הרב אברהם רביץ הלך לעולמו בתחילת יום שני, 26 בינואר, בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים בגיל שבעים חמש. איש רבנות משובח, נואם מבריק ועסקן תורני ותיק, כיהן למעלה מעשרים שנה כחבר כנסת המייצג את מפלגת דגל התורה (כיום מאוחדת עם אגודת ישראל). ההלוויה התקיימה ביום שני אחר הצהריים. אלפים, בני משפחה, חברים וחסידים, רבנים וראשי הישיבה וכן ראשי מפלגות פוליטיות נוספות כמו ראש הממשלה אהוד אולמרט וביבי נתניהו מהליכוד עקבו אחר הארון מבית וגן בו התגורר הרב רביץ ועד הר המנוחות שם נקבר.
אביו של הרב רביץ, הרב אריה לייב רביץ, למד בישיבת סלובודקה. בשנות ה-20 הגיע לארץ ישראל עם קבוצה נבחרת של עמיתים להמשך לימודיו בישיבה בחברון. הוא היה בחברון במהלך הטבח הערבי ב-1929. לאחר נישואיו השתקע הרב אריה לייב רביץ בתל אביב, שם כיהן כרב שכונת מונטיפיורי ואב"ד העיר. רבי אברהם רביץ נולד בתל אביב בשנת 1934. אברהם למד בתלמוד תורה בסיני בתל אביב ובישיבות קטנות. לאחר בר המצווה הצטרף לישיבת חברון בירושלים.
במשך השנה האחרונה של שלטון החובה הבריטי בפלסטין אברהם רביץ הצעיר היה חבר במחתרת הלח"י האנטי-בריטית (לוחמי חרות ישראל ) ידוע גם בשם "קבוצת שטרן".
בתחילה, בן ה-13 העלה פוסטרים וחילק עלונים. מאוחר יותר הוא מונה לחבר בוועדה שביקשה לגייס חברים לארגון.
קבוצת שטרן פורקה זמן מה לאחר הקמת ישראל. הרב רביץ מצא את עצמו אז בקבוצה פעילה אחרת. הרב רביץ וחברים דתיים שהיו איתו בלח"י, תהו: יש לנו מדינה יהודית! אבל האם זה באמת יהודי? מדוע יש חילול שבת בכל הארץ? הקבוצה שאיתה כינתה את עצמה ברית הקנאים ומחתה ועשתה קמפיין נגד חלול שבת. כמה מחבריה הלכו אפילו רחוק יותר. הם שרפו מכוניות שנסעו על ידי בעליהם בשבת ובתי קולנוע שהיו פתוחים ביום הקדוש.
לימים הפך הרב רביץ לפעיל בקבוצה אחרת. בשנותיה הראשונות של המדינה הגיעו לישראל ילדים יהודים רבים מארצות התפוצות עם הוריהם או הובאו למחוז על ידי עליית הנוער. רבים מהילדים הללו הופעלו על ידי ארגונים מסוימים ומנהיגי נוער לנטוש את מצוות הדת. קם ארגון אשר הטיל על עצמו למחות נגד הניסיונות לגזול מילדים אלו את מצוות הדת שלהם ולנקוט כל פעולה אפשרית להצלתם ולהשיבם לאמונתנו.
הארגון שעדיין פעיל נקרא בתחילה חבר פעילים ולאחר מכן שונה שם יד לאחים. אחד מעמודי התווך שלה הוא הרב שלום דב ליפשיץ, אדם שעשה רבות כדי להחזיר לדתנו עולים חדשים שהולכו שולל. הרב רביץ היה דמות מובילה בארגון זה. הוא עצמו תיאר את אחד המבצעים הגדולים שלו.
