(שלושים שנה למותו של הרב קוק : עשרים למותו של ריכרד בר הופמן)
א.
"את הכל, את כל העולם, את כל היצורים, את כל הנשמה, אנו רוצים להעלות".
"את הזוהר האלוקי של כל העולמים אנו שואפים למלא ולרומם, לעדן ולשגב".
גאון ההלכה, שליט במלכות האגדה, מעמיק בתורת הח"ן, סופר עשיר ביטוי, הוגה דיעות מקורי ומשורר מלבב – בכל הסגולות הללו ניחן הרב קוק. "נשמתי פזורה על שבעת הימים", היה אומר על עצמו. אבל כל סגולותיו וברכות נפשו הגדולה משועבדות היו לחזון אחד ויחיד : עילוי העולם ותיקונו – והדרך אליו : התשובה, תשובת היחיד, תשובת האומה, תשובת תבל כולה.
"כל רעיונותיי רק בה הם מרוכזים – הוא אומר, – התשובה תופסת את החלק היותר גדול בתורה ובחיים. עליה בנויות כל התקוות האישיות והציבוריות".
הט אוזן, קול המית געגועי התשובה בוקע מכל יצורי היקום. "הנשמה היחידית והציבורית, העולמית ועולמי העולמית, כלביאה נוראה צועקת בחבליה לתיקון גמור, למציאות האידיאלית…"
והתשובה בוא תבוא. "העולם מוכרח הוא לבוא לידי תשובה שלימה. אין העולם דבר עומד על מצב אחד כי אם הולך הוא ומתפתח, וההתפתחות האמיתית, השלימה, מוכרחת היא להביא לו את הבריאות הגמורה, החומרית והרוחנית, והיא תביא את אור חיי התשובה עמה".
ובתהלוכה זו של היקום לקראת התשובה, תפקיד בראש נתייחד לעם ישראל, שהוא נושא הקדושה והמוסר בעולם. ואין בידי ישראל לקיים את שליחותו וייעודו אלא אם כן יחזור לעצמותו, לאמונתו ולארצו. מציון ישפוך העם, הגדל שם בקדושה ובטהרה, את רוחו הגדולה על העולם וירפא אותו מפצעיו ומסבלו.
והנה מתחיל העם לשוב לעצמותו ולארצו – כלום אין זו אתחלתא לתשובה הגדולה? "התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור תשובה יש בה".
מתנכרים שבים ומזדהים עם גורל אחיהם. אמנם אל מסורת ישראל ואמונתו עדיין לא שבו, אבל יבוא היום וגם אליהן ישובו, הואיל ואי אפשר למי שקשור בנשמת כלל ישראל להיות נעור מאמונת ישראל.
הבנים שבים אל המולדת לחונן את עפרה ולהקים הריסותיה. עדיין לא הכירו בקדושת הארץ במלוא משמעותה – אבל סופם שיגיעו גם להכרה זו, בעל כורחם שיגיעו אליה, אי אפשר שלא יגיע אליה מי שרגליו עומדות בציון וידיו עוסקות בבניינה.
תשובה זו החזירה מתנכרים לעמם, השיבה בנים לגבולם… גם עד כיסא הכבוד תביאם. לפי שהיא תשובה עמוקה, פנימית, "אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כוח בשום עיכוב ומניעת ההשלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו".
"גם מתוך החול ייגלה הקודש, וגם מתוך החופש הפרוץ יבוא העול האהוב… זאת תהיה הפליאה העליונה של חזון הגאולה. יגמול זה הציץ, יפרח הפרח, יבשל הפרי, וידע העולם כולו, כי רוח הקודש מדבר בכנסת ישראל בכל תנועות רוחה וסוף הכל הוא לתשובה המביאה רפואה וגאולה לעולם".
ולכן ידיו של הרב פשוטות לכל ולבו קורא לקרובים ולרחוקים כאחד. במעשיהם ופעליהם של כולם הוא רואה דרכים לתשובה הגדולה של העם, שהיא תנאי קודם לתשועת העולם.
ובאירופה המערבית נשמעים קולות חדשים. קם דור סופרים יהודים שאינו מתבייש ביהדותו, אלא נושא אותה ברמה. אמנם כותבים הם בשפות הגויים, אבל מדבריהם עולים רגשות וערכים יהודים. שמותיהם נישאים בהערצה וספריהם נקראים על ידי המונות של גויים.
