(מפי ידידתה של המשוררת הדגולה)
א
אותו יום שפורסמה הידיעה על מתן פרס נובל לנלי זק"ש – יום גדול היה לכל המתגאים בכבודה. שמחה יתירה שמחו אלה, שהעריכוה והכירוה עוד קודם שהועלתה יצירתה על נס בידי האקדימיה השוודית, ושמחה מיוחדת שמחו ידידיה הקרובים שידעו את סבלה ולבטיה של המשוררת במשך שנים רבות.
הגב' ד"ר וירה לאכמאן היא ידידה קרובה ביותר של נלי זק"ש. ידידות הן מן הימים שישבו שתיהן בברלין, וידידותן נמשכה גם לאחר שגורשו ביד הגורל האכזרי מעירן והאוקיינוס הפריד ביניהן. וירה לאכמאן גם חלק לה בהצלתה של נלי זק"ש מן הגיהינום הנאצי.
אביה של וירה לאכמאן היה ארדיכל ידוע בברלין. הוא שבנה, בתוך שאר בניינים, את בניין "האופירה הקומית" ואת בית חנות ה"כל-בו" של טיץ. וירה למדה באוניברסיטאות של באזל ושל ברלין. המקצועות הראשיים שבהם התמחתה — היו איסלאנדית ויוונית. משנת 1933 עד שנת 1939 ניהלה בברלין בית-ספר לתלמידים יהודים ולא אריים אחרים, שלא ניתנה להם דריסת הרגל בבתי-הספר של המדינה. לאחר שנסגר בית-הספר, עבדה במחלקה להגירת-ילדים של ה"רייכספרטרטונג (=נציגות היהודים ברייך הגרמני). בסוף שנת 1939 היגרה לארצות-הברית. כאן עסקה בהוראה במוסדות שונים, עד שנתקבלה בשנת 1949 לברוקלין-קולג', בו היא משמשת היום פרופיסור לשפות קלאסיות וספרות משווה.
את נלי זק"ש הכירה בברלין בשנת 1936. רבים היו הצדדים השווים שבהן. שתיהן נולדו ברובע ה"טירגרטן" בברלין. שתיהן היו בנות למשפחות יהודיות ספוגות תרבות גרמנית, ועם זה בעלות תודעה יהודית חזקה. ואף זו, ששתיהן שלחו ידן בשיר. רגילות היו להקריא את יצירותיהן זו באוזני זו.
וירה מספרת, שלא תמיד היתה השירה אהבתה הגדולה של נלי. בנעוריה אדיר היה חפצה להיות רקדנית. רק לאחר-מכן התעורר בה יצר הפיוט. שתי תקופות בשירתה של נלי זק"ש: זו שלפני מלחמת העולם השנייה, וזו שמימי המלחמה ולאחריה, בה מתנים מיתרי-לבבה את ענותם וסבלותיהם של אחיה ואחיותיה הלקוחים למוות. היום רצונה להיות רק כינור לגורל עמה וייעודו. השירים שכתבה לפני המלחמה, כאין הם בעיניה, ובאיסור חמור אסרה לשוב ולהדפיסם. עדיין הגב' לאכמאן זוכרת בעל-פה כמה מן השירים שיהתה נלי זק"ש רגילה לדקלם באוזניה בשנים שקדמו למלחמה.
ב
שנת 1939 היתה שנת מנוסת-בהלה ליהודי גרמניה. עד עשרה בנובמבר 1938, עוד היו כמה מיהודי גרמניה, שהשלו את נפשם בתקווה, שאפשר יהיה להם לחיות במדינה, ולו כאזרחים ממדריגה שנייה. אולם הפרעות של אותו יום המר והנמהר הכריעו אותם בלבם, שאין מוצא אלא להגר.
המאושרים שבהם זכו לאשרות-כניסה למדינות שונות. אחרים הבריחו את הגבולות לארצות השכנות. אבל רבים, רבים מאוד, שלא היו להם ידידים וקרובים בחוץ-לארץ שישתדלו להשיג אשרות-כניסה בשבילם ולא היתה להם האפשרות או היכולת להבריח גבולות, נשארו תקועים על האדמה הבוערת מתחת לכפות רגליהם.
רבים מידידיה וממכריה של נלי יצאו את ברלין. גם וירה עמדה להגר לארצות-הברית. סבלה של נלי ושל אמה האלמנה, שאליה היתה קשורה בכל נימי נפשה, הלך ורב. באותם הימים החליטה הגב' גודרון הארלאן, ידידה נוצרית של נלי, לפעול למענה. לפני שנים התכתבה נלי זק"ש עם הסופרת השוודית הגדולה סלמה לאגרלף, ועלה בדעתה של הגב' הארלאן, שיש להניע את סלמה לאגרלף לבוא לעזרתה של נלי.
