בספר "דרושי הצל"ח" (וארשה תרנ"ט) נדפסה בראש הדרושים "רשות", שרבי יחזקאל לנדא היה נוהג לומר בפתח דרשותיו.
יש בתפילה זו נטילת רשות וסיפור שבח הקב"ה, התורה, ראשי העדה וחכמי העיר: "ברשות מלך מלכי המלכים… וברשות תורתנו הקדושה… וברשות אלופי ראשי מנהיגי עדת ישורון אשר בעיר הזאת… וברשות יושבי על מדין… וברשות יתר חכמי העיר… וברשות אלופי גבאי צדקה וגבאי גמ"ח של אמת… ואחריהם כל העדה, עדת ישורון, יעלו לזכרון, ישיבו לבצרון".
הרב ר' זאב וואלף לנדא, מצאצאי בעל "נודע ביהודה", שהביא "דרושי הצל"ח" לדפוס, כותב בפתח דבר: "גם הבאתי לדוגמא ולזכר 'ברשות' אחד, אשר היה רגיל רבינו ז"ל לומר קודם הדרשה, אשר כמה מהם עדיין בכתובים אצלי עם קצת שינוי לשון אצל כל אחד לפי הזמן והמקום". בהמשך הדברים הוא אומר כי דעתי שאמירת "רשות" לפני דרשה היה מנהג קדום ונשאר לו זכר ברשויות לחתן תורה ולחתן בראשית הנאמרות בשמחת תורה "ואולי המסיים והמתחיל התורה היו רגילים גם כן לומר דבר הלכה או הגדה מענינא דיומא…"
המנהג לומר "רשות" לפני דרשה לא נזכר, עד כמה שידוע לי, בספרות על דרשנים ודרשנות, ונוסח של "רשות" כמעט שאינו מובא בהמון ספרי הדרשות של הדורות האחרונים[1].
אמנם קיים מנהג כזה, אך מעט מאד נשתמר עליו בכתובים.
בעל "נודע ביהודה" לא היה היחידי בדורות האחרונים שפתח דרשותיו ב"רשות". ר' שלמה סופר מספר בספרו "חוט המשולש" (מהדורת תשכ"ג, ע' קנ) על זקנו בעל "חתם סופר" כי "קודם הדרשה בשבת הגדול ובשבת שובה אמר לפני ארון הקודש 'רשות' אשר יסד", והוא מדפיס "רשות" אחת.
נוטל הוא רשות מד' ונותן לו שבח והודאה ומזכיר לטובה את מנהיגי הקהילות וחכמיה: "… לא עזבנו אלוקינו ויט עלינו חסד לנהלנו במעגלי ישרים, ע"י מנהיגי צדק אקרו"ט [אלופים, קצינים, ראשים וטובים]… ואלופים קצינים גבאי צדקה גובים ומחלקים די מחסורם… ואלופי גבאי ח"ק דגמלי חסדים… ואחרונים חביבים חיבה יתירה נודעת ידיעת בית רב, רבנים המובחרים… המה רבנים דייני קרתא המה המורים…" ויש עוד ב"רשות" זו, הכתובה כולה בחרוזים, תפילה לגאולה ובקשה לד' שיהיה עם פי הדורש: "ולי אני עבדך יערה רוח קדשך ממרום והיה נא עם פי בעת הטיפי כטל אמרים".
נותרה לנו עוד "רשות" אחת מזמנו של ה"חתם סופר", והיא "רשות" שאמר הרב ר' יוסף שמואל סג"ל לנדא, רבה של קמפנא כאשר דרש בפוזנא. "הרשות" נדפסה בספר "איגרות סופרים" לר' שלמה סופר (ווינה – בודפסט, תרפ"ט, מדור א', עמ' 46), הואיל והיא קצרה נביאה בשלמות:
"כימי קדם יראנו פלאות, ויקבצנו יחד מארבע כנפות, ונשיב לציון חרבותינו לבנות, להגדיל כבוד הבית, שמה נשב בתורתי להגות, ויאירו עינינו באמת, להתבונן ולחקור בדעת, בעזרת ה' עתה אפתח פי ברשותו, מאדון הכל א-ל דעות, ומעבדו נאמן ביתו, ומכל חכמי דורשי רשימות, ומהגאון רבינו הקדוש היושב כאן במהקלות[2], נרו יאיר ויחי' חי מנוחות, ומכל חכמי גדולי וזקני עיר האסופים בבתי כנסיות, ומכל מנהלי עם גבירים ויח"ס [ויחידי סגולה] יראי ה', ישבעו שובע שמחות, ומה' אשאלה מענה לשון ואביעה חידות בפלפול ואגדות בעזר הנותן ליעף כוח, וחונן דעת הנותן לשון למודות, אמן".
בשנת תשי"ב נדפס בירושלים הספר "מכתב סופר" והוא דרשות רבי שמעון סופר, רבה של קראקא, בראש הספר באות תולדותיו של רב זה כתובות בידי מהדיר הספר הרב יוסף נפתלי שטרן. בסוף התולדה (שם עמ' פח) נדפסה "רשות" אשר רבי שמעון סופר היה נוהג לאמרה לפני דרשותיו[3].
הרי לפנינו עדויות של כמה דורות על אמירת "רשות" לפני דרשה. ודאי לא רבי יחזקאל לנדא ייסד את המנהג. קיים היה מכבר, לפחות בכמה אזורים של היהדות האשכנזית.
מתוך "סיני" ניסן-אייר תשמ"א
[1] כן לא נמצא בספרי הדרשות של הדורות הראשונים. אין יסוד להניח כי "הרשויות" בראש הפרשות במדרש הגדול הן "רשויות" לדרשן.
[2] הכוונה לרבי עקיבא איגר שהיה אז רבה של פוזנא.
[3] המהדיר מעיר לנכון כי רבי שמעון סופר הלך בכך בעקבות אביו ה"חתם סופר" ומצי לדברים בספר "חוט המשולש".