ודאי, שגם לסופרים אלה מקום ותפקיד בשליחותו של ישראל. אמנם רחוקים הם עדיין מעולמם הרוחני של שלומי אמוני ישראל. רחוקים הם עדיין מהכרת הקדושה והטהרה הטבועות בעצמותו של ישראל, אבל עוד יגיעו להבנה ולהכרה זו.
וכשם שידו של הרב פשוטה לכל העובדים וחולמים בציון. כך לבו ודעתו נתונים לסופרים והוגי דיעות מגזע ישראל אשר במערב, לעורר ולחזק בהם את האמונה התמימה והשלימה של ישראל.
בשנות העשרים שלח הרב את בנו יחידו, הרב צבי יהודה, לאירופה, שיבוא בדברים עם יהדות הגולה בדבר שלימות תקומת ישראל בארץ קודשו ונחלת חייו. ר' צבי יהודה נפגש עם גדולי הרבנים והאדמורי"ם, וגם ביקר אצל סופרים והוגים יהודים, כדי להסביר להם את השקפותיו ודיעותיו של הרב על ערך קדושתו וטהרתו של עם ישראל ועל ייעודו בעולם.
בווינה ביקר בן הרב אצל ריכרד בר הופמן.
ב.
ריכרד בר הופמן היה מגדולי סופרי אירופה. הוא היה זהיר בעטו. יותר משעסק בכתיבה, עמל במחיקה. יותר משפירסם גנז. יבולו הספרותי לא היה רב, ברם כמעט כל אחת מיצירותיו היתה מאורע ספרותי בשעתו.
הוא גדל בסביבה מתבוללת, ומרד בה ונשא את יהדותו ברמה כל ימיו. כשפירסם הרצל את "מדינת היהודים", היה בר הופמן מן הראשונים להביא לו ברכתו ועידודו. קסם למשורר במיוחד הרצל הגאה על צור מחצבתו. הוא כתב לו : "עוד יותר מכל מה שנאמר בתוך ספרך, חביב עלי כל מה שמצאתי מאחורי הדברים. הנה סוף סוף אדם, שאינו נושא את יהדותו כסבל או באסון מתוך צידוק הדין, אלא גאה הוא בתורשה זו של התרבות הקדומה".
יהודי גרמניה ואוסטריה היו קוראים לילדיהם בשמות גרמניים – זיגפריד, אילזה וכיוצא באלו. בר הופמן קרא לילדיו בשמות עבריים. כשתמהו מקורביו על כך, השיב להם בעקיצה : זיגפריד ואילזה כבר הם שמות יהודיים יותר מדי…"
בשנת 1897 כתב בר הופמן "שיר ערש למרים". הוא מן היפים שבשירים שנכתבו בשפה הגרמנית. המשורר ריינר מאריה רילקה התאהב בו בשיר, והיה מדקלם וחוזר ומדקלם אותו בהקראותיו הציבוריות. השיר תורגם ללשונות הרבה. בעשרים ושמונה שורותיו קיפל המשורר את גורל האדם עלי אדמות. ובר הופמן היהודי לא היה אפשר לו שלא להזכיר בשיר זה את דם האבות הנוזל בעורקיו, וכך הוא מסיים את השיר :
רק חוף הננו, בתהומנו יזל
דם מעבר – שאל הבא יתגלגל,
דם אבותינו, מלא געש וגא.
בנו כלם הם, מי חש נעזב?
הרבה לן בר הופמן בכבשונו של גורל עמו, שנבחר לייעוד בעולם והוא נרדף ונהרג עליו. נושא היה בכיסו תנ"ך קטן בתרגום גרמני, והיה הוגה בו תדיר. עז היה חפצו ליצור יצירה תנכי"ת, שתייצג את שליחותו של העם וגורלו.
בשלהי מלחמת העולם הראשונה פירסם את מחזהו "חלום יעקב". הרושם היה אדיר. מהדורה רדפה מהדורה. המחזה הועלה על הבימה הגרמנית. ריינהרד היה הבמאי. אלכסנדר מויסי שיחק את תפקיד יעקב.
