הבוז למלומד
מאז ניטל מהכנסיה השלטון המדיני ונבצר ממנה לכפות בכוח את אמונתה על בלתי נוצרים החלה בפעולות המסיון. תשומת לב מיוחדת הקדישה להחזיר "למוטב" שה פזורה ישראל. במקומות העוני, בפרברי הערים הגדולות, על יד הפלצל בפריס בווייטצפל בלונדון ובאיסט-סייד בניו יורק שרחובותיהם המו מהגרים יהודיים שבאו לשם בעוני ובחוסר כל פרשה רשתותיה לצוד בהן את הכושלים והנחשלים בעם. קהלות ישראל באשר הם שם נרתמו למלחמה במסיון. לא היה זה מאבק אידאלוגי שהתנהל באמצעות ויכוחים ודיונים כי אם בעיקר מאבק כלכלי. עמדו זה מול זה: קהלות עניות מטופלות בדאגות וכנסיות עשירות ואדירות שבאמצעות מתן עזרה חמרית נסו להרחיק מאתנו את אלה שזיק האמונה כבר מת בלבם. היה זה מאבק בלתי שווה אולם ברשותנו היה נשק כביר: הבוז למשומדים.
משומד מלפנים היה יודע שהמים הזדונים שהמדיחים יזריקו על גופו ינתקו אותו כליל ממשפחתו ועמו. בני ביתו, אביו ואמו, אשתו וילדיו ישבו עליו שבעה ומוחרם יהיה מכל מכריו וחבריו, גדול היה הפחד מפני התרחקותו השלמה מן העולם שהיה רגיל בו והוא שאמץ רבים מן הכושלים והחלשים להחזיק מעמד נוכח שדולי ופתויי הגויים.
קשה היתה הפגיעה שפגע במשומד החרם שהטילו עליו בני ביתו וחבריו כי בלבו פנימה היה יודע כי צודקים הם במעשיהם.
מספרים עליו על ליאו טרוצקי שכאשר בא אחרי טלטולים ארוכים בברחו מפני סוכני הג.פ.או. בשנים שלפני המלחמה העולמית השניה למקסיקו פנו אנשי לויתו לקהלה המקומית להשתדל למעל השג בעבורו רשיון שהות במדינה. הקהלה היהודית נערה חצנה מהאיש שכל ימיו לא התענין בגורל עמו. כאשר הובאה לטרוצקי תשובת הקהל שהיא איננה רוצה בשום קשר אתו אמר: "רע ומר מצבי. עם ישראל הוא עם רחמנים והוא מרחם גם על בניו הרחוקים ממנו מאד. אם הוא בועט בי – …סימן שאין עוד אדם בעולם שאוכל לבטוח בו".
הואתיקן
הכנסי' הקטולית התנגדה מתמיד לשיבת ישראל לארצו. פזור ישראל היא אחת מאשיות אמונתה, לכן היא איננה משלימה עם קיום מדינת ישראל ולא תשלים אותו לעולם.
רבות הן חזיתות הוואתיקן נגד מדינת ישראל. חזיתות פוליטיות השפעה מדינית, וחזית בציון: מוסדות המיסיון. עוד מלפני חמישים שנה אמר האפיפיור פיוס העשירי: אם היהודים יעלו בהמוניהם לארץ ישראל נקים בכל צעד ושעל כנסיות ומוסדות מסיון כדי להעבירם על דתם.
מעשי הכנסיה אינם מפגרים אחרי דבוריה. במשך חמש שנות קיומה של מדינת ישראל הרחיבו חברות המיסיון שכאן היו תמיד פועלתו במשנה מרץ ומסירות מבמקומות אחרים את רשתן על כל הארץ, מדן עד באר שבע.
שוב אנו עומדים בקשרי מלחמה אתם – שוב אין זה מאבק אידאולוגי כי אם בעיקר מאבק כלכלי וסוציאלי אולם היום חסר לנו אותו נשק שהיה עומד לרשות אבותינו במלחמתם: הבוז למשומדים.
להפך, לפעמים אתה מקבל את הרושם שאותם הגורמים שיש להם השפעה רבה על דעת הקהל והלכי-רוח של הצבור לא רק שאין עושים מאומה להשריש בקרב העם את הבוז לאיש שהלך למכור אמונת אבותיו בעד נזיד עדשים כי אם גם אשמים ואחראים במדה רבה לאבוד וטשטוש אותו רגש בקרב ההמונים.
סרגיי קוסוביצקי
נביא כמה מקרים בהם פארו והגדילו מוסדות צבור או עתונים ישראליים משומדים ומומרים. יתר על זה: לפעמים מסלפים ומשנים את העובדות כדי להעמיד באור יקרות אותו אדם.
ביום הששי העבר הקדיש העתון "זמנים" במדור המוסיקה שלו מאמר לזכרו של המנצח סרגיי קוסוביצקרי. אין אנו באים לדון פה בכשרונותיו המוסיקליים של האיש כי אם ב"יהדותו" יותר נכון "משומדותו". כידוע שמש קוסוביצקי בשנת 1950 כמנצח התזמורת הפילהרמונית הישראל.