הגב' גודרון הארלאן יצאה לשוודיה. אבל בשטוקהולם ריפו את ידיה. סלמה לאגרלף – אמרו – זקנה היא וחולה, וספק אם תבין למבוקשה. על אף אזהרות אלו יצאה הגב' הארמאן למקום משכנה של סלמה לאגרלף. היא התנפלה לרגליה של הסופרת והתחננה אליה להציל את נלי זק"ש. היא קראה לפני סלמה לאגרלף משיריה של נלי. זו התפעלה וכתבה על פתק קטן: Haette es selbst nicht besser tun koennen (אני לא הייתי מיטיבה ממנה לכתוב).
עם המלצה זו חזרה הגב' הארלאן לשטוקהולם. הפתק של סלמה לאגרלף פתח לפניה את שערי החברה הגבוהה ואת החוגים הספרותיים של שוודיה. הנסיך אויגן הסכים לעזור.
גודרון הארלאן שבה לברלין ובפיה הבשורה הטובה, שעוד מעט ונלי ואמה יקבלו היתר-כניסה לשוודיה.
אבל עברו ימים, עברו שבועות, ומשטוקהולם אין קול ואין עונה. בינתיים פרצה מלחמת-העולם השנייה, ומצוקתם של שארית יהודי גרמניה הלכה וגדלה.
בנובמבר הפליגה וירה לאכמאן לארצות-הברית. היא נסעה דרך שוודיה ועשתה כמה ימים בשטוקהולם. בימי שהותה בבירה השוודית הקרה לדעת את סיבת השתהותו של היתר-הכניסה שנלי זק"ש מצפה לו בכיליון-עיניים. היא ניגשה ל"מוזאיסקה פרזאמלינגן", היא הקהילה היהודית, שבידה היה נתון הטיפול באשרות-כניסה לפליטים מגרמניה. אמרו לה: אין אצלנו תיק על שם נלי זק"ש. וירה ביקשה שישובו ויבדקו את התיקים. עשו את בקשתה, ושוב לא מצאו. "לא, אין דבר על איזו נלי זק"ש", אמרו לה. היא התרגשה: הלא הוגשה בקשה בדבר היתר-כניסה לנלי זק"ש ואמה! הייתכן, שאין זכר לכך בתיקים? היא חזרה על בקשתה, שיחפשו שוב בתיקים. הממונה נראה אדיש, אבל ניאות להרשות לווירה לחפש בעצמה בין התיקים. לאחר ארבע שעות של חיפושים מצאה את תיקה של נלי זק"ש. הוא היה מתוייק במקום הבלתי-נכון, ונמצא בין התיקים של אנשים ששמות משפחותיהם מתחילים באות "ט".
בכך עוד לא נסתיימה פרשת עמלה של וירה לאכמאן למען ידידתה. לאחר בואה לארצות-הברית קיבלה ידיעה, שהכל מוכן ומזומן למתן הוויזה – יש רק צורך בעוד תעודה אחת: התחייבות מאנשים שיתמכו במקצת בנלי זק"ש ובאמה לאחר בואן לשוודיה. וירה ניגשת לשארתה גיזלה וארבורג (היא בתו של הבאנקאי הידוע, מאכס וארבורג איש האמבורג), וזו נתנה לה את ההתחייבות הדרושה.
באביב 1940 הגיעו סוף סוף נלי זק"ש ואמה לשטוקהולם.
ג
שמעתי את פרטי הסיפור על הצלת נלי זק"ש מפיה של וירה לאכמאן. היא אשה צנועה. אחרת במקומה כבר היתה עולה לכותרות העיתונים בשל חלקה בהצלת משעתידה היתה להיות מוכתרת בפרס נובל. היא די לה בידיעה, שניתן לה להיות לעזר בהצלת ידידה יקרה. וגם על כך היא שמחה וגאה: שידידתה נלי לא שכחה את אשר עשתה למענה.
פרוש לפניי מכתב שנלי זק"ש כתבה לווירה, זמן קצר לאחר שקיבלה את הפרס הגדול:
...הרבה פעמים הגיתי בכך שאת, גודרון [הארלאן] וגיזלה [וארבורג] איפשרתן את הצלתי. גם סיפרתי על כך ביום הטקס של מתן פרס נובל למלך שוודיה, שהיה בן-הלוואי שלי בשולחן המשתה. גודרון ובעלה היו כאן. הם קיבלו רשות לבוא[1]. אהובתי, הנני מחבקת אותך, כתבי שוב. זיווך קורן עליי לכאן".
הדואר
ה' אדר ב' תשכ"ז
[1] גודרון הארלאן ובעלה יושבים בגרמניה המזרחית. הם קיבלו רשיון משלטונות מזרח-גרמניה לבקר בשוודיה, כדי להשתתף בטקס מתן פרס נובל לנלי זק"ש.