נפלא הוא המחזה. בדומה לפסיפס, שכל אבן שבו, אפילו הקטנה שבאבנים, חלק בלתי נפרד היא מן השלם, – כך גם מחזה זה, שכל תנועה וכל גיד שבו, אפילו הקלים ביותר, כל מלה וכל הגה, אפילו היוצאים מפי הנפשות הצדדיות הפועלות בו, מכוונים ומחושבים לקראת המגמה והמטרה הכללית.
כמה מפורטות הן הוראות המחבר לביום ! הרבה שקד המשורר על הפרט הקל שבקלים. והלשון ! כאילו היכה בר הופמן בפטיש על כל מילה לבוחנה, אם מעלה היא את הצליל הנכון, את המשמעות המבוקשת.
המחזה מגיע לשיאו במערכה האחרונה. יעקב ישן בבית אל. הוא חולם. מלאכי אלוקים וסמאל נאבקים על רצונו של יעקב. הללו משדלים אותו לקבל עליו את הייעוד והשליחות, להיות מבשרו של אלוקים, של הצדק ושל המוסר בעולם. סמאל מזהירו, שלא ייענה למלאכים. לא ברכה אלא קללה כרוכה בשליחותו. לא כבוד ולא אושר ינחל בדרכה – אלא שנאה ורדיפה מכל העמים. לא שליחות נעלה מוצעת לו, כי אם גורל אכזרי:
אתה, אהוב האל, שנוא כל הארץ תהי
כעשב רוש, חיה מטרפה ופגע:
מולידך, מחוללך ישרף לאפר.
אשתך שסועה בדם תגוע מחללה,
עד השמידך כליל ! גם פרי בטנה הנפל
בטרם אור יראה ועשו בו כלה…
יעקב נבהל. מתוך ייאוש הוא זועק אל המלאכים : "הצירים דברו אתם ! ענוהו נא… וסמאל מעיז ועונה לעומתם : אמרו, כי לא הצדק!"
מאבק הדברים נמשך. "דובר כזב", זועקים המלאכים לעבר סמאל, וקול בוקע מן השמים ומכריז: אמת דבר סמאל!
כנים דברי סמאל. אמנם גורל אכזרי כרוך בברכה זו שהוטלה על יעקב, אבל הוא מקבל עליו את השליחות. הוא מוכן ומזומן לכאב, לסבל וליסורים.
כשהוא מתעורר משנתו הוא מכריז:
יטיל עלי אל רצונו אשר יטיל…
כנזר אשאנו – לא כעול,
אם את דמי בחרת כלפיד
על דרך הגויים, מאור לכל…
והוא ממשיך ומבקש מאלוקים – שאם יארע ובדרכו הארוכה והכאובה ישכח העם את ייעודו –
קרא, אדני, קרא – ומתוך דמי
הנה יקום מעת אל עת אחד… והוא
להם יגיד על מה זה עם עולם בחר
בם אלהים, הוסף, אל, כח אז לדל שפתיו ! … אלי,
עשה זאת בגללך – לא בגללו!
"חלום יעקב" נועד לשמש מחזה פתיחה למחזור של שלושה חזיונות על המלך דויד, שהיה בדעתו של בר הופמן לכתוב. באישיותו ובדרך חייו של דויד ביקש המשורר לייצג את ייעודו וסבלו של ישראל. הוא לא זכה להשלים יצירה זו. הופיע ממנה רק המחזה הראשון "דויד הצעיר". הוא המשך ראוי ל"חלום יעקב", ואולי עוד גדול ממנו. אבל בשנת פירסומו 1933, כבר היו הבימה הגרמנית ושוק הספרים הגרמני סגורים לפני בר הופמן, ולפיכך לא הגיע מחזה זה לפירסום גדול בציבור, כפירסומו של מחזה הפתיחה.
ג.
לריכרד בר הופמן הביא ר' צבי יהודה, בן הרב קוק, את השקפותיו של אביו על תחיית ישראל ותפקיד העם בהחשת גאולת העולם. השיחה ביניהם נסבה על רעיונותיו של הרב ועל הדיעות שהביע ריכרד בר הופמן ב"חלום יעקב".
באמצע השיחה קם המשורר, נטל את ספרו והתחיל מדקלם מתוכו.
