א.
פגשתי אותו בחגיגת בר מצוה בבית וגן בירושלים. זה שנים שלא ראיתי אותו. מוצאו מלימה בפרו, הוא למד בישיבת ר' יצחק אלחנן בניו יורק ובשנים הראשונות של המדינה התיישב עם רעייתו, בת ניו יורק, בירושלים. הוא בא לקראתנו, וארשת של עליזות על פניו: "מה גדולה ההפתעה לראותכם כאן לוקחים חבל בשמחתכם של חברינו יוחנן ורוחמה טברסקי! הרי מתנה בשבילכם: כרטיס הביקור הראשון של יהודי מן השומרון", אמר, ותחב לידי כרטיס קטן.
על הכרטיס נדפס שמו: צבי בייטנר. מתחתיו כתובתו הירושלמית, ומתחת לזו כתובתו החדשה: עפרה, הרי בית אל, דרום השומרון.
עפרה היא נקודת התיישבות של "גוש אמונים" צפונה מזרחה מרמאללה. צבי בייטנר ורעייתו נמנים על המתנחלים. הם יצאו את דירתם הנוחה ברחביה, וקבעו ביתם באחד המבנים של המחנה הצבאי הירדני הנטוש, שהוא משכנם של המתנחלים.
"בואו אלינו, צריכים לבקר בעפרה", אמר לנו בייטנר.
"ודאי שצריכים לבקר בעפרה", השבתי, "וכבר הייתי שם."
הייתי בעפרה ימים אחדים קודם לכן ונפגשתי עם רבים מן המתנחלים, אך אז לא ידעתי עדיין כי צבי ורעייתו הם בין המתנחלים, והוא אחד המתנחלים הראשונים והפעילים ביותר, למרות שמצב בריאותו היום אינו איתן כפי שהיה לפני עשרים וחמש שנה כאשר נפגשתי עמו בפעם הראשונה בירושלים.
ב.
בכל יום רביעי בלילה יוצא הרב יוחנן פריד מירושלים לעפרה כדי לתת שיעור בכתבי הגראי"ה קוק זצ"ל. הרב פריד – צעיר, גבה קומה, פניו מעוטרות זקן – הוא חניך "מרכז הרב" וישיבת ההסדר ביבנה ומבחירי תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק. הוא מחנך וגם עוסק בעריכה ובהבאה לדפוס של "הלכה ברורה" ו"בירור הלכה" על התלמוד שהשאיר אחריו ברכה הגראי"ה קוק, והוא חבר ההנהגה של "גוש אמונים".
חיפשתי אותו בביתו, הקרוב לישיבת "מרכז הרב", אך לא מצאתיו. "מתי יבוא הביתה?" שאלתי. "מי יודע?" ענתה רעייתו עטופת המטפחת, כשהיא מטפלת בילדיה הקטנים. "לפעמים הוא בא מאוחר בלילה… ולפעמים לפנות בוקר". היא ניגשה לטלפון. "אנסה להתקשר עמו במוסד שהוא מלמד, אפשר שאשיג אותו".
"מתי נוכל להיפגש", שאלתי אותו לאחר שרעייתו מסרה לי את השפופרת. "היום יש לי ישיבה דחופה ואחזור מאוחר מאוד", השיב. "מחר בבוקר אני מלמד. אחרי הצהרים עלי לתת הרצאה במבשרת ירושלים. בערב… אתה יודע מה? מחר בערב אני יוצא לעפרה, תילווה אלי".
למחרת בתשע בלילה יצאנו מביתו של פריד. המכונית הקטנה היתה מלאה נוסעים. לידי פנחס ואלרשטיין, הנוהג במכונית, ולידו "עוזי", נשקו האישי. פנחס הוא מזכיר חוץ של עפרה. הוא בן כפר אתא. במלחמת ששת הימים נלחם ברמת הגולן ונפצע. מאחורינו ישבו הרב פריד ושניים מן המתנחלים.
נסענו בכביש המוליך לרמאללה.
"נו, ספר לו קצת על עפרה", פונה הרב פריד לפנחס.
