קולומבוס בן האנוסים

1.
"ואם יגזרו שלא יניחו תפילין, תעשה לך סימן ותקשור חוט שני על ידך לזכר דם הברית". כותב ר' אברהם סבע, ממגורשי פורטוגל בספרו "צרור המור".
בחדר בתוך חדר, בעליות ובמרתפים שמרו האנוסים על יהודתם, ובאין יכולת האב לשמור ולמסור לבנו אחריו מצות וחוקים כהלכתם, מסר לו סימנים וסמלים לבל תינתק שלשלת הזהב המאחדת כל חלקי העם באשר הם שם.
ועוד היום מצויים בידי בניהם ובני בניהם של האנוסים שיירי מצוות, וסימנים וסמלים שקבלום מאבותיהם למען יזכרו את יהדותם.
וכבר היה מי שדמה לראות בחתימתו המשולשת של קולומבוס שפקדה לבנו אחריו תמיד לחתום כדוגמתה – סמל וסימן למרנים.
וכבר היה מי שדמה למצוא באגרות קולומבוס לבנו סימן סתר המוכיח על יהדות אבותיו.
וכבר רבו הסופרים והספרים על קולומבוס בן האנוסים והגדול והחשוב שבכולם לסלבדור דה-מאריאגה הסטוריון אנגלי.
2.
הוא עשה בחצרות מלכי ספרד ופורטוגל. רבות נסע בימים ורבות קרא על ארצות ואיים רחוקים. אם תפליגו מערבה – תגיעו לחופי הודו המזרחית. הוא דורש אנשים, אניות וגם כבוד שימנוהו לאלוף ים, למשנה למלך על הארצות שיכבוש ובשכר זה – יביא למלכיו שולחיו זהב ואבנים טובות, ואת דגלם יניף על יבשות רחוקות ואת צלב הנוצרים יביא לילידיהם.
מי הוא האיש הזה? מאין מוצאי, מי הם אבותיו ואבות אבותיו?
הוא בעצמו אמר פעם שגנואה עיר מולדתו אך כנראה שספרדית שפת אמו, בה תמיד מדבר והגיגו, ובכל זאת הספרדית שלו שונה מהשפה המדוברת בחצי האי.
מה שמו האמיתי – קולין, קולים, קולומו או קולומבו? "כל מה שנוגע לאביו ולשמו אפוף מסתורין" כותב בנו, למה מנסה הוא תמיד לטשטש את עקבות מוצאו?
בחברת אנוסים מהלכו והם עוזריו הראשיים. אולי גם אהובתו אשר לקחה אחרי מות אשתו בת מרנים היתה?
בדוק בהערות שעשה לספריו ותמצא כי רבות מתיחסות לישראל. פעם הוא רושם בגאווה: "חכמת המזלות, כל העמים מהיהודים למדו".
אין זה כי אם בן אנוסים האיש בן למשפחה שהגרה לאיטליה. הוא אדוק בדתו החדשה, חולם חלום מלכות לנצרות, אבל מרגיש הוא בדם העברי הנוזל בעורקיו, ובסתר לבו מתגאה בו.
הוא עצמו כותב: "אינני האלוף הראשון במשפחתי, יקראוני איך שיקראוני – אחרי הכל, דוד מלך חכם מאד, רואה צאן היה שרק עלה למלוכה, ועבד אנוכי לאותו אדון שמשח את דוד ל מלך".
3.
סוף סוף שיחק לו מזלו, מלכי ספרד נענים להצעתו. וזה פתשגן: הכתב ששלח למלכיו שולחיו:
"אחרי שגרשתם את היהודים מכל מלכותכם ומדינותיכם, באותו חודש ינואר פקדו אותי מעלותיכם להפליג להודו. ולשם זה מלאתם ידי. הרביתם עלי כבוד ואת דרגתי העליתם. מעכשיו אלוף ים אקרא וגם משנה למלך ומושל על ארצות ואיים רחוקים".
וכבר תמהו על מכתב זה. מה לשמיטה אצל הר סיני. מה לקולומבוס לערבב פרשת נסיעתו עם גרוש היהודים? ואם גם נכון הוא שהסכמת נסיעתו בחודש ינואר קבל, פקודת גרוש היהודים רק בחודש מרס פורסם. למה שינה את התאריך כדי לחבר את המאורעות?
האם קרע לרגע את הקולמוס המסווה שלבש על פניו ואותו מכתב רצונו לומר: באותו זמן שאת בני עמי השפלתם לשפל המדרגה וגרשתם אותו מארצכם – מניתם אותי, בן לגזע זה לאלוף ולמשנה למלך.