בעין שמר, ליד פרדס חנה, היה מחנה שבו רוכזו מאות מילדי תימן. הרב רביץ וחברי פעלים הסתננו למחנה מספר פעמים והתיידדו עם הילדים. הילדים לא לבשו שום כיפות ולא ציצית. לרבים מהם עדיין היו פיאות. הפיאות של אחרים נחתכו. הרב רביץ וחבריו החליטו לעשות מעשה לחיזוק רגשותיהם הדתיים של הילדים ולהראות למדריכים הבלתי שומרי עין שלא יצליחו במאמציהם להרחיקם מאמונתנו. הם החליטו לקנות כיפות וציציות ולשים אותם על הילדים. הרב רביץ יצא מיד לבני ברק לשוחח עם החזון איש. החזון איש נתן לו 5 לירות ואמר: "קנה כיפות וציציות לילדי תימן".
הרב רביץ המשיך לתל אביב. הוא לא היה בטוח מה לעשות. חמש לירות לא הספיקו כדי לקנות את הציציות והכיפות הרבים שהוא צריך. האם הוא צריך לקנות רק כיפות? הוא סיפר את הדילמה שלו לחבר שפגש ברחוב. כאשר שמע החבר כי רביץ נמצא ברשותו של כסף שקיבל מהחזון איש, אמר לו: "אני אעזור לך לקנות מה שאתה רוצה בתנאי שתיתן לי את הכסף שקיבלת מהחזון איש".
הם קנו מספר גדול מאוד של כיפות וציציות. הרב רביץ חזר מיד לפרדס חנה. בלילה, הוא וחבריו זחלו עם הכיפות וציציות מתחת לגדר אל תוך המחנה. עברו מאוהל לאוהל לשים את הכיפות והציציוית על הילדים, שהיו מלאי שמחה והכרת תודה לרב רביץ וחבריו. אפשר לדמיין את הבושה שחשו המדריכים הלא דתיים שלהם, כאשר למחרת הם ראו את הילדים לובשים בגאווה את הכיפות והציציות.
(המשך יבוא)
גואיש פרס, יום שישי, 13 בפברואר, 2009
(המשך משבוע שעבר)
חברי פעלים היו פעילים בכל רחבי הארץ. הם התיידדו עם ילדי עולים חדשים, הקימו עבורם קייטנות ובתי ספר, שם לימדו אותם תורה. הם פתחו בתי תפילה בהתנחלויות חדשות, הזהירו עולים חדשים שלא להיכנע ללחצים ולאיומים של קבוצות ומדריכים לא דתיים ולא לתת לילדיהם להירשם בבתי ספר לא דתיים. במקרה שהם כבר רשומים בבתי ספר לא דתיים, נאמר להורים לא לחסוך בשום מאמץ כדי להעבירם למוסד דתי. הם פרסמו – לידיעת כל ישראל – את השיטות ה"לא-כשרות" בהן נוקטות הקבוצות הללו כדי לגזול מילדים יהודים את מורשתם התורנית. פעלים נלחם גם במיסיונרים נוצרים.
ראשי פעלים פעלו בשיתוף פעולה הדוק עם גדולי ישראל, כמו החזון איש, הרב ולוול סולובייצ'יק מבריסק, הרב אהרון קוטלר ועוד. כאשר נודע לרב איסר זלמן מלצר, ראש הישיבה של ישיבת עץ חיים בירושלים, על פעילות פעילים, הוא קרא לתלמידי הישיבה להצטרף אליהם. במהלך פעילותו כמנהיג ארגון זה ביקר הרב אברהם רביץ לראשונה בארה"ב כדי להכיר ליהודי ארה"ב את פועלם של פעילים ולגייס כספים למענה. בזמנו ראיינתי את הרב רביץ ל"גואיש פרס" תוך היכרות עם קוראינו. לא נפגשתי איתו מאז, אבל תמיד קראתי דיווחים עליו. לאחר מותו פרסמה העיתונות החרדית העברית בישראל — במיוחד השבועונים "המשפחה" ובקהילה — מאמרים מעניינים ביותר אודותיו. הרב רביץ נקרא גם אבי תנועת התשובה.
