א
יש ימים המועדים לפורענות, בהם נגזרה בכיה לדורות ובהם הוכפלו צרות.
"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד, והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל, בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונכדה ביתר ונחרשה העיר".
יש ימים שחכמים תקנום וקבעום לצום ואבל ולא ידענו בשל מה ולמה. למה נשתנו משאר ימות השנה? עד שהשיגונו צרות ופרעות ועמדנו על טעם הדבר.
יום ט' בטבת. אחד משלשת הימים בהם פשטה חשכה בעולם בעקבות העתקת התורה ליונית. קבעוהו חכמים ליום צום ואבל אך לא מסרו לנו מה הפורענות שהיתה בו. "לא הגידו חכמים מה צרה היתה בו". כותב הטור בשם בעל הלכות גדולות.
לא ידענו בשל מה עלינו לבכות עד שבא היום בעצמו והגיד את טעמו.
כותב הראב"ד בספר הקבלה על הרב יהוסף הלוי בנו של רבי שמואל הנגיד:
"היו לו כל המדות הטובות שהיו כאביו לא חסרה לו אלא אחת. שלא היה ענותן כאביו מפני שגדל בעושר ולא נשא עול בנעוריו וגבה לבו עד להשחית ויקנאו בו סרני פלשתים עד שנהרג ביום השבת התשעה בטבת… הוא וקהל גראנאדא וכל הבאים מארצות רחוקות לראות תורתו וגדולתו ואבלו היה הולך בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר".
"ומימי רבותינו ז"ל שכתבו מגילת תענית וגזרו תענית בט' בטבת ולא ידענו על מה הוא – ומכאן ידענו שכוונו ברוה"ק ליום זה".
ולא נחה דעת רבותינו האחרונים ששאלו: למה נבחר היום לצרה ומצוקה: מה פגם שפגמו בו אבותינו? עד שמצאו כי עזרא הסופר בו נפטר ולא נספד כהלכה. (ראה "מגן אברהם" או"ח סימן תק"פ ובהגהות הגרי"פ שם ובהספדו של ה"חתם סופר" על רבי משולם איגרא הנדפס בסוף שו"ת וחידושי רבי משולם איגרא).
ב
ויש ימים שדורות קדמונים תקנום ליום צום באשר בימיהם נשפך בהם דם רב. קבעום לצום ולתפלה ודורות אחרונים שלא ראו את התלאה שכחום… עד שחזרו אליהם אותם הימים עצמם שטופי דם ודמעות להזכירם תקנת קדמונים.
יום צום שיסדוהו ראשונים, שכחוהו דורות מאוחרים וסופו שנקבע מחדש הוא כ' סיון.
תקופת הפורעניות האיומה של שנות ת"ח ות"ט בה השמידו גייסות חמילניצקי מאות קהלות ישראל באוקראינה ובפי בני הדור היתה משולה לחורבן הבית בראשונה ובשניה מעיר נמירוב החלה.
היא היתה הקהלה הגדולה הראשונה לשמד. יום השמד כ' סיון היה כפי שמסופר ב"יון מצולה" לרבי נתן נטע בן משה הנובר:
"ויהי ביום ד' כ' סיון באו הקוזקין סמוך לעיר נעמירוב ויראו היהודים את החיל למרחוק ויחרד לבם אבל לא היו יודעים אם הם עם פולין או מעם הקוזקין. אף על פי כן הלכו כל היהודים עם נשיהם וטפם וכסף וזהב שלהם אל המבצר וסגרו המבצר בדלתים ובריחים להלחם כנגדם".
"מה עשו הרשעים הקוזקין? עשו להם דגלים כמו שיש לעם פולין, כי לא יש היכר אחר בין עם פולין לקוזקין רק בדגליהם. ואנשי העיר היו יודעים מן זו הערמה והיו קוראים אל היהודים שבמבצר: פתחו השער כי החיל מעם פולין שבאו לעזור אתכם מיד אויבים אם יבואו. והיהודים שעל החומה עומדים היו רואים בדגלים שהם כדגלי עם פולין והיו סבורין שבאמת דברו להם אנשי העיר. מיד פתחו להם השער וכיון שפתחו השער נכנסו הקוזקין וחרבם שלופה בידם ואנשי העיר בחרבות וברמחים ובאיתום וקצתן הלכו במגלות והרגו ביהודים הרב רב ונשים ובתולות ענו כרצונם".