וזו לא הפעם היחידה שפליטת פה מגלתו.
האני נמצאת בלב יד שקט. ימים חולפים והיא איננה נעה ממקומה. פקודים מתלוננים ומתמרדים. לפתע עולה הים וגליו מתנשאים.
"רק פעם קרה כדבר הזה" – הוא אומר למלחיו בגאווה – בצאת ישראל ממצרים עם משה משחררו".
ראה איך דבר זה מקונן בנשמתו: דוד, משה וישראל.
4.
חולם הועז היה אבל מושל טוב לא היה. רדיפתו את הכבוד ואהבתו את השררה העבירוהו על דעתו. סכסוכים ומריבות אם אנשיו והילידים גרמו לסילוקו מן השלטון.
האם הוסיף החשד שבן אנוסים הנהו, שמן על מדורת הקנאה והשנאה שמסביבתו?
כותב אב פרנציסקני להגמונה של ספרד: "אחרי שהוד מעלתו שחרר את הארץ משלטונו של מלך פרעה, ידאג שלא הוא ולא אחר מבני עמו יבואו לאיים האלו".
סלבדור דה מדראגה מצא: פרעה בלשון הפרנציסקנים – יהודי.
5.
שבע פי שבע חקירות ודרישות חקרו שופטי האינקבזיציה את האנוסים כדי לגלות יהדותם. פליטת פה תאשימם. אותה מליצה עברית בשפתם – מאין היא להם? בודאי רוחשות שפתותיהם בסתר תפלות לאלוקיהם ובלעה לשונם מליצות ובטויי הסדור.
והיום יושבים חוקרים יהודים וגויים ובודקים ודורשים בלשונו של קולומבוס למצוא עקבות יהדותו.
נמצא כתוב באחת הגהותיו לספריו:
"ומחורבן הבית השני עד היום שנת 1481, לפי חשבון היהודים 1413 שנה".
שואל ססיל רוט: אותו בטוי "בית שני" איך נתגלגל ללשונו של קולומבוס. ובאמת מנין לו לאדם שחלם לכבוש את ירושלים מידי השולטן למען הנצרות, אותה מליצה רוויה געגועים ודמע עבריים?
ועוד מצא ססיל רוט וידו ועטו מהססים להביא את הראיה אבל לבו ומצפונו אינם נותנים לו מנוחה, כי גדולים ועמוקים המסתורין סביב האיש קולומבוס.
מועד הפלגתו נקבע לשני באבגוסט, תשעה באב היה אותו יום. לבסוף דחה הפלגתו ורק בשלישי הפליג. מקרה הדבר או שיירי זכרון של מנהג עברים, לא להתחיל במעש חדש בימי פורענות לאומה?
יעקב וסרמן המספר היהודי-גרמני דן אותו לפי אופיו: יש בו הרבה מעצבנות המומר הרוצה לטשטש עקבות עברו. יש בו מרחבת לב היהודי במובן הטוב והרע שבמלה. גם נטיתו לפתור בעיות מעשיות לפי רגשי הרגע עברית היא. יהודיות הן גם פחדנותו והססנותו נוכח הכרעות גורליות. הססנות הנובעת מאימת דורות לפני האין להשיב הנגזר ממעל".
6.
הנני קורא בצואתו:
"רצוני שתתנו מהוני את הסכומים הנקובים למטה, מבלי שידעו מקבליהם מי הנותן. ליהודי שהיה גר בכניסה לשכונת היהודים שבליסבון או לאחר שההגמון יפרש בשמו את הסכום של חצי דינר כסף".
קולומבוס! אם באו הם לדון על יהדותך לפי מעשיך, דבוריך ואופיך הנני לשפוטך לפי גורלך. כי גורלך כגורל כל אלה שעזבו, בדעת או בלי דעת, באונס או ברצון, את עמנו והלכו לשרת את הגויים, כי העמים כפויי הטובה קפחו את שכרם ואת אומתם הם לא זכו להושיע.
גלית להם ארצות, הרחבת שלטונם והגדלת כבודם. כסף וזהב הרבית להם – והם נתנו לך אזיקים.
בערוב ימיך נזכרת בעמך שתמיד התגאת עליו בסתר, נזכרת שגם להם אתה חייב… חצי דינר כסף.
אבל דם אותו סכום פעוט לא זכית לשלם, כי בשעת 1506 עת כתבת צוואתך כבר הלכה יהדות ליסבון לגולה.
מתוך "חרות" א' טבת תשי"ג