נולד במוטיל, ליד פינסק (רוסיה), ז' בסיון תרנ"ח (1898) – נפטר במטוס בדרכו מניו יורק לארץ ט' בניסן תשמ"ג (1983).
בן ר' משה וליבה בדנה. נצר משפחות רבנים. מצד אביו היה נינו של הרב יצחק אב"ד קרלין, בעל "קרן אורה". מצד אמו היה נכד של הרב שאול קצנלבוגן, רבה של קוברין.
"אתה נחות דרגה שבמשפחה הנך. בחור בן שתים עשרה – ואינו בקי בש"ס! – אמר לו ר' משה ליברמן לבנו שאול.
בני המשפחה – כולם תלמידי חכמים מופלגים היו, ששמם היה הולך לפניהם בעיירות שבתחום-המושב. הנער שאול, שקיבל נזיפה מאביו, נקרא על שם סבו מצד אמו – הרב ר' שאול קצנלנבוגן. ר' שאול קצנלנבוגן, נצר ממשפחה מיוחסת, היה מגאוני דורו וגדול בתורה וגם בצדקות. הוא שימש ברבנות בקוֹסוֹבה, ולאחר-מכן בקוברין. במותו לא השאיר אחריו חידושי תורה בדפוס, אבל הניח בנים וחתנים מופלגים בתורה. שניים מבניו, ר' בנימין איסר הלוי ור' אברהם מאיר, היו משמשים ברבנות. שני הבנים האחרים, ר' מרדכי יהונתן ור' חיים לייב, ישבו ברובנה, והיו שולחים ידם במסחר ועוסקים בתורה. חתנו האחד הוא ר' שמריה יוסף קרליץ, שנתמנה לרבה של קוסובה לאחר שעבר חמיו משם לקוברין. וחתנו השני הוא ר' משה ליברמן, בר-אבהן וב-אוריין, שבעל "קרן אורה" היה מאבותיו, ור' מלכיאל צבי הלוי טננבוים, רבה של לומזה ובעל "דברי מלכיאל", היה דודו, ור' צדוק הכהן מלובלין מבני משפחתו. רוב נכדיו של ר' שאול קצנלנבוגן, ובתוכם ר' אברהם ישעיה, בנו השני של ר' שמריה יוסף קרליץ, שלאחר-מכן נודע בישראל כבעל "חזון איש", הולכים וגדלים בתורה, עתידים הם להיות מורי הוראה בישראל ולחבר חיבורים תורניים, ושאול הנער הרינו כבר בן שתים-עשרה, ועדיין אינו בקי בש"ס.
באותה שנה נשלח הנער ללמוד בישיבת מאלץ'. שם ראה ומצא, שאינו נחות כל כך, כפי שתיארו אביו. הוא יודע את פרקו ואינו מתבטל בפני הנערים הגדולים והמבוגרים הלומדים בישיבה, ר' שמחה מבריזה היה מספר: כשנתקבל שאול הקטן בישיבה, נשאל: "נער, האם צריך אתה לרבי?" שאול נענע ראשו: "רבי? רבי אינני צריך, אפשר צריך אני לתלמיד".
2
בשנת תרע"א נעשה שאול ליברמן בר-מצוה. החגיגה נערכה לא בעיירתו מוטילי אלא בקוסובה – עיר כהונתו של הדוד ר' שמרל, הוא הרב ר' שמריה יוסף קרליץ. הרבה מתנות קיבל הנער מקרוביו, אך יקר לו מכל המתנות המכתב שקיבל מן הדוד ר' שמרל. במכתבו משבח הדוד את ה"פשטל" שהגיד, מהלל כשרונותיו וידיעותיו, מנבא לו גדולות ואומר, שבן ראוי הוא למשפחתו הרמה. יקר היה המכתב לנער מזהב ומפז. הרי זו מגילת היוחסין שלו. כיצד אמר לו אבא: "אתה נחות-דרגה שבמשפחה". נראה, מה יאמר מעתה. הנער התייצב בפני אביו ושאל אותו מתוך תמימות מעושה: "אבא, מי גדול בתורה. אתה או הדוד ר' שמרל?" – "בני, לא מחכמה שאלת כזאת", השיב האב. "הרי הדוד ר' שמרל רב גדול, רבים החכמים המשכימים לפתחו". "גם אני סבור כן", הפטיר הנער בשפה רפה. "הדוד ר' שמרל מיטיב להבין ממך".
עוד לא הספיק ר' משה ליברמן לרדת לסוף דעתו של בנו, הוציא הלה מכיסו את מכתבו של הדוד. הוא פתח אותו בזהירות והגישו לאביו. ר' משה קרא… והצטחק:
"שאול בני", אמר אל הנער, "עד עתה ידעתי שעם-הארץ אתה, אבל סבור הייתי, שהנך פיקח. עתה אני רואה, שאף פיקח אינך. מכתב של שבחים כתב לך הדוד? הוא לא כתב את הדברים אלא כדי להפיס את דעתך ולהחניף לך קצת! כלום סבור אתה באמת ובתמים, שיש ממש בדברים שכתב. הוי, טיפש מטופש שכמותך?"
