לפני זמן קצר, בסוף חודש אב, נרצח הרב שלמה רענן על ידי מחבל ערבי בבית השיירה שלו בתל רומיידה, חברון.
הרב רענן, שהיה נכדו של הרב הראשי זצ"ל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, השתקע בחברון עם אשתו וילדיו לפני כחמש שנים. (אשתו חיה היא אחות. היא הייתה עדה לדקירתו של בעלה וניסתה להחיות אותו).
לא הכרתי את הרב שלמה רענן, אבל הכרתי את הוריו, רבי שלום נתן רענן ואשתו הרבנית בתיה מיריאן, שהייתה בתו של הרב קוק. פגשתי אותם לפני שנים רבות כשנהגתי לבקר את הרב צבי יהודה קוק, שאליו הייתי קרוב מאוד, בבניין הישן של ישיבת הרב קוק — ברחוב הרב קוק במרכז ירושלים — שהיה גם הבית של משפחת רענן.
ביתם, כמובן, חלחל ברוחו של הרב קוק.
בשבוע שעבר הדפיס היומון המזרחי "הצופה" ראיון עם חיה רענן, שפורסם לפני שנתיים בשופרם של מתנחלי חברון. בראיון היא הסבירה את ההחלטה שלה ושל בעלה להתיישב בעיר המכפלה.
"רצינו לעקוב אחר תורתו של הרב קוק שהדגיש את החשיבות הגדולה של המצווה לכיבוש ויישוב ארץ ישראל", אמרה חיה. "שנים הרגשנו שלא מספיק רק ללמוד על המצווה הזו. עכשיו יש לנו הזכות לקיים אותה.
"חיפשנו מקום מתאים. הרגשנו שחברון הוא שורש מצוות היישוב ארץ ישראל, במיוחד תל רומיידה, שהיא חברון העתיקה. האבנים הגדולות של החומה הקדומה מחברות אותנו עם אבותינו, אבות עמנו. ועם דוד המלך. אנחנו יודעים שבנוכחותנו כאן אנחנו שומרים על כל הארץ. זה נותן לנו הרבה שמחה וכוח.
"אין לנו חשש לחיות בין ערבים עוינים. אולי היחס הזה הוריש לנו על ידי משפחותינו. אני, למשל, צאצא של בוני מאה שערים. מאז נעורי למדתי את הערך של מצוות ישוב ארץ ישראל חייבת לגבור על כל תחושת פחד. על האדם לפעול באמונה ובנחישות והקב"ה יכתיר את מאמציו בהצלחה.
"אנחנו מסתובבים בחברון, בחופשיות ללא חשש. כך אנחנו מדגימים שזה הבית שלנו, ארצנו, ומקיימים את מצוות כיבוש הארץ".
במהלך הראיון סיפרה חיה כי אמה, עוד בהיותה צעירה, נסעה לחברון כדי לעזור לאחותה שילדה. היא הייתה במקרה בעיר במהלך הטבח ב-1929, אך לא נפגעה. בסיום הראיון הביעה חיה את אמונתה ותקווה שחברון תהפוך [שוב] לעיר יהודית. בקריאת הדברים הללו, לא יכולתי שלא להיזכר בנאום של הרב א.י. קוק, סבו של הגאון רבי שלמה רענן זצ"ל במפגש שהתקיים לזכר חללי הטבח בחברון תרפ"ט. שמחה רז, בביוגרפיה היפה שלו על הרב קוק (מלכים כבני אדם) מקדיש פרק שלם לטבח בחברון.
הוא מצטט את הרב אריה לוין שכאשר שמע הרב קוק את הבשורה הנוראה על הטבח בחברון, הוא נפל אחורנית ארצה ואיבד את הכרתו. כשהגיע אליו, בכה מרה, קרע את בגדיו והתגלגל באבק. הגאון רבי בצלאל זולטי (לימים רבה הראשי לירושלים) סיפר כי מורו ואדונו, הגאון רבי יחזקאל סרנא, ראש ישיבת ישיבת חברון, אמר לו פעם: "ראה כמה גדולה אהבתו של הרב קוק ליהודים. בזמנו קרה האסון. קהילת חברון והישיבה, כבר הייתי מראשי ישיבת חברון והכרתי היטב את התלמידים שנרצחו. ואז הגיעה אלי הבשורה המרה, התבלבלתי לגמרי, הלב שלי התכווץ מכאב והצער היה קשה מנשוא. אבל לא איבדתי את ההכרה. הרב קוק, כשהתבשר על מה שקרה בחברון, איבד את הכרתו ונפל ארצה. הכאב שלו היה הרבה יותר עמוק, ההלם שלו הרבה יותר גדול".
שישה חודשים לאחר הטבח התקיימה פגישה לזכר הקורבנות בבית הכנסת ישורון בירושלים. הרב הראשי קוק היה אחד הדוברים המרכזיים.
