מלא חרדה ניגשתי לבית שבו התאכסנה. פחדתי. כיצד אפשר לשוחח עמה על חייה – וחיים אלה רוויים דם ודמע. גלומים בהם הגדול שבמכאובים והצער העמוק ביותר. כיצד אפשר לבקש ממנה לפתוח מחדש את פצעיה. שלא הגלידו ושאף פעם לא יירפאו. כסבור הייתי שאשב לפניה דומם, והיא – הרי מלומדת היא בשתיקה.
את סוד השתיקה למדה עוד לפני יותר מיובל שנים. היה זה ברוסיה, ארץ מכורתה. שוכבת היתה בבי"ח ליולדות. חבלי-הלידה של ילדה הראשון הלכו וגברו, והיא זועקת, זועקת ואינה פוסקת מלזעוק. ניגשה אליה אחות ונזפה בה: "מה לכן, היהודיות, שאתן מרעישות את העולם בצעקותיכן? הלא על ידך יולדת עוד אשה, ולידתה קשה משלך – ואין היא מציקה לשום בריה".
רבקה הביטה אל המיטה הסמוכה. והנה, רוסיה בת פשוטי-עם מתענה בצירי-לידה. כל גופה רטוב מזיעה – והיא אינה מוציאה הגה מפיה.
מאז לא צעקה. מאז למדה לשאת בדומיה מכאובים וייסורים. גם כשמתו עליה בקטנותם שלושת הילדים שנולדו לה ברוסיה, כבשה צערה בליבה. והיא הבליגה על היגון כאשר הביאה לקברות את שני בניה הגדולים, גיבורי מלחמת השיחרור.
2
ביקרתי אצלה בלוויית רעייתי. היא קידמה אותנו בברכת שלום לבבית. בן-רגע נגוזה ההססנות שבלבי. רגשי החרדה והביישנות חלפו ונעלמו. מרגישים היינו כאילו הכרנוה רבות בשנים וקרובים ומקורבים אנו לה קירבת לב ונפש.
היא פותחת בשיחה, מספרת בשבח הארץ ההולכת ונבנית, הולכת ומתפתחת. בחג הפסח ביקרו היא ובעלה מרדכי בנקודת-התיישבות חדשה במדבר סיני, די-זהב השוכנת על שפת הים, שמונים קילומטרים בערך משארם-א-שיייך. המקום נהדר. פרנסת המתיישבים על הדייג ועל הרחבת הדרכים. יש תוכנית להקים שם מטעים של תמרים.
פניה קורנות, עיניה נוצצות כשהיא מדברת על יגאל אלמגור, מייסד ומנהיג הקבוצה. בן שלושים ואחד הוא ויליד מארוקו. בערב פסח, היום שבו הגיע הזוג לדי-זהב נולד לאלמגור בן. הוא אב לארבעה ילדים והוא מתגאה בצעיר בניו שנולד במדבר. מתפלל הוא, שיגדל בן-חורין, בן-חייל ובן-תורה.
אהבה מיוחדת לרבקה ומרדכי גובר למתנחלי די-זהב. המתנחלים יוצאי קרית-מלאכי הם, והם – בני הזוג – בשנים הראשונות של המדינה, בתקופה של העליה ההמונית, כאשר ידם האחת שקדה על משקם בכפר-וארבורג ובידם השניה הגישו סעד ועזר לעולים החדשים – היתה מעברת קסטינה, היא ראשיתה של קרית-מלאכי של היום, תחום פעולתם. רבקה ומרדכי טיפלו במתנחלי די-זהב כאשר אלה היו עדיין ילדים. ילדי-טיפוחיהם הם.
3
רבקה בת-משפחת-האדמה היא. כזו היתה עוד לפני שעלתה לארץ. אבותיה ואבות-אבותיה ישבו באחת המושבות החקלאיות היהודיות, שהיו קיימות עד פלישת הגרמנים לרוסיה, בפלך חרסון. שם היא נולדה ושם פגשה את מרדכי, מי שהיה עתיד להיות בעלה. תלמיד ישיבת סלובודקה לשעבר היה מרדכי, והוא היה מורה במושבה החקלאית, שבה נולדה וגדלה.
לאחר נשואיהם גרו במשך כמה שנים ביקטרינוסלב. מרדכי היה עוסק בהוראה עברית במחתרת. פעמיים נעצר וישב במאסר. בשנת תרפ"ה הורשו שניהם לצאת את רוסיה.
"היה זה ממש נס שניתן לנו רשיון-יציאה", מספרים השנים. חוקר ה"ג.פ.או." היה בצעירותו תלמיד בישיבת הרב י. י. ריינס. הסתכל החוקר במרדכי, תלמיד ישיבת סלובודקה לשעבר, ונתעורר בו היהודי.