בעקבות מלחמת ששת הימים הייתה ארץ ישראל עדה לרנסנס דתי יהודי. יהודים שגדלו ללא קיום מצוות ולימוד תורה חשו רצון גדול ללמוד על דתם וללמוד תורה. יהודים דתיים היו מוכנים לסייע לבעלי התשובה הללו. ישובים דתיים וישיבות אימצו קיבוצים לא דתיים, וסיפקו להם מרצים ומורים. יהודים בודדים העבירו שיעורים.
רביץ, שהיה באותה תקופה ראש ישיבת מרום ציון, היה מורה מבוקש. לימד את בעלי תשובה ביישובים שונים. בתל אביב לימד פעם בשבוע כיתת גברים וחוג לנשים. הגברים שלימד את גמרא, הנשים – שמונת פרקים של הרמב"ם. השיעורים הללו התקיימו על הגג מעל הסטודיו של אמן ישראלי שהיה בעל תשובה.
אחד מתלמידיו של הרב רביץ היה ראש הממשלה אהוד אולמרט. לאחר פטירתו של הרב רביץ פרסם אולמרט הודעה, שבפסקה הראשונה בה נכתב: "הרב אברהם רביץ, חבר הכנסת, היה ידיד אישי שלי במשך עשרות שנים. הרבה לפני שחשב להיכנס לפוליטיקה ולכהן כחבר כנסת, הוא נתן לי מזמנו ללמד אותי דברי חכמינו בתלמוד ובמדרש. שתיתי את דבריו בצמא רב".
הרב רביץ השפיע רבות גם על אמנים ושחקנים שהפכו לבעלי תשובה, כמו אורי זוהר. בתקופה זו ביקש הרב רביץ מראשי ישיבת אור שמח בירושלים לפתוח מחלקה מיוחדת לבעלי תשובה ישראלים. הם עשו זאת והרב רביץ נעשה שם פעיל.
אני חייב להוסיף כאן שלפי כתבה משובחת בעיתון על הרב רביץ, פעילותו בקרב בעלי תשובה החלה לא לאחר מלחמת ששת הימים של 1967 אלא לאחר מלחמת יום הכיפורים של 1973 כאשר "הוא הבין שההתפכחות שחוללה בקרב ישראל הכניסה פרדיגמה חדשה לחברה החילונית, שהיו מוכנים עכשיו לשמוע את הצד החרדי של הסיפור".
(המשך יבוא)
גואיש פרס, יום שישי, 20 בפברואר, 2009
בשנות ה-70 וה-80, חתרו הרב אברהם רביץ וחבריו באגודת ישראל לארגן סיעה נפרדת באגודה או ארגון אחות שיורכב מליטוואקים. האחרונים, הם האמינו שייצגו טוב יותר את עולם התורה החדש של ארץ ישראל מאשר את ההנהגה של אותה תקופה. ניסיונותיהם לא היו מוצלחים מדי. כשהרב אלעזר מ' שך ארגן את "דגל התורה", הוא ביקש שהרב משה גפני, שלימים היה מספר שתיים של דגל התורה וייצג את "דגל התורה" בכנסת, יעמוד בראש הארגון החדש.
הרב גפני לא נעתר לבקשה. הוא האמין שהוא צעיר מדי; זה עתה סיים ללמוד בכולל אופקים, ולא הרגיש ראוי או מסוגל מספיק להוביל את הארגון. הוא המליץ לרב שך לבחור את הרב רביץ לתפקיד.
"יש אדם שהוא מאוד מוכשר", אמר. "הוא עשה הרבה כדי להפיץ תורה והוא נחוש לעשות הרבה יותר. הוא למד בישיבת חברון והתנהלותו היא לגמרי של ליטבק. הוא האדם הנכון להנהיג את 'דגל התורה'. שמו של האיש הוא הרב אברהם רביץ. לדעתי אין מישהו מתאים כמוהו לעמוד בראש הארגון התורני החדש".