כשהוא אוחז בידיים בטוחות בהגה, מתחיל פנחס לגולל לפני את פרשת הקמת הישוב, בה הוא מילא תפקיד מרכזי. המתיישבים היו חברי "גרעין שילה", אחת מקבוצות ההתנחלות שהתארגנו במסגרת "גוש אמונים". מטרתם היתה להקים ישוב בסביבת שילה המקראית. נוהגים היו לערוך טיולים כדי להכיר את האיזור ולחפש מקום מתאים להתנחלות. בסביבת רמאללה רואים מחנה צבאי ירדני נטוש. "זהו זה", אומרים מנהיגי הגרעין. אחדים מן החברים משיגים עבודה קבלנית – להקים גדר במחנה צה"ל בהר בעל חצור אשר בסביבה. יום יום יוצאים מירושלים לעבודה. כעבור זמן קצר הם פונים למשרד הבטחון בבקשה: תנו לנו ללון במחנה הירדני העזוב. התשובה: מעיינים בבקשה. עובר עוד זמן ומנהיגי הגרעין מחליטים לפעול. יום אחד יוצאים לעבודה לא עשרה מחברי הגרעין – אלא עשרים. בערב אינם חוזרים לירושלים – אלא משתכנים במחנה הירדני. היום יום א', ט' באייר תשל"ה.
"דאגנו לכך שברגע שניכנס למחנה הירדני תגיע ידיעה על כך לשר הבטחון מר שמעון פרס יחד עם בקשה להרשות לנו להישאר". מספר פנחס.
בינתיים מתקבלת במפקדת צה"ל בגדה המערבית ידיעה על פלישת גרעין של "גוש אמונים" למחנה הירדני הנטוש. מפקד הגדה דורש מן המתנחלים לפנות את המקום – ואם לא, יוציאם בכוח. המתנחלים מצהירים שאין צורך בשימוש בכוח. מוכנים הם לעזוב את המקום מרצונם, אך בקשה אחת להם. ישאלו מקודם את פיו של שר הבטחון אם נאות הוא לפנייתם להרשות להם להישאר במחנה. מן המפקדה מתקשרים עם משרד הבטחון. שמעון פרס נותן למתנחלים את משאלתם.
כעבור שבוע מצטרפים למתנחלים הנשואים נשיהם ובני ביתם. היום, כעבור תשעה חודשים, תנאי החיים בעפרה עדיין קשים עד מאוד, אך הם לאין ערוך טובים משהיו בתחילה, כי מה היה אז למתנחלים: מבנים רעועים, עזובים: ואין מים, ואין חשמל, אפילו אין שמירה מטעם הצבא.
הממשלה לא אישרה "התנחלות" במקום – על כן לא נתנה שום סיוע למתיישבים, אך בני נוער ויהודים פשוטים חשו לעזרתם. באו בני נוער, היטו שכם, ועזרו בניקוי המקום ובהכשרתו לדיור.
ראש צורים, קיבוץ הפועל המזרחי, מוסר למתנחלים ג'נרטור חשמלי ומקרר. מבוא חורון, ישוב פועלי אגודת ישראל – נותן להם עוקב מים.
בא גבריאל פרץ, קבלן מירושלים, ושואל את המתנחלים מה הם צריכים. הא, הם צריכים הרבה, אך חדר אוכל דרוש להם באופן דחוף. "תקבלו את המפתחות לחדר האוכל", הוא מבטיח. אומר ומקיים. החברה שהוא ושותפו עומדים בראשה משפצת אחד המבנים הגדולים והופכת אותו לחדר אוכל מרווח עם מטבח.
בא הקבלן הלל פפרמן מירושלים ורואה שאין במחנה דרך הראויה לשמה – והוא סולל כביש בשטח.
באים יהודים מן הכפרים, מן הערים, מחוץ לארץ, ולבם רחב, תרתי משמע, למראה עיניהם. מי אמר שבישראל רודפים נוחיות ומותרות? מי אמר שאפסו אידיאלים וחדלו אידיאליסטים בישראל? ראו אלה שנטשו נוות יפים כדי לגור בחולות של ישראל השלמה, שנחלצו לתקוע יתד לעמנו בשומרון! המבקרים מעודדים ומחזקים את המתנחלים ומבטיחים עזרה ותמיכה.
כברת דרך ארוכה עברה עפרה – הנקראת על שמה של עיר בנחלת בנימין – מאז ייסודה. שופצו כבר תשע יחידות דיור, בהן יכולים לחיות כמו בני אדם. יש מים. השלטונות הסכימו סוף סוף לחבר את המקום לרשת המים הכללית, גם דאגו לשמירה. רבים מן החברים יוצאים לעבודה בירושלים, אך כבר הוחל בהכנות להקים שני מפעלי תעשיה במקום.