"שמע!" פנה ואמר למרדכי "לפי כל הרשום בתיק שלך, היה כדאי לך להסתלק מכאן".
"הייתי רוצה לצאת, אך המדינה סגורה ומסוגרת", נענה מרדכי.
"אסדר לך את רשיון-היציאה", אמר החוקר.
הוא קיים את דיבורו. בקיץ, תרפ"ה, הגיע הזוג לארץ. כל רכושם – מזוודה אחת, ומחציתה מלאה ספרים. הם הצטרפו לחבורת הדרום ברחובות, שם התכוננו והכשירו עצמם לעלייה על הקרקע. בראשית שנות השלושים היו בין מייסדי כפר ביל"ו.
4
פרצה מלחמת העולם השניה. המוסדות הלאומיים קראו להתגייסות לצבא הבריטי למלחמה באויב המשותף. מרדכי, על אף גילו – הוא היה אז בן 48 – ובריאותו הלקויה התגייס, אך הוא לא נמצא כשר לשירות.
בסוף 1941 התנדבה רבקה לצבא ונתקבלה. אנשי הכפר נדהמו והיו נזעמים. הם ראו אותה כמחוסרת-אחריות. כיצד אשה עוזבת את משפחתה, שלושה ילדים – שני בנים צעירים וילדה קטנה – ומתגייסת לצבא? כיצד אשה נוטשת את משקה! כך היא בשלה: "החשבון הגדול דוחה כרגע כל עניין פרטי". כיצד אפשר לחשוב על ישיבה שלווה בבית, כאשר כל בית ישראל אחוז להבות?
שנתים שירתה בצבא, וכשחזרה למשקה, שבינתים עבר מכפר ביל"ו לכפר וארבורג, מילא אפרים, בנה הגדול, את מקומה.
עדיין צעיר לימים היה, בן שש-עשרה בסך הכל. מה עשה? זייף תעודותיו והתנדב לשירות. חצי שנה שירת כנוטר ולאחר מכן התגייס ל"בריגדה היהודית". עוד לפני שמלאו לו שבע-עשרה שנה יצא עם הבריגדה לאירופה. ואמנם, הוא היה החייל הצעיר ביותר בשורותיה.
הוא השתתף בקרבות עם גרמנים באיטליה וכתב על כך לאמו. זו השיבה לו: "כאשר קיבלתי מכתבך אחרי הקרב, בכיתי מרוב שמחה – לא רק מפני שנשארת בחיים, אאל מפני שזכיתי לגדל בן כזה כמו שחלמתי. גם בלבי אין מורך רוח, כמו בלבך".
5
כאשר חזר אפרים מאירופה לא ניתן לו לעבוד בשלווה במשק ימים רבים. לאחר התקפות הערבים בעקבות החלטת האו"ם מן הכ"ט בנובמבר יצא לפעולות. בתחילה היה אחראי ללווי השיירות לנגב. לאחר מכן היה מפקד על טירת שלום, נקודה קטנה ליד נס-ציונה. ביום ט"ו אדר ב', תש"ח, נפל בקרב ליד הכפר – והוא רק בן עשרים.
כפר וארבורג עצמו היה במצור. בני הנוער של הכפר, ובתוכם צבי, אחיו הצעיר של אפרים, נמצאו במשלטים אשר מחוץ למושב. מאז מותו של אפרים, לא ידע צבי מנוח בנפשו. הוא לא רצה להתספק בהגנה על המושב. הוא ביקש להצטרף לפלמ"ח. הוא רצה לקיים את השבועה שנשבע בנפול אחיו: "בדרך בה מצאת מותך אלך – ולו גם בייסורים, ולו בכאב, ולו בידיעה ברורה, כי דרכי האחרונה היא". בסוף יוני התנדב בן השבע-עשרה לפלמ"ח. ב-2 ביולי הוא עובר עם חבריו לנגב. באותו יום, כאשר עבר עם גדודו ליד ביתו, ראתה אותו אמו בפעם האחרונה. הוא נפל בנגב.
משך זמן רב לא נמצאה גופתו. מחשבה איומה היתה טורדת את דעת האם השכולה: גופת בני מופקרת למטר ולרוחות והיא מאכל לעוף השמיים. בלבה נשאה את צוואת בנה, שאין בידה לקיימה: אם אפול אף אני – יקברוני ליד אפרים. לידו לא יראתי אף פעם ולא אירא לעולם.
כעבור שנה מצאו את הגופה, וצבי הובא למנוחות ליד אחיו האהוב.
6
בנים טובים היו אפרים וצבי, נאמנים לעמם ונאמנים להוריהם. הם שירתו את המולדת בחזית ועזרו להוריהם בבית ובמשק. הם גם שלחו ידם בכתיבה.
