפאל הירש היה מפרש: "קבעת עתים לתורה", האם התאמת העתים לתורה, הקבעת הליכות הזמן בהתאם לתורה? והוא היה מתכוון כנגד המתקנים שתבעו לקבוע את התורה בהתאם לזמן. להתאימה לחליפות העתים.
ג
נחזור עתה לביטוי "לגנוב מן הזמן". דומה שיש לגלות שימושו כבר אצל רבי יעקב עמדין, זה ה"פאמפלטייר" הגדול במלכות הרבנות, בעל הקולמוס החד והמליצה השנונה.
בהקדמתו לספרו "מור וקציעה" (אלטונה תקכ"א) מבקר ר' יעקב עמדין את ספרי הקיצורים, יש בהם כמה וכמה מגרעות. המקצרים והמלקטים עושים מלאכתם בלי עיון, השכל ודיעה, בהריקם דברי גדולים מכלי אל כלי פוגמים הם בטעמם ועניינם, אפילו העתקותיהם אינן מדוייקות וצריכות בדיקה אחריהן.
במהלך הדברים הוא מבקר גם את המדמים לקנות תורה מספרים כאלה: "והקופצים לישב בראש, חושבים ללמוד על ידיהם כל התורה על רגל אחת", אך הם אינם מוצאים ידיהם ורגליהם בבית המדרש כל עיקר כי "היא דרך קצרה וארוכה [דרך-לימוד זו נראית קצרה, והיא באמת ארוכה] שכבשוה לסטים של הזמן גונבי יום ולילה [אחזו בדרך זו לסטים של הזמן, הרוצים לגנוב, לחסוך זמן, הגונבים לעצמם יום ולילה שהיו צריכים להיות קודש ללימוד] מגנבי דברים מגבבי קש לתבן תיבנא סריא וכו' [והם רוכשים להם, במקום תורה, רק פיטומי מילי בעלמא, אוספים קש ותבן, תבן רקוב וכו'][ב].
ד
ומצוי הוא הביטוי "לגנוב מן הזמן" כבר מאתים שנה לפני ר' יעקב עמדין. מופיע הוא בכל הדרו ויופיו אצל ר' שלמה סיריליאו[ג].
כותב ר' שלמה בהתנצלותו אשר בראש פירושו לירושלמי: "…וידעתי נאמנה שאי אפשר שלא ימצא בהם [בפירושי] שגגה וטעות מכמה סיבות, אם מפני חוסר ידיעתי ועוד מפני צוק העתים ועוד טלטולי ממקום למקום ומעיר לעיר, ועוד כי כל ימי התעסקתי בו, רוב מלאכתי היה בלמוד התלמידים בתלמוד, ועיוני בו היה בגניבת הזמן מן הלילה ומן היום ואני קורא על עצמו "גנובתי יום וגנובתי לילה".
"קורות בתינו"
א
באחד ממחקריו על לשונו וסגנונו של עגנון שנכנס לאסופתו "על ש"י עגנון – מסה עיון וחקר" (תשי"ט), נזקק דב סדן לשם "קורות בתינו" בו הכתיר המספר קבוצה של ספורים על אבות-אבותיו.
סמיכות זו, מקורה, כידוע, בשיר השירים (א', י"ז) "קורות בתינו ארזים רהיטנו ברותים". ברם בעוד המכוון בפסוק ל"קורות" שהם חלק מבניינו של בית – המכוון בשם הספורים של עגנון גם ל"קורות" במובן תולדות.
לפי דעתו של סדן העמיס עגנון בשם סיפוריו משמעות כפולה. מובנו הפשוט: קורות בתינו עשויים עצים עזים. המשמעות הנוספת: קורות – מאורעות, ארזים – צדיקים, חכמים, כפי שנדרשת מלה זו במדרש.
סדן מציין שכבר היה מי שהשתמש במשמעות כפולה זו לשם קריאת ספר. והוא הרב משה שמואל הרצוג, בעל "קורות בתינו" (פרסבורג תרע"ח), הכולל תולדות גאוני התורה "שהמה הארזים אדירי התורה,, וכן קורות בני העדה של קהילת שטאמפי הסמוכה לפרסבורג.
