(עם קבלתו את פרס ישראל למדעי היהדות)
1
כמדומני שקראתי את הדברים אצל לין יוטאנג: דומות ערים עתיקות לאשה שאוהבים. אשה שאוהבים – תמיד מוסיף אתה לגלות אצלה נקודת-חן או קמט-יופי שכאילו לא הרגשת בהם מקודם. עיר עתיקה, כל אימת שאתה מבקר בה, מתגלים לפניך מחדש קרן-זוית, סימטה, בית רבי-ענין.
אומר: ספרים גדולים דומים הם לערים עתיקות ולאשה שאוהבים. כל פעם שאתה מעיין בהם, אפילו בדברים אשר כסבור היית שכבר ירדת לסוף עניינם, מתגלים הם לפניך באור חדש.
חיבוריו של ר' שאול ליברמן שליט"א ספרים גדולים הם. כל אימת שאני מעיין בהם טועם אני בהם טעם חדש. אין אתה טובל פעמיים באותם מי-דעת.
2
אימרה בפי העם: למה מתחילה כל מסכת בתלמוד בדף ב'. ללמדך: ידע אדם, שאפילו סיים את המסכת כולה – אפילו את הדף הראשון עדיין לא למד!
למדתי קצת בספריו של ר' שאול ליברמן. יש דברים שהבנתי, ויש דברים שלא הבנתי כל צרכם. אך דבר אחד אוכל להגיד על עצמי: את שערי ספריו הנני מכיר. ובשערי ספריו – עיקרי תורה!
צא ופתח את השערים של ה"תוספתא כפשוטה" ושל ספרו האחרון "ספרי זוטא", וראה כיצד חותם אותו חכם את שמו. שם האב נדפס באותיות גדולות. שמו הוא – באותיות קטנות.
"הרבה דנתי על כך עם המדפיסים", סח לי ר' שאול ליברמן. "הם טענו כי לא יפה שבשורה אחת יופיעו יחד אותיות קטנות וגדולות, אך אני עמדתי בשלי: מוסרי הדבר, אסתיטי הוא!"
"הרי זה מנהג ישראל", הוא מוסיף ובת-צחוק מרחפת על שפתיו.
"מנהג ישראל?", אני תמה.
הוא קם, מוציא את הספר "שיירי כנסת הגדולה" ליורה דעה, פותח בהלכות כבוד אב ואם (סימן ר"מ) וקורא: "יש נוהגים כשחותמים שמם ושם אביהם לכתוב שם אביהם למעלה מפני כבוד אביהם, כגון זה ראובן בן יעקב" [השם יעקב נדפס באותיות גדולות ועל כן הוא נראה כאילו עומד למעלה מן השם ראובן].
"פותח שערים" אני. אצבעותיו מישמשו בהרבה ספרים. שערים רבים ראיתי. צא ובדוק אם תמצא מחברים שנהגו מנהג רם ונשגב זה בשערי ספריהם. ואם תמצא – מעטים הם, נער יספרם.
3
"זה מוסרי, זה אסתיטי!" – יותר מפעם אחת שמעתי הדברים מפיו.
פעם אמר: "רבינו המאירי, מכתיר, כידוע, את הגאונים שקדמוהו בתוארים מיוחדים: גדולי הפוסקים – הכוונה לרי"ף, גדולי המחברים – הוא הרמב"ם, ועוד. תן דעתך: הוא אינו אומר על הרמב"ם: גדול המחברים – אלא נוקט בלשון רבים: גדולי המחברים. זה מוסרי! זה אסתיטי!"
פעם קראתי לפניו דבר שכתבתי. הזכרתי במשפט אחד שני דברים א' וב'. במשפט שלאחריו הזכרתים שוב, אך בסדר הפוך ב' וא'. הפסקתי בקריאתי והערתי כי עלי להפוך את הסדר במשפט השני כדי שיתאים ויקביל לראשון.
"אין צורך לשנות", ציין ר' שאול ליברמן, "אפשר להזכיר שני דברים ואח"כ להתחיל בדבר שהוזכר באחרונה. הרי כך אמרו (נדרים ג, א): "זימנין דמפרש ההוא דפתח ברישא, זימנין – ההוא דסליק מפרש ברישא".
לימים מצאתי באבן עזרא ליואל ג, ג: "מנהג אנשי לשון הקודש כאשר יזכרו ב' דברים, יחל לספר בדברי השני בתחילה, ואחר כן ישוב אל הראשון באחרונה".
4
חטיבה מיוחדת בתוך כתביו הם חקרי-המלים. יש שהוא מפרש מלים שמובנן היה סתום, יש שהוא נותן ביאור שונה מן המקובל, ויש שהוא מדבר על מלים שמובנן לכאורה ידוע, אך הוא מגלה שפעם היתה להן משמעות אחרת והיא אבדה ונשתכחה.
נפלא לראות כיצד עולה הוא על עקבותיהן של מלים. הוא מצביע על שינוי גירסא בגליון עתיק, שולה מלה מתוך מדרש שאבד, ורק מקצתו נשתמר בספרו של חד הראשונים.
כשאתה רואה אותו מצרף קו לקו ותג ותג להוכחה ברורה ומוריד מעל המלים את המסווה שמאחוריו מתחבאת משמעותן האמיתית – עולה בלבך המחשבה: הרי זה שרלוק הולמס, האמן-הבלש, של שפתנו.
ואמנם נקראים כמה ממחקריו בענייני לשון בסיפורים של סר ארתור קונן דויל. דומה עליך שהנך רואה את שרלוק הולמס מרצה לידידו ועוזרו ואטסון כיצד סימנים ועקבות קטנים ובלתי-ברורים מוליכים אותו לפענוחו של תעלומות גדולות.
ר' שאול ליברמן – תורה למד בישיבות, חכמה קנה באוניברסיטאות – אך אמנות הבלשות מנין לו?
זאב ז'בוטינסקי, בחייו רבי-המעש, בימיו וליליו מלאי-הפעילות מתוך חרדה גדולה לגורל עמו – בשעותיו הפנויות המעטות היה אוהב לקרוא סיפורי בלשים. לפעמים הוגה אני בלבי: אולי גם ר' שאול בין קוראי ספרות זו, עת הוא נח מעמלה של תורה, בשעה שאינה לא יום ולא לילה? אך עדיין לא העזתי לשאול אותו על כך.
הדואר
ה' אייר, תשל"א