אפרים ניהל יומן וכתב חיבורים. צבי כתב שירים וסיפורים. שניהם היו מרבים לכתוב מכתבים רבי-ענין לקרובים וידידים. לאחר מותם ביקשה האם השכולה להביא לדפוס את העזבונם הספרותי. הדבר לא עלה בידה בנקל. רבים היו הבנים הנופלים, ורבים היו ההורים שרצו להנציח פרי-עטם והגיגיהם של יקיריהם. בשנים שלאחר המלחמה יצאו ספרים רבים מסוג זה, ולא כולם זכו לתשומת הלב הראויה. לכן קשה היה למצוא מו"ל. לבסוף הסכימה הוצאת "מסדה" להדפיס את העזבון הספרותי של הבנים בתנאי שאשר ברש ימליץ עליו. ברש קרא את הדברים ונתרשם עמוקות. הוא ערך את הכתבים האלה וכתב הקדמה ל"ספר האחים".
כל זמן שטיפלה רבקה בהבאת הספר לדפוס, לא הציצה בדף הראשון לקרוא את הקדמתו של ברש. כאשר קיבלה את הטופס המודפס הראשון, נסעה ישירות מבית הדפוס לכפר וארבורג. היא מיהרה לבין העלמין ושם, ליד קבר הבנים, קראה לפניהם בקול רם את ההקדמה.
והרי כמה מדבריו של אשר ברש:
"של נעליך מעל רגליך – על אדמת קודש אתה דורך. זה ספר האחים אפרים וצבי, בני רבקה ומרדכי, הנאהבים והנעימים, אשר נפלו גיבורים על במות גאולתנו. בדמם הצעיר, הטהור והיקר, חתמו זה אחר זה את כתב-הברית של חרותנו במולדת. זיו נאצל, זיו קדומים, עולה מחייהם וממותם, הם החיים והמות הכתובים בספר הזה.
"מדברי שניהם – שני חוטרים מגזע טוב אחד, עולה רוח גבוהה: אצילות ואומץ, אמת ופיקחות, תום ובגרות. הבכור – מתון, קרקעי, הכרתו בנויה, בטויו כמוהו כמעשה, טבעי וחינני (ביחוד במכתביו); והצעיר – מרקיע, חריף ומבריק, נאבק עם רוחו, מבקש תיקון ביופי, בשירה, בעל תפיסה וכוח ביטוי, למעלה מן המצוי בגיל זה, ברשימות, במכתבים ובנסיונות פיוטיים מפליאים. הצד השוה שבשניהם: הכרה ברורה ומוחלטת של החובה והסכנה, הפועל והקרבן…"
כעבור שנתים לאחר שיצא לאור "ספר האחים", פירסמה רבקה את ספרה "אם הבנים", פרקים על חייה ובניה. "ספר זה לא נכתב – הוא נעשה", כותבת היא בהקדמתה הקצרה. "נעשה בין כל שאר העשיות והמלאכות המרובות, אשר אמהות בעולם כולו יודעות לעשותן יחד, בעת ובעונה אחת".
הספר מרעיד לבבות, אף הוא גל-עד לגיבורים הנופלים, וגם תעודה אנושית גדולה של אהבת אם ואומה.
7
עם תום מלחמת השיחרור היתה סביבת באר-טוביה וכפר וארבורג שמקודם היתה מאוכלסת ערבים, ריקה מאדם. האדמה זעקה למתיישבים חדשים. הכפרים העברים הבודדים התגעגעו לשכנים יהודים.
"נציגי הכפרים שלנו עלו למשרדי הסוכנות בירושלים וביקשו שישלחו אליהם עולים חדשים", מספר מרדכי. "אשכול שאל אותנו: 'מי יפרנס אותם?' השבנו לו כי נעשה למענם כפי יכולתנו".
בתחילה שלחו קבוצות קטנות של עולים לאיזור. אחר-כך שלחו קבוצות גדולות יותר. מרדכי, שהיה ראש המועצה המקומית של באר-טוביה, היה בראש העושים למען העולים. על ידו היתה רבקה שהקדישה עצמה לטיפול בילדים.
הגיעו לאיזור עולים מתימן ומתוניסיה, מרומניה ומהנגריה, מפרס ומארצות אחרות. הראשונים שהקימו כפר לעצמם, היו שרידי השואה, יוצאי טרנסילבניה, שאף בארץ מולדתם היו עוסרים בחקלאות. אלה היו אודים מוצלים מאש, מן האש הגדולה ששרפה את בית-ישראל באירופה. השואה הפילה חללים רבים במשפחותיהם. רבקה ומרדכי היו להם "אמא" ו"אבא", אחי-עזר בצעדיהם הראשונים בארץ.