הרב שך ביקש מהרב גפני למסור לו פרטים נוספים על אישיותו ופעילותו של הרב רביץ. כאשר הרב גפני הציג בפניו את אלו, הציע הרב שך את הנהגת "דגל התורה" לרב רביץ שהסכים לקבלה לאלתר.
הרב גפני היה אמור לספר שנים אחר כך שאנשים רבים כינו אותו טיפש על כך שלא קיבל את בקשתו של הרב שך להנהיג את "דגל התורה". "עניתי אז שמעולם לא התחרטתי, ולו לרגע, על סירובי לבקשה ועל המלצתי של הרב רביץ. 'דגל התורה' זוכה לכבוד רב ותופס מקום מכובד בעולם התורה כמו גם בחיים הפוליטיים של מדינת ישראל. אין ספק שזה נובע במידה רבה מאישיותו של הרב רביץ, הידע התורני הרחב שלו, נאומיו המצוינים ומדיניותו המבוססת. לא אני ולא אלפים כמוני אי פעם היינו מצליחים להשיג זאת עבור המפלגה שלנו".
הרב רביץ נבחר לכנסת לראשונה בשנת 1989. במהלך למעלה מעשרים שנות שירותו מילא תפקידים חשובים: היה סגן שר החינוך, סגן שר השיכון והבינוי וסגן שר הרווחה והשירותים החברתיים. הוא שימש גם כסגן יו"ר הכנסת ויו"ר ועדת הכספים של הכנסת. הוא השיג רבות בתחומים שונים והצליח במיוחד בקידום הקמת שכונות ועיירות דתיות באזורים שונים בארץ. הוא שכנע את הממשלה והעיריות לספק כיתות נוספות לילדים ובני נוער אורתודוכסים. הוא היה נואם משכנע. הוא לא התפלסף, אלא ביקש מחברי הכנסת להתחשב בעובדות ובסטטיסטיקות!
כך בנאום בכנסת בתחילת שנת 2000, כשדרש לבנות כיתות נוספות לתלמידים חרדים, הוא הכריז "בפרויקט ירושלים שועפאט גרות 2130 משפחות עם 15,000 ילדים, כן ירבו. היה סגן שר השיכון והבינוי. נכון להיום לא נבנתה אפילו כיתה אחת לבנים" (שועפאט היא היום, נקראת רמת שלמה, על שם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל.
הרב אברהם רביץ היה מכובד ואהוב על חברי הכנסת מכל המפלגות. בנימין נתניהו מהליכוד, שביקר את הרב רביץ בבית החולים מספר ימים לפני שהאחרון נפטר, אמר עליו: "אין ספק שהוא היה מהמנהיגים הבולטים של היהדות החרדית, עבדתי איתו כשהייתי ראש ממשלה. וכשהייתי באופוזיציה".
נשיא המדינה שמעון פרס הצהיר בהלווייתו של הרב רביץ, "לא פעם הוא היווה גשר בין עולם התורה הליטאי לבין הזרם המרכזי בישראל, אדם המתנגד לכפייה, שהעדיף שכנוע באמצעות הוראה. הוא היה אדם ששילב לימוד תורה עם חכמה וידע אוניברסליים. כאשר מתווכחים עמו נזהרו, מתוך כבוד, לא לבזות את דעתו."