"זמנים" כותב:
באהבה וברגישותה של נפשו היהודית התמסר קוסוביצקי לתזמורת שלנו, בזה הקים לו אנדרטת זכרון בלב עמו.
לא מיניה ולא מקצתיה, לפני כמה שנים ביקר בארץ המנגן הנודע, מישה אלמן, יהודי נאמן ושומר מצות, והוא שאל בהתרגזות איך אפשרי היה הדבר שאיש כמו קוסוביצקי, מומר לתאבון, שהשתמד כדי להתחתן עם בת רוסים עשירה וכל ימיו רחוק היה מבני עמו, הועמד בראש התזמורת הישראלית. הוא גם גלה מה הניע אותו להענות לבקשתה של התזמורת, ריב היה לו עם גוייו בארצות הברית והם סגרו את דלתותיהם לפניו. סופו הוכיח על תחילתו. על ערש דוי פקד לקבור אותו בטכס הכנסיה הקטולית-יונית.
"זמנים" ממשיך:
אך מה מעציב הדבר כי המצבה שעל קברו העשויה אבן ירושלמית בהתאם לצוואתו – בבית קברות קטולי היא.
אין זה מעציבנו כלל וכלל. ישכב לו במותו עם הגויים בהם היה דבוק בחייו. מה שמעציבנו ומצערנו הוא כי למשומד נתן כבוד במדינה זו.
יהודי מנוחית כאשר בא לארץ הפגינו נגדו באשר נגן לפני הגרמנים ועזר למנצח פורטונגלר להטהר מנאציותו. התרעמו על ישה חפץ שנגן מיצירות שטרויס… אולם המשומד נתכבד פה בכבוד גדול, נתקבל על ידי נשיא המדינה ושרי הממשלה היו מארחיו. וכעת נתבשרנו שהתזמורת הפילהרמונית תקדיש קונצרט לזכרו.
ג'ו דודסון
והיות והתחלנו לדבר על קבר של גוי נמשיך בו הדבור. לפני שנתיים בקר בארץ הפסל האמריקאי ג'ו דודסון. הוא נתקבל בכבוד גדול כפי שאנו רגילים להעניקו לכל יהודי-למחצה, לרביעית, משומד או מומר כל זמן שהוא מכובד על הגויים. נתן לו הכבוד לפסול דמות דיוקנם של שרי הממשלה בדרכו חזרה לארצות הברית מת בפריס. בצוואתו פקד לקבור אותו בבית עלמין נוצרי.
בן יהודים זה לא רצה בקבר ישראל. קבר ישראל! מה היתה משמעותו בשביל יהודי כל הדורות. יהודי שהרחיק נדוד ממושבו ובני משפחתו והוא ראה את המות צועד לקראתו, מחשבתו ברגעי גסיסתו לא היתה נתנת לבני ביתו שהשאיר אחריו כי אם לבקש מן העוברים ושבים להביאו לקבר ישראל. כך הוא היהודי. בחייו ובמותו אינו רוצה להיות רחוק מעמו. רגש זה טבוע בדמו. בשעת 1985 מת הקונסול הספרדי בעיר האנגלית הוליהד, בצוואתו פקד לקוברו בבית עלמין יהודי, התברר שאותו איש בן אנוסים היה, כל ימיו התהלך עם הגויים אולם גם להיות קבור עמם לא רצה.
וזה לא רצה בקבר ישראל. כמה מנותק ומרוחק היה צריך להיות מעמו. והנה לפני חצי שנה נערכה בניו יורק תערות פסליו. שלטונות ישראל אשר שם לא החמיצו ההזדמנות להיות ממחוני ושושביני המאורע וגברת גולדה מאירסון שאז שהתה בארצות הברית היתה בין ראשי הקרובים והמבקרים כדי להאמיל על אותו מומר מכבוד המדינה הצעירה.
גוסטאב מאהלר
נחזור ל"זמנים", נדמה שאותו עתון לא די לול להגיש לקוראיו לכבוד שבת משומד אחד. באותו גליון, באותו עמוד ובאותו מדור תמצה גם שיר מזמור לקונפיזיטור גוסטאב מאהלר.
זה היה משומד על דכדוכה של נפש ונגוע במידה לא קטנה בשנאת ישראל. על דבקותו ואדיקותו בנצרות תעיד אלמנתו, הגוייה, שכותבת עליו בספרה:
"רבות התוכחנו על הנוצר. פרדוקס היה הדבר לראות יהודי מבטן ומלידה מגן על הנוצרי בפני הנוצריה".
ועוד:
"מאהלר לא היה יכול לעבור כנסיה מבלי להכנס אליה והיה מחבב את ריח קטירתן ואת זמירותיהן הגרגוריאניות".
כזה היה האיש. כעת נתבשרנו שבקונצטר שיוקדש לזכרו של קוסובצקי ינגנו מיצירותיו של מאהלר.