לאות הוקרה ותודה לזוג, על עזרתם הנדיבה והמסורה קראו המתיישבים לילד הראשון שנולד בכפרם אפרים – על שמו, של אפרים גובר. הם גם החליטו לקרוא את שם מושבם, "כפר אחים" על שמותיהם של אפרים וצבי, כאשר השלטונות לא נאותו לבקשה זו, נלחמו על מילוייה וגם סבלו בעטייה, עד שמבוקשם ניתן להם.
בשנת 1955 החלה הסוכנות היהודית בביצוע תכנית התיישבות רבתי בחבל לכיש. מרדכי ורבקה העמידו עצמם לרשות המפעל. הם עברו ללכיש. שלוש שנים ישבו בין העולים החדשים מארצות שונות שהגיעו לאזור ממעברות או הישר מן העניה. הם ישבו בתוך עמם, חיו בתנאים הפרימיטיביים של העולים. הם שיתפו עצמם בקשייהם ובסבלותיהם ונטלו חלק בשמחותיהם ובהצלחותיהם. בשנה השניה לשבתם בלכיש, מתוך מאמץ מיוחד להשתוות בכל לעולים החדשים, שהגיעו בחוסר כל לארץ, שרפו מרדכי ורבקה את הגשרים שקשרו אותם לכפר וארבורג. הם קמו והקדישו ל"קרן המגן" את המשק שהשאירו בכפר בדרום.
כפרים עבריים רבים פורחים היום באיזור לכיש, שלפני שבע-עשרה שנה היה עדיין שומם מאין יושב. חלק גדול בהישג זה למרדכי, שהיה ראש המועצה המקומית של לכיש, ולרבקה, אשר התמסרה כמו תמיד לדאגה לילדים. אך היא פעלה גם בשטחים אחרים, שבהם נדרשה עזרתה.
בשנת תשכ"א פירסמה רבקה את ספרה "אל משואות לכיש", ובו פרקים על חוויותיה ועבודתה בין העולים החדשים בדרום ובחבל לכיש. זה ספר גדול, המתאר ביד אמן ובהבנה גדולה עדות שונות, על דרכיהן ומנהגיהן, ושופך אור בהיר על שלבים שונים של מפעל קליטת העולים, ופיתוח הארץ. הספר שופע אהבת העם והארץ, ואי-אפשר לו, לקורא, שלא להידבק ברוח-החלוציות ואהבת-האדם העולים מדפיו.
8
לפני שנתיים הוציאה רבקה גובר את הספר "רק שביל", ובו מסות שונות, ובתוכן הערכות של דמויות וספרים. מאז היא עובדת על ספר חדש "אלה תולדות", אשר יתאר את חייהם וסבלותיהם בגולה ואת השתרשותם בארץ של מתנחלי "כפר. אחים". היא נדרה נדר לכתוב את הספר לפני עשרים שנה, כאשר מתנחלי הכפר נלחמו על הזכות שמושבם ייקרא על שם האחים אפרים וצבי. היא כתבה כבר כחצי הספר אשר הסופר הנודע מניצולי השואה, אלי ויזל יכתוב לו הקדמה.
רבקה ומרדכי הגיעו לכאן לביקור פרטי, להשתתף בשמחה של קרובי משפחה. זו להם פעם ראשונה שהם מבקרים בארצות הברית. משך עשרות בשנים לא היתה להם חתונה במשפחה. אמנם הם השתתפו בשמחות רבות של עולים חדשים שהיו להם כבני משפחה. הם השתתפו בשמחותיהם של ילדים של אחרים, אשר הם חינכו וגידלו ואשר היו להם כילדים משלהם. בביתם גידלו את אפרים ואת צבי ותבל"ח בתם חיה. בביתם גם חינכו את שאול, ילד מסוריה, צבי מהונגריה, ילד מניצולי השואה, (היום הוא סגן-אלוף בצה"ל) ואת אסתר מבומביי. הם השתתפו בשמחותיהם, אך להשתתף בשמחה של קרוב משפחה במובנו המקורי של מושג זה, לכך לא זכו במשך שנים רבות. על כן באו הפעם להשתתף בשמחת משפחה, ושמחים היו שזכו לבקר בארה"ב ולראות את יהדות אמריקה הגדולה.
"הננו אנשים זקנים", אמרה לנו רבקה. "הזקנה מתנהגת אתנו ברחמים. הננו ב"ה בריאים ויכולנו לבוא לכאן ולראות את היהדות הגדולה של מדינה זו. אלמלא זכינו לראות אותה – לא היו חיינו שלמים".
הדואר
י"ח תמוז, תשל"ב