בפירושו לתורה מביא רבי שמשון רפאל הירש זיהוי מבריק של עדי (הקישוט) של בני ישראל עליו אנו קוראים בפרשת כי תשא:" וַיִּשְׁמַ֣ע הָעָ֗ם אֶת־הַדָּבָ֥ר הָרָ֛ע הַזֶּ֖ה וַיִּתְאַבָּ֑לוּ וְלֹא־שָׁ֛תוּ אִ֥ישׁ עֶדְי֖וֹ עָלָֽיו׃" שמות ל"ג, ד – ראה גם הפסוקים הבאים). אנו מצטטים כאן את תחילת הפרשנות של הירש (על פי תרגומה של גרטרוד הירשלר; ראה גם תרגומו של יצחק לוי): "לא נאמר לנו איזה קישוט זה היה. אבל ברור מההקשר שזה היה קישוט במובן המילולי של המושג, כזה שאפשר ללבוש ולהוריד. (הערה: ר' הירש מדגיש זאת משום שכמה פרשנים מסבירים את העדי המוזכר כאן כקישוט במובן האלגורי – ראה למשל רלב"ג. ט"פ).
אם מפרשים את המילים מהר חורב "מהר חורב" (פס' ו) כך שהם השיגו את הקישוט הזה בהר חורב, כנראה שזה לא היה סתם תכשיט, אלא קישוט מסוג מיוחד". "היינו מעיזים את ההצעה הבאה: יש רק חפץ אחד שתואר עבורנו כקישוט לאומי של העם היהודי; כלומר, תותפות, עיטור המצח המוזכר בשמות יג, ו. יחזקאל מתייחס לזה כפאר כלומר קישוט ללא קישורים נוספים, והוא מוריד כאות אבל. האם לא צריך אם כן לראות בקישוט המוזכר בפסוק זה זהה לזה, הקישוט הלאומי היחיד של העם היהודי? אלו התפילין שקיבלו מיד עם יציאתם ממצרים".
בהתייעצות בתורת שלמה של הרב מנחם מ. כשר (כרך כ"ב. פרשת כי תשא, שמות ל"ג, ד-ו) ילמדו כי נמצא הזיהוי של עדי בפרשת כי תשא עם התפילין – כפי שהרב הירש "מעז להציע" – נמצא. כבר בחיבורים קודמים הרבה יותר, ביניהם הזוהר, עקדת יצחק של רבי יצחק ערמא (שער ל"ג) מנחה בלולה של ר' אברהם מנחם פורטו.
הרב כשר גם מביא שני מקורות תימניים, עליהם אפשר להוסיף את מדרש החפץ מאת ר' זכריה. בן שלמה הרופא, שתורגם מיהודית-ערבית על ידי פרופ' מאיר חבצלת רק בשנים האחרונות וראה אור בהוצאת מוסד הרב רוק. מדרש החפץ מעיר על עדי בפרשת כי תשא: יש אומרים שאלו התפילין.
בהמשך פירושו מראה ר' הירש כיצד יש להסביר את המילה "מהר חורב" אם נזהה עדי כתפילין לגביהם נצטווינו ביציאה ממצרים. הוא גם מראה שאין סתירה ואין שום דבר מיותר בטקסט המקראי. ראשית קראנו את פסוק לג:ד שבני ישראל לא לבשו את הקישוטים שלהם. נראה שהפסוק הבא קובע שהם נצטוו להוריד את קישוטיהם. ומפסוק ו' אנו למדים שהם פשטו מעצמם את קישוטיהם. פרשנים שונים, ללא קשר לדעותיהם לגבי סוג הקישוט של עדי, ניסו להבהיר את אי העקביות הטקסטואלית.
הרב הירש עושה זאת בהתאם להשקפתו על אופי הקישוט. הוא כותב: "אם קישוט זה הוא אכן התפילין שהקב"ה בעצמו ציווה עליהם להניח, היה עליהם לקבל קדושת ה' גם על שהותירו אותם. (הירש מתרגם את לג:ה "… אבל עזוב עכשיו את הקישוט שלך"). במקרה זה אין זה מיותר כלל שהטקסט ידגיש, באמצעות האמירות החוזרות ונשנות הללו, שעוד לפני שה' ציווה עליהם לעשות כן, הם עזבו את קישוטם מיוזמתם, מתוך תחושת חוסר ערך. העובדה שהם פטרו מעצמם את הקישוט שלהם בעצמם נתנה למעשה זה את המשמעות האמיתית שלו; זה התבטא בהבנה שלהם שהם חטאו".
אילו ידע הרב כשר את השקפתו של הרב הירש בנושא זה, הוא היה מזכיר זאת בתורה השלמה שלו. הוא עשוי גם היה להביא כמה מטענותיו החזקות של ר' הירש והבהרות המדהימות.