(המשך בשבוע הבא)
גואיש פרס, יום שישי, 27 בפברואר 2009
(סיכום)
הזכרנו שהרב אברהם רביץ היה מכובד ואהוב על כל חברי הכנסת של ישראל. לפי כמה כותבים, הפופולריות של הרב רביץ לא נבעה רק מאופיו הנפלא והידע האדיר שלו; הוא היה אהוב מכיוון שלמרות היותו נציג של מפלגה חרדית, בנאומיו בכנסת הוא דן לא רק בפרויקטים ובתוכניות שנועדו לסייע ליהודים שומרי מצוות, אלא גם כאלה שיועדו לכלל האוכלוסייה היהודית במדינה. כך כותב הרב ג'רמי רוזן. (אביו הרב ק. רוזן ז"ל, היה המייסד והמנהל הראשון של מכללת כרמל בלונדון. הרב ג'רמי ירש את אביו כמנהל המכללה וכיום משמש כפרופסור בפקולטה לדת השוואתית באנטוורפן). הוא קובע במאמרו "כישלון אחר של הציונות החילונית" (הארץ, מהדורה אנגלית, 6 בפברואר): "אם הרב אברהם רביץ ז"ל היה אהוב ומוערך בחברה הישראלית, זה היה בגלל שהוא דיבר בשפה שכולם יכלו להבין ולעולם לא איבד את השליחות שלו כמשרת הציבור כולו גם כשלחם למען מפלגתו שלו".
יונתן רוזנבלום, העיתונאי החרדי הידוע, כותב [יתד נאמן (אנגלית) 30 בינואר]: מבין כל חברי הכנסת החרדיים, הרב רביץ היה אולי המודאג ביותר מהמסר שהעביר לציבור הישראלי הרחב. אחרים התבטאו לעתים קרובות בנושאים לא פרוכיליים, parochial למשל. הרב משה גפני על איכות הסביבה, הרב מאיר פרוש על דיור ביהודה ושומרון — או הנגישו את עצמם לציבור החילוני — לרב יעקב ליטמן יש שעות עבודה קבועות באזורים שבהם יש מעט חרדים, אבל הרב רביץ בילה הכי הרבה זמן לחשוב על המסר המועבר לציבור הרחב….. כשהרב רביץ כיהן בכנסת, הוא היה, מטבע הדברים, מקורב מאוד לרב א"מ שך, שהקים את "דגל התורה", אותה ייצג הרב רביץ.
לאחר פטירתו של הרב שך היו יועציו הקבועים הרבנים א.ל. שטיינמן ויוסף שלום אלישיב. הרב רביץ הותיר אחריו את אשתו ילידת אמריקה, אביגיל פלר לשעבר, אותה הכיר בארה"ב (הם נישאו בלייקווד ע"י הרב אהרון קוטלר), שנים עשר ילדים, כשמונים נכדים ואחד, שנולד לאחרונה, נין. לאחר פטירתו של הרב רביץ, העיתונות הישראלית כתבה רבות על אשתו של האחרון, שסייעה לו בכישרון בעבודתו ובמאבקיו, ועל משפחתם הענפה.
להלן בקצרה סיפור מעניין, המסופר במאמרים רבים על הרב רביץ. לפני שבע שנים סבל הרב רביץ מאי ספיקת כליות ונזקק להשתלה. למרות שכל בני המשפחה התנדבו לתרום לו את הכליות, רק הכליות של שני בניו, שמשון הצעיר והרב משה המבוגר, התאימו. לרב רביץ היה קשה מאוד להחליט של מי את הכליה לקבל. בסופו של דבר, נבחרה הכליה של רבי משה.
בין הרבנים שהשתתפו בהלווייתו של הרב רביץ נמנו הרב שמואל אויערבך, ראש ישיבת 'מעלות התורה', הגאון רבי משה יהודה שלזינגר, ראש ישיבת קול תורה והגאון רבי משה מרדכי פרבשטיין, ראש ישיבת חברון. בגלל שזה היה ראש חודש, היו נאומים אבל לא הספד במלוא מובן המילה. הדוברים כללו כמה מבני המשפחה. רבי משה, הבן הבכור סיפר על האידיאליזם התורני הגדול של אביו ועל הישגיו יוצאי הדופן שכל בני המשפחה התגאו בהם מאוד.
יהי זכרו ברוך.
גואיש פרס, יום ששי מרס 6 ,2009