טובל דב סדן עטו בים הרחב של הספרות העברית בכל הדורות, וכיד הבקיאות והידענות הטובה עליו, הריהו שולה מתוכו צירופי-מלים וזיווגי-לשונות, בהם היו קורות-הבניין לקורות-התולדה.
לעניננו כאן נציין מהמון הבאותיו רק אותם מטבעות שהם המירמז הנוסף של "קורות בתינו".
א. אברונין חיבר מכתב: "קורות בתינו – רזים", כלומר, אין יודע את המתרחש בתוך הבתים שלנו.
וכבר השתמש יל"ג במשחק-המלים. באחד משיריו הוא כותב:
כי אם איש אחיו סיפרו ערכו
קורות בתינו וחדשות צמחו
סדן מראה שכבר ידע "סוד" מליצה זו ר' עמנואל פראנסיש שיר, והוא חידה (דיוואן מהדורת ש. ברנשטיין, תרצ"ב, סימן קס"ו, שורה 26) הוא אומר:
שורה בקורות ביתך
והפירוש של "קורות" כאן, כפי שיוצא מתוכן השיר – מאורעות.
ב
לאחר שפרסם סדן את מחקרו זה בראשונה ("לשוננו לעם" מחזור ט), העיר אפרים דרור (שם מחזור י) – וסדן מביא את הערתו בספרו – על מקור קודם לשעשוע המלים הזה, היא הסכמתו של ר' יהודה אריה ממודינה ל"השירים אשר לשלמה" (ונציה שפ"ג) לשלמה מן האדומים.
בהסכמתו-הקדמתו לספר משבח ר' יהודה אריה ממודינה את ר' שלמה מן האדומים אשר החזיר לבני ישראל את חכמת הניגון שאבדה להם בגולה עם יתר החכמות, כי "אכן קורות בתינו הזרים ורהיטנו דרהיטנא מפוזרים בארצות, וילדי-הזמן נכרים הספיקו להשכיחם מכל דיעה ולהעבירם מכל השכל…"
בזמן האחרון מצאתי מקור קודם קצת יותר: מכתב של ר' ישראל נג'ארה ("מימי ישראל" המצורף לספר "זמירות ישראל", ונציה שנ"ט-ש"ס, דף קנ"ז, א').
ר' ישראל מספר על עזיבתו את הארץ באונס והשאירו את ביתו ורכושו הפקר לבוזזים. בתוך שאר דברים הוא כותב: "הן הנה היו קורותינו וקורות בתינו אשר האיצוני האליצוני לצאת מארץ ישראל… ועתה אני דואג את הספרים וחפצי הבית אם ישארו בם שנים יחד…"[ד].
מאת: טוביה פרשל מתוך "הדואר" 19/9/90
[א] פרושו זה של בעל "הפלאה" מובא גם על ידי ר' אפרים זלמן מרגליות בהקדמתו לשו"ת "בית אפרים,", חלק אורח חיים והוא כותב סתם: "ומחותני הגאון החסיד מוהר"ר פנחס ז"ל האב"ד דק"ק פ"פ דמיין פירש שאלת קבעת עתים לתורה מהלשון וקבע את קובעיהם וכו' שאף א"פ שנושא ונותן באמונה יש לו לגזול איזה זמן ועת ללמוד תורה, ודפח"ח".
[ב] דברי ר' יעקב עמדין שזורים כמובן מליצות מן המקרא והתלמוד. דרך קצרה וארוכה – עירובין נ"ג, ב': שכבשוה לסטים – שם ; גונבי יום ולילה – בראשית ל"א, ל"ט, מגנבי דברים – ירמיה כ"ג, ל' ; קש לתבן – שמות ה', י"ב ; תיבנא סריא – בבא בתרא י"ט, ב'. ייתכן גם לפרש הדברים "שכבשוה לסטים של הזמן" כמוסבים על מחברי ספרי הקצורים, אך לעניננו אין זה משנה.
[ג] עיין עליו ר' שאול ליברמן שליט"א "משהו על מפרשים קדמונים לירושלמי", ספר היובל לכבוד א. מארכס, ניו-יורק תש"י, עמ' ש"א-ש"ב.
[ד] לפי דעתו של שלמה א. רוזאניס ברחו אז בני משפחת נג'ארה ויהודים אחרים מצפת בשל התנפלות של ערביים (עיין "קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם", חלק ג', תרצ"ח, עמ' 225-224).