"מה מספר החברים?" אני שואל.
– תשעה עשר רווקים ורווקות ועשרים משפחות עם ארבעים ושניים ילדים.
יש גן ילדים. הילדים הגדולים יותר לומדים בירושלים. יש תחבורה ציבורית לעיר הקודש. אוטובוס "אגד" שלוש פעמים ביום.
מכוניתנו עוברת דרך רמאללה העטוייה לילה. רחובותיה ריקים ושוממים. הלאה מן העיר, מתחיל פנחס לנהוג בזהירות וממעט בדיבור. ערפל מפריע לראייה. המכונית קופצת. שוחות בכביש. הנה אור וגדר תיל. אנו נוסעים עוד מעט ונעצרים. הגענו!
(מאמר שני יבוא)
מתוך "הדואר" גליון י', ז' בשבט, תשל"ו
ג.
יוצאים מן המכונית. פנחס מזמין אותי ל"ביתו". הרב פריד והאחרים הולכים לחדר האכל, שם מתקיים השיעור.
דורכים בבוץ. פנחס גר באחד המבנים ששופצו. דירתו צרה ונקיה. הוא מציג לפני את בני ביתו. אני מתנצל שהבאתי עמי קצת בוץ מבחוץ. רעייתו של פנחס מחייכת. "מה יש כאן להתנצל, הרי אנו מוקפים בבוץ". נמצא עמהם חותנו של פנחס. הוא בא לביקור מקרית.
ממהרים לחדר האוכל. כשלושים איש כבר התאספו. אחריו הולכים ובאים. מתישבים ליד השולחנות הארוכים.
"יש לנו עוד קצת זמן", אומר פנחס אלי. "בוא אראה לך את בית הכנסת."
בחוץ אנו נתקלים במתנחל העומד על המשמר, הרובה על כתפוו בית כנסת מרווח. ארון קודש. ספסלים. ספסלים רגילים של בית כנסת. תמונה גדולה של הגראי"ה קוק זצ"ל על הקיר, מדפים עם ספרים.
"מנין לכם ספסלים אלה?" אני שואל.
אחד מן החברה עבר ליד בית כנסת בירושלים וראה בחצרו ספסלים אלה, אשר כנראה נזרקו לשם. 'זה בשבילנו' אמר בלבו. הוא מתפלל מנחה במקום. דיבר עם הגבאי, והלה הירשה לו לקחת אותם," אומר פנחס.
"ומנין לכם ארון הקודש היפה?" אני מוסיף לשאול.
"הוא מתנה של עובדי מחלקת המשק של האוניברסיטה בר אילן," משיב פנחס.
כל חפץ כאן יש לו הסטוריה משלו. מעשה ביהודי שבא לעפרה. שאל את המתנחלים מה הם צריכים. אמרו לו שדרושים להם בלוקים לבניה. כעבור כמה ימים מגיע מכונית-משא טעונה בלוקים. מיהו היהודי? אינם יודעים, רק יודעים כי מכונית-המשא באה מהרצליה.
"עוד מעט ונתחיל לנטוע כאן עצים, כבר הכשרנו שטח לכך," ספר לי פנחס. הוא מוסר לי פרטים על שני מפעלי תעשיה אשר התחיל כבר בהכנות להקמתם. עוד רבות הבעיות אשר לפניהם. לא קל להקים יישוב חדש בסביבה ערבית. מקווים שהממשלה "תאשר" סוף סוף את ההתנחלות, אז יהיו זכאים גם סיוע כספי, ויוכלו לממש תוחניותיהם במלואן.
הננו בחזרה בחדר האוכל המואר. השיעור כבר התחיל, הרב פריד קורא מספר "אורות" להגראי"ה קוק זצ"ל, קורא ומפרש. קורא ומסביר. הוא מדבר על ייחודה של ארץ ישראל ועל הקשר המיוחד מבין ישראל לארצו. יש שמעיינים בספר שלפניהם, ויש שעיניהם תלויות בשפתותיו של המרצה. בחוץ מיבבת הרוח. תנור חשמל מקרין קצת חום. יושבים לבושים בגדי חורף, מכופתרים, ומאזינים בהקשבה. רובם הגדול צעירים הם. בשנות העשרים של חייהם. פניהם רכות, מביעות תום העינים בהירות- חשבונות-של -אני לא הטילו גילם עליהן, חשבונות זעירות של נוחיות ומותרות מהם והלאה. בהשקט והצנע הם עושים את החשבון הגדול של האומה.