ותוך כדי דיבור קרע ר' משה את המכתב לקרעים.
3
לאחר שנעשה בר-מצוה יצא הנער שאול ללמוד בישיבת "כנסת ישראל" בסלובודקה. מנהלה הרוחני של הישיבה באותם הימים היה ר' נטע הירש (נתן צבי) פינקל "הסבא" מגדולי בעלי המוסר. ליברמן לא נעשה "מוסרניק", אך ההערצה לרבו זה מלווה אותו כל ימי חייו.
הרבה יש לו לספר על הבנת "הסבא" מסלובודקה לנפש תלמידיו ועל דרכיו בחינוך. בשנות העשרים, כשהגיע ליברמן לארץ-ישראל והתכונן לצאת לזמן קצר לפאריס, כדי להשתלם בלימודי חול, הלך להיפרד מן "הסבא". "סע לשלום", אמר לו "הסבא" ונתן לו ברכתו. "ברם תמה אני", הוסיף ואמר, "למה לך בזבוז זמן זה, סוף סוף הרי תשוב לישיבה". היה באותו מעמד בתל-אביב גם ר' יוסף פינס. כשיצאו מאת "הסבא" אמר לו פינס לליברמן: "כמה גדולה תמימותו של הסבא. בא אליו צעיר, שזה שנים עזב את הישיבה ועסק בלימודי חול, ומודיע לו שהוא נוסע להשתלם בלימודים, והוא אומר לו, שהוא ישוב לישיבה!" כעבור שנים, לאחר שכבר שב ליברמן לארץ וישב באהלה של תורה, הזכיר לו לפינס אותו מעמד, ואמר: "דומה, שלא הסבא, אלא אנחנו היינו תמימים מדי!".
בישיבה סלובודקה למד ליברמן עד פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, ואז עבר למינסק, שם המשיך בלימודיו התורניים. באותם הימים היתה מינסק הומה פליטים יהודים שנמלטו מאזורי החזית, ובתוכם הרבה רבנים ותלמידי-חכמים. בתוך הבאים היה גם בעל "חזון איש", בן דודו של ליברמן, וזמן מה התאכסנו בבית אחד. באותה עיר נשא ליברמן בשעת תרפ"ב לאשה את בתו של ה"מרא דאתרא" הגאון ר' אליעזר רבינוביץ. כעבור כמה שנים עלה לארץ-ישראל.
4
לאחר שעשה זמן קצר בפאריס, אליה יצא מארץ-ישראל, השתקע בשנת תרפ"ח בירושלים. סמוך להשתקעותו בעיר הוא נמשך ללימוד הירושלמי. ומעשה שהיה כך היה. ד"ר יהודה יונוביץ, עורך "הספריה המשפטית", הגה תוכנית לתרגם את הירושלמי לעברית. הוא ביקש מר' מיכל רבינוביץ ליטול את המלאכה על שכמו, והלה הסכים, בתנאי שליברמן ישתתף בעבודה. כשנתבקש ליברמן לתת ידו למפעל, הודה ולא בוש, שמעולם לא למד את הירושלמי, וכיצד יכול הוא לתרגם ספר שאינו מכירו? הוא ביקש לתת לו שהות לעבור על הירושלמי.
כך התמסר ללימוד הירושלמי ובמשך שנה וחצי עבר עליו כמה פעמים. לבסוף הוא מביע דעתו, שעדיין אין השעה כשרה לתרגום הירושלמי, הואיל ומרובים בו שיבושי הגירסאות והמקומות הסתומים, המחכים למתקן ומפרש. באותו זמן – בשעת תרפ"ט – הוא מוציא את חיבורו הראשון: "על הירושלמי", בו הוא עומד, בתוך שאר דברים, על טיב השיבושים שבירושלמי ומראה, בצירוף דוגמאות, דרכים לתיקונם.
מכאן ואילך נתן ליברמן את חילו לחקר הירושלמי.
5
בעודו עוסק בירושלמי, הוא שומע במשך שנתיים לקח באוניברסיטה העברית, פרופ' יעקב נחום אפשטיין מכניסו לשיטה הפילולוגית, ומפיו של פרופ' משה שוובה הוא לומד יוונית וספרות יוונית.
בשנת תרצ"א סיים את לימודיו באוניברסיטה ונתמנה מורה בה. עם זה הוא ממשיך גם כמרצה בבית-המדרש למורים של "המזרחי", שבו בא לשמש שנה אחת קודם לכן.