ובאשר היא היתה הראשונה להרג "ק"ק נמרוב הגדולה על שחרב פתחו הרשעים שבעיר הזאת, והיא אתחלתא דפורענותא ובתר אתחלתא אזלינן, דומיא דתענית תשעה באב אף שרובו של היכל נשרף בעשירי מתענין בט' בו" (לשון הרב גבריאל בהר' יהושע בספר "פתח תשובה" שנדפס בראשונה שנתים אחר הפרעות) קבעו יום הצום ליום כ' סיון אף שהטבח נמשך שבועות וחדשים.
וזאת הסכמת קציני ורוזני ועד ארבע הארצות בהועדם יחד בין גאולה לגאולה, בין פורים לפסח, של שנת ת"י בק"ק לובלין.
"עלה המוסכם ביניהם קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים לחודש סיון בכל שנה ושנה ביום ההוא אשר התחילו הצרות בק"ק נמירוב הגדולה והיום ההוא נכפלה בו צרה, שכן מלפנים היתה בו גם כן גזרה ראה בשנת תתקל"א בפרט (פנקס ועד ארבע הארצות עמוד 78).
גזרת שנת תתקל"א הנזכרת בהסכמה היא שרפת היהודים בעיר בלוייש בצרפת. שלושים ושתים נפשות מישראל הועלו באותה העיר ביום כ' בסיון, בעקבות עלילת שוא על המוקד.
בהגיע השמועה לערים הסמוכות קבעו את היום ליום צום ואבל לדורות.
"הרביעי בשבת עשרים בסיון ד"א ותתקל"א קיבלוהו כל קהילות צרפת ואיי הים ורינוס ליום הספד ותענית מרצון נפשם ובמצות הגאון רבינו יעקב בן הרבי רבי מאיר אשר כתב אליהם ספרים והודיעם: כי ראוי הוא לקבוע צום לכל בני עמנו, וגדול יהיה הצום הזה מצום גדליה בן אחיקם כי יום כפורים הוא". (מתוך ספר זכירה לרבי אפרים ב"ר יעקב מבונא).
ג
כשאתה קורא קבלה זו אינך יכול להמלט מן התימה: מה ראו על ככה? נכון, גדול האסון שפגע ביהודי העיר בלויש אך בהרבה יותר גדולה התלאה שמצאה את קהלות ישראל באשכנז וצרפת שלושים ושמונים שנה מלפניו בימי מסעי הצלב הראשון והשני, בהם נחרבו עשרות קהלות ונשחטו מאות ואלפים ולמה קבעו חכמי הזמן יום צום ואבל על שלושים ושתים נפשות ולא קבעוהו על קהלות ועדות שלמות? רבנו תם שפקד על צום כ' סיון וקראו "יום כפורים" היה עד ראיה לנוראות מסע הצלב השני והרעה גם אליו הגיעה כמו שמוסר רבי אפרים הנזכר למעלה:
"וביום טוב שני של שבועות נאספו התועים מארץ צרפת אל רמרו ובאו בבית רבינו יעקב שיחיה ולקחו כל אשר בביתו ויקרעו ספר תורה בפניו ולקחוהו והוליכוהו אל השדה וידברו אתו משפטים על דתו ויתנכלו להמיתו. וימן ד' שר לרבינו יעקב בדרך אותה השדה ויקראהו רבינו וישחדהו בסוס שוה ה' זקוקים… בחמלת ה' על עמו ריחם על המרביץ להם תורתו הקדושה".
למה צוה רבנו תם יום צום על גזרת מקום אחד ולא גזר על השחיטות המרובות? אין זה כי אם לא גודל הגזרה גורמת אלא היום, צוה לתלות כנור אבלנו ביום כ' סיון, יום צום ליהדות המערב שנהיה אחרי חמש מאות שנה אלון בכות ליהדות המזרח.
יום ד' בשבוע כ' סיון תתקל"א – יום ד' בשבוע כ' סיון שנת ת"ח! כשאתה תוהה בדבר אינך יכול להשתחרר מן ההרגשה האופפתך: יש ימים שהרעה לא רק קורה בהם כי אם גם צפונה בתוכם. חכמי ישראל שקבעו ימי אבל לעם העמיקו מבט לתוך מסתורין האומה והרחיקו ראות לעתידה.
ט. פרשל מתוך "המודיע" י"ז בסיון תשי"ד.