וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחודש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר (במדבר א', א'). – "משל למלך שנטל אשה ראשונה ולא כתב לה כתובה. גירשה ולא כתב לה גט. כך לשנייה ולשלישית, ולא היה כותב להן כתובה ולא גט. אלא מה עשה? ראה ענייה יתומה בת אבות – ביקש ליטול אותה. אמר לשושבינו, אל תנהוג בה כראשונות, זו בת אבות היא, צנועה היא במעשה וכשרה, וכתוב לה כתובה באיזה שבוע, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזו איפרכיא… כך הקב"ה ברא לדור המבול ולא כתב אימתי בראן. העבירן מן העולם ולא כתב אימתי העבירן… וכן לדור הפלגה, וכן למצרים – לא היה כותב אימתי נבראו ואימתי מתו. אלא כיון שעמדו ישראל, אמר הקב"ה למשה: איני נוהג באלו כאותן הראשונים, אלו בני אבות הם, בני אברהם, יצחק ויעקב. לך כתוב להם באיזה חודש, בכמה בחודש ובאיזו שנה ובאיזו איפרכיא ובאיזו עיר רוממתי את קרנם ונתתי להם תילוי ראש…" (במדבר רבה).
*
מבן עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן (שם, שם, ג'). – והמניין היה, כדי שיהיו מזומנים עתה להיכנס אל הארץ ולבוא אל המלחמה עם מלכי האמורי, ורצו לדעת מספר חלוצי צבא למלחמה, כי התורה לא תסמוך על הנס שירדוף אחד אלף, וזהו שאמר כל יוצא צבא… (מנחה בלולה לאברהם מנחם רפא מפורט, בן המאה הט"ז באיטליה).
*
ואתם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא (שם, שם, ד'). – הטעים הכתוב: ראש לבית אבותיו, "שאין ממנין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, ולא יתגאה בפרנסותו בראותו אבותיו וזקניו בני בלי שם ויחס, ואמרו על חכם אחד, שנולד מיחס נבזה, שהיה לו ריב ומצה עם איש סכל ואולם מתנשא בכות אבות, וכה אמר: אני ראשית כבוד משפחתי, ואתה סוף לה.
על-כן סיפר לנו הכתוב, שהקב"ה חלק כבוד זה לנשיאים אלו אשר בטרם זאת לא היתה גדולה וממשלה להם ולא לאבותם, באופן שכל אחד מהם עתה הוא ראשית לגדולת ביתו. וזה מאת השם יתברך שלא יעלה בלבבם רוח גאווה, הואיל ואחוריהם קופה של שרצים וכל אחד מהם ראש לבית אבותיו הוא, כלומר ראשון לגדולה". (ר' משה חפץ ב"מלאכה מחשבת").
*
ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל תחת כל בכור פטר רחם מבני ישראל והיו לי הלוים (שם, ג', י"ב). – "מסיבת חורשי און ובעלי מזימות שבבני ישראל, לקחתי את הלוויים תחת בכור, הואיל ומשחטאו ישראל בעגל נטפלו הבכורים עמהן לכן נפסלו, וזו כוונת הלשון מתוך כמו מרמות ותוך (תהלים י', ז'), או: בתוך ומחמס יגאל נפשם (שם, ע"ב, י"ד) – "והיו לי הלוים", כלומר הלוויים נשארו אז באמונתי ולא טעו מאחרי בעוון העגל" (הכתב והקבלה לר' יעקב צבי מקלנבורג).
*
כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן על פי ה' למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה שנים ועשרים אלף (שם, שם, ל"ט). – "והנה לא היו שבט הלוים כשאר השבטים, כי מבן חודש ומעלה לא היו רק עשרים ושנים אלף, ומבן ל' שנה כולם שמונת אלפים, והנה לא יגיעו מבן כ' שנה ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכולם, ועדיין לא נשאו הארון שהיתה הקדושה מכלה בהם, וזה תמוה, איך לא יהיו עבדים וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל העם.
ואני חושב שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו, כי שבטו של לוי לא היו בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך. והנה ישראל אר מיררו המצרים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם – היה הקב"ה מרבה אותם כנגד גזרת מצרים, כמו שאמר 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ', וכאשר נאמר עוד בגזירת 'אם בן הוא והמיתן אותו' וירב העם ויעצמו מאד כי היה הקב"ה אומר, נראה דבר מי יקום – ממני או מהם. אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ ולא עלו למעלה כשאר השבטים…" (רמב"ן).
ור' שלמה אפרים מלונצ'יץ, בפירושו "כלי יקר" מעיר: "נראה להוסיף בו ביאור, כי לא הרבה אותם ה' נגד הטבע רק כדי להפיר עצת גוים אשר ביקשו להמעיטם על-ידי העינוי ורצה ה' שייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, ואדרבה הרבה אותם חוץ מן הטבע כי הולידו ו' בכרס אחד, אבל שבט לוי שלא היה בכלל העינוי וע"כ לא היה צורך להרבותם כנגד הטבע ופרו ורבו כדרך כל העולם…"
