בשנת 1933 נוסף על הספרות הרחבה הדנה במוצאו של קולומבוס קונטרס קטן באנגלית: "מי היה קולומבוס?" מחברו, מוריס דוד, מצטרף לדעת הסבורים, שמגלה העולם החדש היה מזרע היהודים. לפי דעתו היה קולומבוס יהודי אנוס, ובתוך שאר ראיות לביסוס הנחתו מצביע דוד על כך, שבראשי המכתבים שכתב קולומבוס לבנו דייגו נמצא סימן שאפשר לפענחו כראשי התיבות "ב"ה". הסימן הזה בא רק במכתבים שכתב קולומבוס לבנו, ולא במכתבים שכתב לאנשים אחרים. אמנם יש גם בכלל המכתבים שכתב לבנו אחד שלא נמצא בו אותו סימן, ואולם אותו מכתב, כפי שמסתבר מתוכנו, לא היה מיועד לבנו בלבד, אלא היה על הבן להראותו למלך ולמלכה של ספרד.
בשעת 1940 פירסם ההיסטוריון הספרדי הידוע סאלוואדור דה-מאדיריאגה את ספרו הגדול על קולומבוס. כידוע מחזיק גם דה-מאדיריאגה בדיעה, שקולומבוס היה מזרע היהודים.
ספרו של מאדיריאגה עורר את ססיל (בצלאל) רות להידרש לעניין, ובמסה שכתב זה על ספרו של מאדיריאגה (היא כונסה לאחר-מכן בקובץ מסותיו "אישים ומאורעות בתולדות ישראל", אנגלית, פילדלפיה, 1953), הוא בוחן כמה מהוכחותיו של ההיסטוריון הספרדי, והוא קובע כי מאז הופעת ספרו של מאדיריאגה שוב אי-אפשר לנהוג קלות-ראש בסברה שקולומבוס היה ממוצא יהודי.
אף רות דן באותו זימן שגילה דוד במכתביו של קולומבוס, וכך הוא אומר: "אני כשלעצמי מקטני אמנה אנוכי. הרי סימן זה – אפשר שהוא רק סימן של ספרייה, ותו לא. כל המכתבים בהם מצוי סימן זה מוצאן מן האוסף וירגואה, והמכתב היחיד (של קולומבוס אל בנו), שבו לא נמצא הסימן – בא מן אלבה. "ברם – ממשיך רות – עלול לומר, שהסברה [של מוריס דוד על הסימן] איננה דמיונית כל-כך, כפי שהיא אולי נראית לכאורה. בוודאי היה רגיל הדבר בין האנוסים שמנהגים דתיים יוסיפו להתקיים בתוכם בצורה מאובנת ומחוסרת כל משמעות. דרך משל, עד המאה התשע-עשרה היו אחדים מבין זקני האנוסים, שישנם עוד בצפון פורטוגאל, רגילים לעטוף את כתפיהם בשעת התפילה באריג לבן. זה היה בלי ספק זכר לטלית. המנהג המקורי איבד את צורתו ומשמעותו, נשכחה האסוציאציה עם המצווה של התורה. ברם חזק הוא כוח הזיכרון והוא נתפס לדמיון קלוש של הצורה החיצונית. באותו אופן עצמו, אנוס בן המאה החמש-עשרה – אפשר שהיה נזכר שאביו כשהיה כותב בעברית היה עושה בראש האיגרת סימן שהיתה בו משום משאלה לסיוע מן השמים. ואין בזה מן התימה, אם הוא ובניו היו ממשיכים באופן מיכאני בנוהג זה גם זמן רב לאחר שהאותיות שלהם איבדו את הדמיון לאותיות המקוריות וגם לאחר שנשכחה מהם משמעותו האמיתית של הסימן".
יש להעיר על דברי רות אלה, שדה-מאדיריאגה כבר דן באפשרות, שהסימן בראש מכתבי קולומבוס הוא סימן של ספרייה בלבד, אבל הוא אינו נוטה לאפשרות זו בשל הטעמים האלה: א) מכתבים אחרים של קולומבוס שאינם מיועדים לבנו – הבאים מאוסף וירגואה, אין בהם סימן זה: ב) ניכר הדבר, מתוך עובי הדיו ועוד, שאותה היד שכתב את המכתבים, היא גם שרשמה את הסימן. בהערות לפרק כ"ח של ספרו מציין דה-מאדיריאגה את כל הנימוקים בעד ונגד הפיענוח של הסימן שהוצע על-ידי דוד. דה-מאדיריאגה אומר שאינו מוסמך להכריע בעניין זה, אבל סבור הוא שחוקרי חיי קולומבוס לא ייחסו לסימן שבראשי המכתבים את החשיבות הראויה לו.
לפני שנים, כאשר קראתי את חיבורו של דוד, נתעורר בי ספק אחר בקשר לפיענוחו של הסימן: האומנם היה קיים כבר לפני חמש מאות שנה אותו מנהג הנפוץ זה כמה מאות שנה בקרב היהודים לפתוח את המכתבים בר"ת: ב"ה.
יום-טוב ליפמן צונץ כתב רשימה בשם "בע"ה ואי"ה" (גזאמלטה שריפטן, חלק ג', עמ' 273-267), בה הוא מייחד את הדיבור על המסורת הקדומה בישראל להביע בכל הזדמנות את הבטחון בה', והוא מביא מספרי הראשונים הרבה ביטויים המציינים דבר זה, כגון: אם יגזור השם, אם יגזור הבורא, ברחמי שמיא, בסייעתא דשמיא, בסיוע משמי מרום, בעזר העוזר האמיתי, בעזרת ה', בעזר המלמד לאדם דעת, בעזרת בורא שמים, ועוד ועוד. אבל מכל הביטויים האלה שנכתבו בהזדמנויות ובמקומות שונים בכתבי הראשונים, אין אנו למדים דבר, מתי צמח המנהג הקבוע והנפוץ לכתוב בראש כל דבר שבכתב, אפילו בדברי חולין, את ראשי התיבות ב"ה.
והנה לפני כמה שבועות, לאחר שהסחתי את דעתי מן העניין שנים רבות, מצאתי פשר לדבר בספר "תולדות יצחק" לרבי יצחק קארו. רבי יצחק קארו, דודו של בעל ה"שולחן ערוך" וממגורשי ספרד ופורטוגאל, כותב בספרו (נדפס בראשונה בקושטא שנת רע"ח) בפרשת מצורע, בתוך דבריו על נגעי הבתים:
…אבל הכוונה שבכל הדברים שנעשה צריך להזכיר בתחילתם שיהיה לשם ד' וכו' וכו' … וכן צריך מי שמתחיל שום מלאכה להזכיר שלעבודת השי"ת עושה, וכו' וכו' ולכן נהגו בהתחלת כל כתיבה לכתוב ב"ה שנאמר: בכל דרכיך דעהו…*)
מאת טובי' פרשל מתוך הדאר, תשכ"ז, שנה מ"ו גליון כו, ט" איר
*) אפשר לפתור את הר"ת שבקטע זה "בשם הד'", ואמנם מוצאים אנו ברכה כזו במכתבים שנכתבו בדורות שונים. אבל לעניין הפיענוח אינו מעלה ואינו מוריד. העיקר הוא, שרואים אנו מדברי ר' יצחק קארו, שכבר לפני חמש מאות שנה היה קיים המנהג לפתוח כל כתיבה בר"ת ב"ה, והוא המנהג של דורות אחרונים, ואין הבדל בדבר, אם נפענח את הר"ת "בעזרת השם", "בשם הד'", או כדומה.