(המשך בשבוע הבא)
גואיש פרס, יום שישי, 11 בספטמבר 1998, עמ'. 105
סיכום
בנאומו אמר הרב הראשי קוק כי, ללא חשש מהאסון הנורא שספגה הקהילה היהודית, "עלינו להכריז, כפי שעשינו את כלב בן יפונה בזמנו: נעלה ונרכוש אותו כי אנו מסוגלים להתגבר. זה" (במדבר י"ג:30). הרב קוק המשיך ואמר שיהודי אמיץ זה (כלב) אמר שנים רבות לאחר מכן (כשביקש שיתאפשר ליהושע לכבוש את חברון ולרשת אותה) "אני עדיין חזק… כפי שהיה אז כוחי, גם כן הוא שלי. כוח עכשיו" (יהושע י"ד:11).
"כמו כן עלינו לקום ולהבהיר לכולם", הדגיש הרב קוק, "שיש לנו את הכוח – כפי שהיה לנו בעבר – לבנות מחדש את חברון כדי להקים קהילה יהודית גדולה וחזקה יותר שבה יהודים יחיו בשלום. ובטחון. בעזרת ה' נזכה לראות את חברון נבנה מחדש במהירות בימינו".
מן הראוי להוסיף כאן כמה פרטים על דבריו ומעשיו של הרב קוק בקיץ הטראגי של שנת 1929, כפי שמסופר בספרו המרגש של רז שמחה. לאחר הטבח בחברון נפוצו ברחבי ישראל שמועות שהבריטים עודדו וסייעו במובנים מסוימים לרוצחים הערבים. הארי צ'ארלס לוק, המזכיר הראשי של הממשל הפלסטיני – אביו היה יהודי הונגרי שהתיישב בבריטניה והתגייר שם – ספג ביקורת חריפה במיוחד.
הרב קוק התקשר אליו וביקש שהממשל יפעל בתקיפות נגד פוגרומים ערבים.
"מה צריך לעשות?" שאל לוק. "
פתח באש על הרוצחים", אמר הרב.
"לא קיבלנו צו כזה", הייתה תשובתו של מר לוק.
"אני מצווה עליך לעשות זאת, אני דורש זאת בשם מצפון האנושות", השיב הרב קוק.
זמן קצר לאחר מכן ערך הממשל הבריטי קבלת פנים לכבודם של נכבדי הקהילה היהודית של ארץ ישראל. מר לוק הושיט את ידו לברך את הרב קוק. הרב סירב ללחוץ על כך ואמר "אני לא לוחץ יד שמוטפת בדם יהודי".
עמדתו של הרב קוק עשתה רושם רב בכל העולם היהודי.
הסופר העברי, אביגדור המאירי, כתב שהרב קוק היה האדם היחיד שהגן על כבודם הלאומי והאנושי של היהודים. אלמלא הוא, היינו צריכים לבצע קריה על פטירת הכבוד העצמי היהודי.
שמחה רז ערך מחקרים ארכיוניים ואחרים רבים בכתיבת מלכים כיני אדם. הנרטיב שזור בסיפורים, אמרות ופרטים מכתביו של הרב קוק ומכיל חומר לא ידוע עד כה. הספר, המאויר בפאר בצילומים ופקסימיליות של מסמכים, הופיע לפני מספר שנים וחבל שהוא לא נפוץ בארץ. אני מתכנן לכתוב על זה בזמן הקרוב.
אני רוצה לסיים בסיפור על הרב קוק המתייחס לחזון איש.
כשנתיים לפני פטירתו, כתב הרב קוק לרב חיים עוזר גרודזינסקי והזמין אותו לארץ ישראל שם ייהנה ממעמד של ריש גלותא (ראש הגלות) המחליט בבעיות הלכתיות שהוגשו על ידי הקהילות היהודיות במדינות שונות. "כי מציון תצא תורה".
רבי חיים לא היה מוכן לעזוב את ווילנה, אך בתשובתו הודיע לרב קוק כי "ארי עלא מבבל" (עלה אריה מבבל – החזון איש בא להתיישב בארץ הקודש.)
מיד עם הגעת החזון איש לארץ, מיהר הרב קוק לקבל את פניו והציע לו תפקיד כיאה לגאון הגדול שהיה. אולם החזון איש שסירב לכהן כרב בווילנה לא קיבל את ההצעה; הוא העדיף להמשיך ללמוד ולכתוב כ"מלומד פרטי".
כעבור זמן מה הונחה בבני ברק אבן היסוד לישיבת בית יוסף (נוברדוק). הרב קוק נאם ארוכות בשמחה. כל הנוכחים האזינו לכתובת בישיבה. רק החזון איש שנכח באירוע עמד לאורך כל הנאום. כשנשאל מדוע לא התיישב, השיב: "התורה (הכוונה לרב קוק) עומדת" (ומסיבה זו לא יכול היה לשבת).
****
לפני שלושה שבועות קראנו בפרשת עגלת ערופה: "וזקני העיר… וידברו ויאמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה…" (דברים כא). האם רשויות ישראל מצהירות כך? האם עשו כל שביכולתם להגן על המתנחלים, למנוע את רצח הרב שלמה רענן? המתנחלים טוענים שרשויות הצבא בישראל הכשילו אותם.