בן הרב התרשם עמוק מן הדיקלום העז והביע הזדהותו ונחת רוחו. "דברים אלה הרי הם מאוצר המחשבה של גדולי ישראל, רבי יהודה הלוי, המהר"ל מפראג" – אמר למשורר.
זה שנים ששמעתי מפי בן הרב את סיפור פגישתו עם ריכרד בר הופמן. אבל הוא לא מסר לי, ואלי אף לא ידע, מה הרגיש המשורר בנפשו, שעה שאמר לו שבדבריו כיוון לדעתם של גדולי האומה.
ברם אנו יכולים לדמות את הדבר בנפשנו. גדולה היתה גאוותו של בר הופמן על יהדותו. גדול היה אושרו שנפל בחלקו להיות בן לעמו. סיפרה לי בתו מרים – זו שלשמה נכתב שיר הערש המפורסם, והיום שערות כסף עוטרות את פניה העדינות – מעשה באביה בשעת ביקור בברלין. הוא יצא מתחנת הרכבת התחתית. רוח חזקה טפחה על פניו. בר הופמן כיסה את פניו במעילו. והנה ניגש אליו יהודי, שמראהו ודיבורו העידו עליו שבן מזרח אירופה הוא. "מר הוא אחד משלנו", אמר אל המשורר, "בוודאי יראה לי את הדרך לכיכר גולנדורף". גדולה היתה שמחתו של ריכרד בר הופמן אותה שעה. פניו היו מכוסים, ורק עיניו נראו מבחוץ – ובהן הכירוהו שיהודי הוא !
עכשיו צא וחשוב, מה גדול היה אושרו של המשורר, בשעה שאמר לו בן הרב שהוא, שלא טעם אלא בקצה משענתו ממורשת עמו ובתנ"ך הגה בשפה זרה ובאותיות זרות, כיוון לדעתם של גדולי ההוגים של העם !
והנה הם עומדים זה ליד זה. ריכרד בר הופמן, מגדולי משוררי אירופה, ובן הרב המשמש בקודש בציון. עולמותיהם הרוחניים לכאורה רחוקים הם זה מזה כרחוק מזרח ממערב, ברם הלכי מחשבותיהם תואמים ומקבילים זה לזה. הם הבינו איש לרעהו.
הם נפרדו על יד השער. ריכרד בר הופמן הראה לבן הרב את סמל מגן דויד הגדול, המקשט את פתח הבית. "זהו הסמל שלי" – אמר "וגם סימן להם. כשיירצו שוב להכות ביהודים, יידעו את הכתובת".
ואמנם היתה חווילתו של המשורר מטרה להתקפות הנאצים. נעמה (נו"ן קמוצה, עי"ן צרויה), בתו הצעירה של בר הופמן, שהתגוררה בבית אביה, סיפרה לי הרבה על התנהגותו הגאה של המשורר בימים שלאחר סיפוחה של אוסטריה לגרמניה. היו חיפושים אצל המשורר, ידו אבנים בביתו. בר הופמן גם נדרש להסיר את סמל מגן דויד מעל פתחו.
"עד מתי יהיה דבר זה למעלה", אמר לו איש מפלגת הנאצים, והראה באצבע על סמל מגן דויד.
"אני לו אסיר אותו. אתם יכולים לעשות ככל העולה על רוחכם, אבל אני לא אוריד את הסמל, גם אם אצטרך בשל כך להרוס את ביתי", השיב המשורר.
סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה היגר בר הופמן לארצות הברית, וכאן, בניו יורק, נפטר בספטמבר 1945*.
*המובאות מדברי הרב קוק לקוטות, לפי הסדר במאמרת מן אורות הקודש. התעלות העולם פרק מ"ב; הקדמה לאורות התשובה; אורות התשובה פרק ד; שם פרק ה; שם פרק יז; שם, שם.
דברי מכתבו של ריכרד בר-הופמן להרצל הם לפי המובא בספרו של אלכסנדר בין על הרצל (מהדורה עברית, תרגום ד. קמחי עמ' 267). הדברים מתוך "חלום יעקב" הם לפי תרגומו המצוין של יוסף ליכטנביום (נדפס בקובץ "ישראל ויעודו" קובץ מחזות בעריכת נתן ביסטריצקי, ירושלים תשי"א).