את פרי מחקריו בירושלמי הוא מפרסם בשני ספרים: א) "תלמודה של קיסרין" – שאותו הקדיש לרעיתו אשר מתה עליו בשנת תרצ"א – ונושאו הוא זמנה ומקומה של עריכת מסכת נזיקין של הירושלמי; ב) "הירושלמי כפשוטו", פירוש למסכתות שבת, עירובין ופסחים. אף פירסם ב"תרביץ" סידרה שלמה של "תיקוני ירושלמי".
באחד הפרקים של אותה סידרה ("תרביץ" שנה ה', עמ' 109) הביע את הדעה, שמעתיקים קיצרו והחסירו סוגיות שלמות בירושלמי, מפני שהיו ידועות להם על פי המדרשים. כך שיער, שבסוף מסכת מכות היתה לפנים שורה של מאמרים, המובאים בשמה בראשונים ומצויים גם במדרש. הוא שיער לא רק את מקום המאמרים במסכת, אלא גם את הסדר שבו היו ערוכים זה אחר זה. כתריסר שנים לאחר שכתב דברים אלה נתגלה בתוך כתבי הגניזה קטר מירושלמי מכות ונתברר, שאמנם נמצאה שם כל אותה הסוגיא ובאותו סדר ששיער ליברמן.
בסוגיה זו ובגילויה נגע לאחר-מכן בסוף ספרו "הלכות הירושלמי להרמב"ם ז"ל" (עמ' ס"ז) וכך הוא כותב שם:
"וכבר צויין לפני כמה שנים שבס' האמונה והבטחון, המיוחס בטעות להרמב"ן, ספט"ו, מעתיק: ובירושלמי מפני מה מכנים שמו של הקב"ה מקום וכו' (פיסקא ארוכה), והובעה ההשערה שמקום ירושלמי זה הוא בסוף מכות, ע"י צירוף פיסקא זו עם פיסקא אחרת המובאת במתנ"כ לב"ר (=במתנות כהונה לבראשית רבה) וברשב"ץ לאבות בשם ירושלמי מכות נבנתה מחדש כל ההלכה האחרונה של מסכת מכות. עכשיו גילה ד"ר שלמה וידר בכת"י מן הגניזה קטע מן הירושלמי מכות, ושם נמצאות בפרק האחרון כל הפיסקאות ובאותו סדר ממש שסודרו מעיקרא רק ע"פ סברא, וברוך מגלה האמת…"
צא וראה, מה גדולה ענוותנותו של חכם זה. הנה הוא משתמש בלשונות, כגון:וכבר צויין … והובעה ההשערה … נבנתה מחדש כל ההלכה האחרונה של מסכת מכות, ובשוליים הוא מציין את המקום בו הובעה ההשערה ונכתבו הדברים, אבל אינו אומר ומזכיר, מי הוא ששיער ומי הוא שבנה על-פי סברה את כל הסוגיה.
ובמקום שאתה מוצא אותו מעלים על גילויו, אתה מוצא אותו מגלה טעותו. לא רק מגלה שגיאה, אלא מבקר את עצמו בחריפות, כמעט מלקה את עצמו בפומבי.
ב"ירושלמי כפשוטו" הציע פירוש בארוכה למאמר קשה במסכת עירובין. כשהעיר אותו ר' חיים העליר על טעותו והציע לפניו את הפירוש הנכון של הסוגיה, מיהר ליברמן לפרסם את התיקון ב"תרביץ" (שנה ו', עמ' 235) והוסיף: "וכל דבריי בענין זה ב"ירושלמי כפשוטו" שם הם בטלים ומבוטלים".
מספרים, שכאשר הביא ליברמן את התיקון לי. נ. אפשטיין, עורך ה"תרביץ", סירב הלה לפרסם את הדברים כצורתם. "אפילו היית מפרסם דבריך הראשונים ב"תרביץ", לא היה בתיקון מקום לביטויים חריפים כגון אלה. עכשיו שראו אור במקום אחר, בוודאי ובוודאי שאין להתנצל בהתבטלות מעין זו" – אמר. ומשעמד ליברמן על דעתו, שדבריו יפורסמו כמו שהם, ניאות אפשטיין לבקשתו, אבל העיר: "אפשר אתה מדמה, שמתוך עניוות יתירה אתה נוהג כך – אני מבקש לומר לך, שתקיפות כזו אצל צעיר רחוקה מאוד מענווה".
6
בשנת תרצ"ב נשא ליברמן לאשה את יהודית, בתו של ר' מאיר ברלין, מנהיג "המזרחי". היא מחנכת ומחברת ידועה, והיא המעודדת את בעלה בעבודות המחקר וההוראה שלו, שאליהן נצטרפה בשנת תרצ"ה גם ראשות "מכון הרי פישל" לדרישת התלמוד, שבו היה מדריך קבוצה של בוגרי ישיבה מצטיינים.