ובכל מצא "מין" את "מינו".
שלום אש
שלום אש לא באנו פה לדון על ספריו הנוצריים והודעותיו התכופות בשבח הנצרות בעתוני ארצות הברית. כוונתנו להראות על האופן בו הוא מוצג בארצנו. העובדה שהאיש הזה שמאז החל לפרסם ספריו הנוצריים הוחרם – מאת כל יהדות הגולה, פרט לכמה חוגים רפורמיסטיים קצונים, הצליח למצוא במדינתנו מוציא לאור שיתרגם ויוציא את ספריו בעברית, מעידה על הלך רוח מסויים במדינה. אולם יותר מצאנו ההערכה שספריו מקבלים בעתונות פה. לפני כמה חדשים יצא ספרו "משה" בירושלים. נביא בראשונה דעתו של גוי על אותו ספר.
כותב פיר ון פסן מגדולי הסופרים האמריקאיים, גוי מאמין שבנעוריו רצה להיות כומר פרוטסטנטי והוא גם אוהד צישראל:
"בספרו 'משה' לא הגיע אש לרמה הספרותית שבספריו הקודמים. נדמה הדבר כאילו רצה לזרוק לעמו פרור להעיסו או לפייסו על הרוג והצער שספריו הנוצריים עוררו בתוכו. אולם זה לא יעזו לו. ספר זה אינו יכול לשמש פצוי בעד האכזבה שגרמו ספריו הקודמים לקורא העביר. אם המבקר הספרותי של ה"ניו יורק טיימס" היה יכול לכתוב אחרי קראו את הספר כי אש רצה והצליח בספרו להוכיח שמשה הוא האיש השני במעלה בתולדות האנושיות, יכולים לסלוח לו על דבריו אלה, אולם לאש אין יכולים לסלוח"…
…"אש איננו מגלה שום הבנה בתולדות משה. הוא איננו מבין את עלית ישראל להיות המפתח לתולדות האנושיות. ומי שאיננו מבין את הדברים האלה יחפש לשוא תכלית ומטרה בדברי ימי העולם".
כך כותב גוי על אש. השכיל אותו גוי לראות שגם אותו ספר "הטוב שבספריו" הוא רק המשך לסדרת הספרים הנוצריים שלו. גם פה כוונתו להראות על דת ישראל שהיא שניה במעלה כלפי הנצרות שהוא מפארה ומזמר שבחיה.
ואילו עתון בישראל מהו כותב?
העתקנו הדברים הבאים מעתון "חרות" מן הט"ז בתשרי:
"אם נעשה פעם עוול לסופר גדול הרי זה שלום אש. כמה חצים ואבנים נזרקו עליו. רובם היו מידי סופרים קנאים ומתחרים קטני מח. הפיצו עליו אפילו את השמועה כאילו הוא עזב את היהדות והמיר את דעתו. הלואי שכל היהודים היו חדורי רגש כל כך דתי כמוהו. איזה בקיאות בעניני היהדות ובמדע העברי מתגלית מתוך ספרו "משה" שהופיע לפני כמה זמן בהוצאת "קרני" (ירושלים). רומן היסטורי ממדרגה ראשונה, ורם נכתבה אי-פעם ביאוגרפיה כל כך מרתקת כמו פרי עטו של ש. אש. הסופר מתעמק בגיבור הרומן שלו בהבנה עמוקה, כל שורה הי אשיא של עבודה פסיכולוגית מאומצת. בעזרת "משה" הזה נוכל להסתכל על תולדות ישראל באור חדש".
פירושים מיותרים!
נסתפק כעת בדוגמאות אלו. בהזדמנות אחרת נרחיב את הדבור על נושא זה. הספר על ספרים של משומדים אכולי שנאת ישראל שבקרוב יצאו בעברית ונעיר על תופעות דומות בחוץ לארץ.
אולם גם הדוגמאות המעטות שהבאנו דיין להראות לנו את חלקם הגדול, בזדון או בשגגה, של מוסדות ועתונים ישראליים במעל נגע השמד.
הננו עומדים בקשרי מלחמה עם חברות המיסיון למיניהן. חזית זו איננה פחות מסוכמת מיתר החזיתות שאנחנו נלחמים בהן.
הנשק שהכנסיות משתמשות בו הוא טמא ומזוהם. כמו בימי המלחמה כאשר הוואתיקן והגמוניו באירופה עמדו על דם יהודי וחטפו מן המוקד ילדים עברים, לא להצילם, כי אם להעבירם על דתם – כן גם היום מנצלים את מצבם הקשה ואופיי החלש של הכושלים כדי להדיחם מעל אמונת אבותיהם.
מלחמה קשה לנו במוסדות המיסיון ותנאי מקודם להצלחתנו הוא טיהור מחננו מכל התרפסות לפני משומדים, גדולים או קטנים, והחזרתו ליושנו של מנהג אבותינו ששמו: הבוז למשומדים.
ט. בן משה מתוך "המודיע" כ"ד חשון תשי"ד