האדמו"ר מרוז'ין מאת א. ברומברג, הוצאת המכון לחסידות, ירושלים
"חוגתו וצערו מנין? שמענו שבא לו ממשפחתו, שכידוע היתה ממלכות בית דוד, שבניה היו הולכים בלב נשבר ולא היו רגילים בפנים שוחקות".
כדברים האלה כתב רבי נתן מברסלב על רבו רבי נחמן.
יש הבא ממלכות בית דוד ונושא בנפשו ולבו צער ועלבון המשפחה שנשדד ממנה שרביט השלטון, ויש שירש ממנה את הגעגועים לתפארת והוד שבמלוכה ובדמו תוססים כסופי עטרה.
רבי ישראל מרוז'ין היה נוהג נשיאותו ברמה. ארמון היה לו כמשפט מלכים, לבושו לבוש רוזנים ואצילים. כלי ביתו כסף וזהב. מקהלת חסידים מנגנת על שולחנו, במרכבת הוד בת ארבעה סוסים היה יוצא למסעיו.
מאין גנוני מלכות באוקראינה עקובת מדם ודמעות? לא פסק זרע המלוכה מישראל. המשך לו בכל דור עד ביאת הגואל. זקנו, המגיד ממזריץ', זקנו רבי אברהם ה"מלאך" ורב שלום שכנא אביו כולם היו ראויים למלוכה. ורבי ישראל עצמו… האם יתגלה בימיו המשיח?
הוא לא הרבה לדבר על הגואל, לחצו עליו חסידיו: רבי, כל הרביים מדברים על המשיח והגאולה …והוא שותק" נענה להם בחיוך קל על שפתיו. "משל למה הדבר דומה למחותנים שנזדמנו יחד, דרך העולם שמדברים ביניהם על השידוך אבל החתן בעצמו יושב ושותק".
שונה היה מרביי דורו לא רק בהתנהגותו, כי אם בראיתו את תפקידו בתוך עמו.
שאלו: למה לא עלה לארץ ישראל, שאותה היה מחבב חבה יתירה ולישובה היה דואג. הוא עצמו השיב על אותה שאלה. "אם אני אבוא לארץ ישראל ישאלוני: למה באת לכאן בלי היהודים שלך".
מהו החזון שראה רבי ישראל מרוז'ין? מהן התכניות שנתרקמו בנפשו שכורת הגאולה? האם רצה בכוח אמונתו ביעודו ושלטונו על אלפים ורבבות שנהרו אליו מקרוב ומרחוק להקים מחדש כסא מלוכה בישראל? ורצון זה נשבר במאסר הצאר ובעקבות הרדיפות שבאו אחריו.
מספרים שכאשר רבי ישראל מרוז'ין חצה בברחו מפני נוגשיו את הגבול לאוסטריה לקח את מצנפת הזהב מעל ראשו והוריד לתוכה דמעות ומאז לא היה לובשה עוד.
ומאז לא היה נוהג עוד נשיאותו ברמה, ואם גם גבולה היתה חצרו במשכנו החדש לא היה דומה מלכות סדיגורה למלכותו ברוז'ין.
נשבר הרצון ונגנזה התכנית, במקום הכיסופים למלכות, מלאה נשמתו תוגה.
אמר רבי דוד משה בנו לאחד מחסידיו: "אתה ידעת את אבי בזמן שהיה דר בסדיגורא וכבר חבש לראשו את הכפה השחורה ונשתקע בעצבות, אולם לא ראית אותו כשהיה דר ברוז'ין ועדיין לבש את כיפת הזהב".
ואולי לא הם, מאסר ורדיפות הגויים, גרמו להסתלקות החזון ולביטול תקותיו …כי אם אדישות עמו, הדור שלא הבין את האדם שרצה לגאלו.
"בשעה שאדם בא לבקע עצים בגרזן ומכה בהם בכוח, יש והוא מחטיא את המטרה והגרזן נתקע באדמה… כך האדם הגדול כשהוא מדבר אל האנשים לפתוח את לבבם… מתפעלים הם מאופן דבורו אולם אינם מבינים את תכנם".
ועוד:
"יש לי קובלנא על אבותי על ששתלו אותי בדור שפל זה!"
דור שפל היה דורו בעיניו. דור שאיננו ראוי וכשר לגאולה. ראשית גאולתו לא תבוא לו מכוחות עצמו, כמו בימי עזרא ונחמיה יתחילו הגויים להתיר את חבליו ויתנו לו לשוב אל ארצו. יתר על זה "מגיע זמן אשר כל המדינות יתמלאו שנאה נגדנו ויגרשו אותנו מארצותיהן לארץ ישראל. חרפה ובושה, יהיה הדבר שהגאולה שקוינו לה תבוא באופן כזה".
דברים אלו אמר רבי ישראל מרוז'ין לפני למעלה ממאה שנה.
קשה לנו היום לעמוד על סוד נשמתו של הרוז'ינאי. החומר ההסטורי של חייו מלאי היגון וההוה אינו מרובה ביותר, ש. גינזבורג פרסם אמנם בזמנו כמה תעודות שמצא בארכיון ממשלת הצאר, אולם, כמדומני, שארכיוני ממשלת אוסטריה-הונגריה טרם נחקרו כראוי. אולי גם בנוגע לתורתו לא מסרו לנו אנשי דורו, באשר לא ירדו לסוף דעתו, את המאמרים האופיינים ביותר ממנו שהיו משמשים לנו המפתח לנשמתו.
על כן יש לקדם בברכה כל נסיון באסוף פרטים חדשים על חייו ותורתו של רבי ישראל מרוז'ין. בספרו החדש נותן לנו הרב ברומברג כמה קוים חדשים על חייו של הרוז'ינאי שאותם ליקט משו"ת רבני דורו, אגרות הנמצאות בארכיון בני משפחתו וספורים מפי זקני החסידים ששמעו את הדברים מאבותיהם.
מאת: טוביה פרשל מתוך "חרות" 26/02/1954.