לאט ובשקט קמה אחת הצעירות, על בהונות רגליה היא מטופלת במטבח אשר בקצה האולם. כעבור כמה רגעים היא חוזרת ובידה כוס תה. היא שמה אותו לפני המרצה. עיניה שואלות-קורצות: מי עוד רוצה תה? שוב היא מטופפת למטבח וחוזרת עם שני כוסות מחבילים בידיה…..
קול המרצה צלול וברור. שואלים שאלות. והוא עונה. השעור מסתיים. קמים, עומדים קבוצות-קבוצות ומשוחחים. מכינים תה…
אני נגש ללוח המועדות שעל הקיר. קורא אני על בית ספר שדה שהקימו כאן ועליו שמעתי כבר במכונית, והוא- והנני לצטט מן הכתוב על הלוח –"מפעל חינוכי המיועד ליצור קשר, זיקה נפשית תחושת קירבה בין הציבור הרחב במדינת ישראל לבין חבלי ארץ ישראל בהרי שומרון, ארץ בנימין ובקעת הירדן." בית הספר מפעל על ידי מדריכים מבין המתנחלים. מוליכים הם תיירים, מטיילים תלמידי בתי ספר, בשבילי נופים אלה ומספרים להם על משכנות אבותינו כאן בימי קדם.
בראש בית הספר עומד יהודה עציון שהוא היה אחד המתנחלים שנסע עמנו מירושלים. יהודה התיישב בעפרה עם רעייתו. הוא גרר אחריו את גיסו איירה רפופורט ואשתו. איירה הוא יליד ארה"ב, בנו של מורה עברי. אין הוא האמריקני היחידי בעפרה. ילידי הארץ ויוצאי גלויות שונות בין המתנחלים ובין המתנדבים שבאו לעזרתם.
אני מחליף דברים עם צעיר שכל מראהו והליכותיו אומרים צניעות וענווה. שמו שלום קופרברג. הוא יליד הארץ, שירת בצה"ל ולמד כמה שנים בישיבה של כפר עציון. משם בא לעפרה.
חיילים, חלוצים, בני תורה– איזה מיזוג נפלא!
ד.
הגיעה השעה להיפרד ולחזור. לחיצת ידיים חמות. הננו ארבעה במכונית. פנחס הרב פריד וצעירה שבאה לביקור לעפרה וחוזרת עמנו לירושלים.
בדרך אני חוטף שיחה עם פריד על "גוש אמונים".
"קראתי בעתונות שהשמאל טוען נגד אריק שרון שהוא משמש יועץ לראש הממשלה ובעת ובעונה אחת הוא 'יועץ' ל"גוש אמונים" אני מעיר.
"שרון עומד בקשרים עמנו" עונה פריד.
משוחחים על מאיר הר ציון, חייל צה"ל הפלאי, אשר לא ידע פחד מהו והארץ מלאה סיפורי גבורותין. מאיר הר-ציון לקח חבל במבצעיו של ,גוש אמונים" במוצאי שמחת תורה תשל"ה. האם תומך הוא עדין ב"גוש"?
"ועוד איך!" עונה פריד ומחייך.
מדברים על הרב צבי יהודה קוק, ראש ישיבת מרכז הרב ומנהיגו הרוחני של "גוש אמונים". האם הוא רק המנהיג האידיאולוגי או שנוטל הוא גם חלק בהתייעצות ובהכרעות המעשיות?" אני שואל.
"הרב קוק משתתף בכל הדיונים החשובים. כל דבר גדול מביאים אלין," מסביר הרב פריד.
המכונית נעצרת לפתע. משמר צה"ל על הכביש.
— מאין ולאן?
"אנחנו מעפרה" משיב פנחס.
–סע!
פנחס איננו נוסע מיד. הוא פונה לחייל: "חבר, אני חוזר עוד הלילה מירושלים. האביא לך דבר מה מן העיר?"
החייל מהרהר רגע. "הבא לי פלאפל!"
אנחנו נוסעים. "לא נעים לעמוד ולשמור בלילה גשום וקר כזה על הכביש," פונה פנחס אלינו. "אני מקווה שבירושלים פתוחה עדיין חנות פלאפל…."
המכונית דוהרת על כביש הריק. מרחוק קורצים אורותיה של עיר הקודש…..
מתוך הדואר יד שבט תשל"ו