קורדובה

קורדובה! היתה תקופה בימי הביניים כאשר עיר זו היתה הגדולה באירופה. בירתה של ספרד המוסלמית היתה, וסיפרו כי כחצי מליון היה מספר תושביה.
הכליף עבדאררחמאן השלישי, בן המאה העשירית, שליט נאור היה, ועיר מושבו היתה מרכז גדול לתרבות.
בימיו שיגשג הישוב היהודי בספרד. מנהיג היהודים היה חסדאי אבן שפרוט, רופא החצר וממקורביו של הכליף. תפקידים חשובים מילא במימשל ובשליחויות דיפלומטיות יצא בשם שליטו.
רב הקהילה וראש הישיבה היה רבי משה בן חנוך אחד מ"ארבעת השבויים". לפי מסורת הובא לעיר כשבוי על ידי שודדי ים. היהודים פדוהו ורב העדה בהכירו את גדולתו בתורה פינה לו מקומו! רבי משה העמיק והרחיב את לימוד התלמוד בספרד. המשיך בפועלו בנו ויורש-מקומו רבי חנוך.
רבי שמואל הנגיד – אחת הדמויות המופלאות בקורות עמנו – יליד קורדובה היה. בנעוריו ישב לרגליו של רבי חנוך. תלמודי גדול ומשורר עברי מהולל היה – ועם זה וזיר בחצר מלכי הברברים בגראנדה, מפקד צבא וראש קהילות ישראל.
אולם בנה המפורסם ביותר של עדת קורדובה היה הרמב"ם, רבנו משה בן מימון. בעיר זו נולד ובה גדל. בן י"ג היה כאשר משפחתו היתה אנוסה לעזוב את העיר, אחרי שזו נכבשה על ידי האלמוהאדים ומוסלמיים הקנאים. ימים רבים נדדה על פני ספרד עד שמצאה מקלט בפאס שבאפריקה הצפונית. כעבור כמה שנים נעקרה שוב ממקומה. יצאה לארץ ישראל ומשם ירדה למצרים.
שם השלים הרמב"ם את פירושו למשנה אותו התחיל לכתוב בימי נדודיו בספרד. שם גם חיבר את שני ספריו הגדולים האחרים: "משנה תורה" ו"מורה נבוכים".
בשנת 1236 עלה בידי הנוצרים לכבוש בחזרה את קורדובה מן המוסלמים ששלטו בה למעלה מחמש מאות שנה. תחת שלטון הנוצרים סבלו יהודי העיר תכופות מגזירות ורדיפות עד שלבסוף גורשו. היה זה כמה שנים לפני הגירוש הכללי שליהודי ספרד בשנת רנ"ב. שנת "מזרה ישראל וקבצנו" – היא שנת 1492 לספירת העמים.
קהילת קורדובה איננה, אך היא מוסיפה לחיות בספרי חכמיה, בשירי משורריה, ובכרוניקות ההיסטוריות של עמנו. האם נשאר בקורדובה עצמה זכר לקהילה?
אפשר עדיין לראות את הרחובות של הרובע היהודי הקדום. כמה מן הבתים הם עוד מן הזמן בו ישבו שם יהודים – אך אין דבר יהודי מיוחד במראה הבתים האלה.
בנין אחד יוצא מן הכלל: בית הכנסת העתיק. הוא שוכן "ברחוב היהודים", והוא מסמל את העבר היהודי של רובע זה.
הוא הוקם בשנת 1315 ובנוי בסגנון ערבי. יש בו פרוזדור, אולם תפילה וגלריה לנשים. אחרי גירוש היהודים מן העיר שימש לצרכים שונים. אך נשתמרו חלקים גדולים של עטורי-הקיר הנפלאים, ובתוכם פסוקים מן המקרא. בכותל המזרחי נראה עדיין החלל בו עמד ארון הקודש. סמוך לו בקיר יש כתובת עברית המוסרת את שם בונה הבית ואת שנת הבנותו. הכתובת בת ארבע השורות מסתיימת בתפילה לד' שיחיש את בנין ירושלים.
לפני כמאה שנה הכריזו שלטונות ספרד על בית הכנסת כמונומנט לאומי.
רבבות, רבבות תיירים נוהרים לקורדובה לראות את הבנינים ההיסטוריים של העיר. מראים להם גם את בית הכנסת.
לא רחוק ממנו נמצא פסל הרמב"ם. דמות מיושבת. חבושה טורבן, לבושה גלימה ערבית. מחזיקה ספר ביד. הוא מוקם לפני כחמש עשרה שנה. המקום בו הוצב נקרא "רחבת טבריא", לכבוד העיר בה הובא רבינו לקבורה. צעדים אחדים משם היא "ככר בן מימון", ולאחר עוד כמה דקות הליכה הנך מגיע לככר הנושאת את שמו של רבי יהודה הלוי, המשורר – הפילוסוף שעשה זמן מסויים בקורדובה.
הנה קראו השלטונות לשניים ממקומות העיר על שם גדולי עמנו. החרה החזיק אחריהם בעל עסק פרטי אשר נתן לבית מלונו, השוכן סמוך לרובע היהודי, את השם "הוטל מיימונדס".
יש תיירים יהודים אשר בהכנסם לבית הכנסת העתיק רוחשות שפתותיהם תפילה עצמית. היו גם מקרים שנערכו שם – בזמננו-תפילות בצבור, הבה נספר:
בשנת תרצ"ה חגגו יהודי העולם את יובל שמונה מאות שנה להולדת הרמב"ם. הופיעו ספרים וחוברות על רבינו. עתונים יהודים הקדישו גליונות מיוחדים ליובל. התקיימו הרצאות על חייו ומפעלו של מחבר "משנה תורה" ו"מורה נבוכים".
שתי ממשלות השתתפו בחגיגות. ממשלת ספרד, מולדת הרמב"ם, וממשלת מצרים. הארץ בה חי רוב ימיו ובה נפטר. בספרד נערכו אירועים במדריד ובקורדובה. בעיר זו נמשכו שבוע ימים ונטלו חלק בהם נציגי השלטונות, חוקרים ספרדים, באי – כוח של הקהילות היהודיות בספרד ואישים יהודיים ממדינות שונות. מלומדים ספרדים ויהודים הירצו על הרמב"ם ומשנתו.
מרשים ביותר היה חנוכו של לוח שיש – עדיין אפשר לראות אותו בחצר אשר לפני בית הכנסת – בו מביעים האומה הספרדית ותושבי קורדובה את רגשי ההערצה שהם רוחשים לחכם היהודי.
בשבת התקיימו תפילות בבית הכנסת העתיק. השלטונות קישטו אותו בפרחים והעמידו בו שולחן, ארון, ספסלים ומנורות. השתתפו בתפילה כשלושים איש ושמונה נשים. יהודים מספרד ומארצות אחרות. באי-כוח הקהילות של ברצלונה וגיבראלטר הביאו עמהם שני ספרי תורה ויין לקידוש.
בליל ששי, לפני קבלת שבת, נאמו בפני הקהל הרב ווייל מפאריס שדיבר בצרפתית, הרב מ. לוי מסרייבו שדיבר בספרדית, והרב א. קמינקא מווינה. הרב קמינקא שנשא דבריו בעברית, אמר בראשית נאומו:
"נפעמים ונרעשים עומדים אנחנו ברגל החשוב הזה שבהיסטוריה הישראלית כאן על אדמת קודש, בבית הכנסת העתיק שחרב זה יותר מארבע מאות שנה, בתוך הקירות החשופים והערומים הללו, שקטעים מספר תהלים וכתובות מדורות קדומים עוד נשארו בהם לזכרון. אבן מקיר תזעק…"
ואמנם היה זה מעמד נשגב עד מאד. לפני כששה חדשים פגשתי בספרד אשה, בת ר' דוד בן – נאים ז"ל מגיבראלטר, שהיה בזמנו בא – כוח קהילתו בחגיגות הרמב"ם בקורדובה.
היא תיארה לי את ההתרגשות וההתלהבות בהן סיפר אביה, אחרי שובו מספרד, על החויות שהיו שם מנת חלקו.
תפילות השבת בשנת תרצ"ה בבית הכנסת העתיק בקורדובה היו התפילות הראשונות בצבור שהתקיימו שם מאז חורבן הקהילה במאה החמש-עשרה.
העתונות היהודית הודיעה אז – בשנת תרצ"ה – על תכנית להקים מכון ללימודים יהודיים בבית הכנסת העתיק. אם אמנם היתה קיימת תכנית כזו בטלה בודאי עם פרוץ מלחמת האזרחים בשנת 1936.
הייתי בפעם הראשונה בקורדובה בשנת 1952. ביקרתי בבית הכנסת. כמו במונומנטים לאומיים רבים אחרים בספרד, היתה מוצגת שם תמונה של הגנרל פרנקו. טיילתי ברחובותיו של הרובע היהודי הקדום. ב"ככר בן מימון" שאלתי ילד אם יודע הוא מי היה "מיימונידס". "חכם יהודי", היתה תשובתו.
מאז ביקרתי כמה וכמה פעמים בעיר. בשנתיים האחרונות הייתי מדריך לשתי קבוצות של תיירים יהודיים שבאו לספרד כדי לבלות שם את ימי הפסח ולראות אתרים היסטורים יהודיים. שעה שביקרנו בבית הכנסת בקורדובה התפללנו מנחה בציבור.
אשתקד נעלנו תפילתנו בשירת "התקווה". השיר מלאה את החלל ולרגע נדמה היה כאילו הקירות השוממים לבשו שמחה. עת עמדנו בתפילה הגיעו לבית הכנסת שיירות, שיירות של תיירים בני מדינות שונות. הם לא נכנסו פנימה. חיכו בסבלנות ובהתפעלות בחוץ עד שסיימנו.
ניכר היה במבטיהם כי ראו בנו בעליו של בית הכנסת – צאצאיהם ואחיהם בדם ובאמונה של אלה שבנו בית זה.
ישראל שלנו
י"ד תשרי תש"מ