בהדרכתו הוציאו כמה מתלמידי המכון – מהם שנהיו לאחר מכן העובדים הראשונים והראשיים של ה"אנציקלופדיה התלמודית" ו"מכון התלמוד הישראלי השלם" – מהדורות מדעיות של פירושי הראשונים. אלו שימשו דוגמא למהדורות פירושי הראשונים. שנתרבו במשך עשרים השנה האחרונת.
מחקריו של ליברמן פירסמו את שמו בעולם המדע, והוא בא בכתובים עם גדולי חכמי ישראל שבדור. באותה תקופה היה עושה הרבה במחיצתו של הגראי"ה קוק. חביב היה מאוד על רבה הראשי של ארץ ישראל, שקבע עמו שיעור יומי ב"טורים". קודם שהתחילו בשיעור התנו ביניהם שלושה תנאים, שעשויים לחזק את הקביעות שלא תתבטל: א) שלא יחסרו אפילו יום אחד של לימוד (חוץ ליום ו' בשבוע); ב) שלא ילמדו יותר משעה אחת בכל יום; ג) שאיש משניהם לא יתכונן לשיעור, שאם יתכונן האחד, יצטרך גם השני להתכונן, וההכנה תבלע מזמנם, ומחמת כן היא עשויה לגרום שיתבטל השיעור. שיעור זה נמשך שנה שלמה, והרב קוק וליברמן היו מסתגרים שעה אחת בכל יום בדירתו של הרב ללימוד ב"טורים". במשך השנה עברו על כל טור אורח חיים ועל חלק מיורה דעה.
יש כוכבים מאירים, שאורם מגיע אלינו רק כעבור אלפים שנים. ויש שבשעה שהאור מגיע אלינו, כבר כבו הכוכבים. כך בימי חייו של הגראי"ה קוק לא הרבה ליברמן ליתן את דעתו על עולם מחשבותיו של הרב. אף פעם לא האריך הרב לדבר עמו על חזונו ורעיונותיו. ברם משעת הסתלקותו של הרב ועד היום עולים מזמן לזמן בנפשו של ליברמן ומתבהרים ומאירים לעיני רוחו קטעי-רעיונות ומחשבות ששילב הרב בשיחותיו עמו בשעה שהיו לומדים יחד. "מאז פטירתו של הרב התחלתי להבין לרוחו ומחשבותיו ונוכחתי לדעת עד כמה גדלה השפעתו עלי" – אומר הפרופ' ליברמן.
7
העיסוק בירושלמי העמיד את ליברמן על הצורך בבירור תורת התנאים, ובייחוד בפירושו וקביעתו של נוסח התוספתא, שעליה אין לנו פירושים מן הראשונים, ורק מעטים מן האחרונים דנו בה.
במשך תקופה קצרה ביותר יצא מתחת ידו ספר "תוספת ראשונים" על התוספתא (ד' כרכים תרצ"ז-צ"ט), והוא פירוש עם בירור גירסאות המבוסס על כתבי-יד של התוספתא, ספרי ראשונים, ומדרשים שבכתבי-יד ודפוסים ישנים. אף חיבר מבוא גדול למהדורה השנייה של התוספתא, הוצאת צוקרמאנדל, בו הוא עומד על המובאות מן התוספתא המצויות בספרי ראשונים ואינן בידינו.
באותו זמן הוא מפרסם, מלבד מחקרים בבימות שונות, גם את ספרו "שקיעין", שבו כינס חומר יהודי בעל ערך, המשוקע בכתבי-פולמוס נוצריים וקראיים מימי הביניים, שיש בו משום סיוע להבנת הספרות התלמודית, ואת מחברתו "מדרשי תימן" המראה, שבספרות יהודי תימן נשתמרו מדרשים חיצוניים שנגנזו על-ידי חכמי ישראל. בספרי זוטא, מדרשה של לוד שהופיע בשנת תשכ"ח, הביע דעתו כי הספרי זוטא נערך סופית על ידי בר קפרא בלוד.
בשנת ת"ש הוא מוציא לאור נוסח ממדרש "דברים רבה", שלפי הוכחתו היה רווח אצל יהודי ספרד, בעוד הנוסח שנדפס מכבר הוא של יהודי אשכנז.
באותה שנה נקרא לניו-יורק כדי לשמש פרופיסור לספרות תלמודית ומדרשית בבית-המדרש לרבנים שעל-שם ש. ז. שכטר.
בשנת 1942 הופיע בניו-יורק ספרו האנגלי "יוונית בארץ-ישראל". בספר זה וכן בספרו "יוונות בארץ-ישראל", שהופיע כשמונה שנים לאחריו (גם הוא באנגלית), (שניהם הופיעו בשנת תשכ"ג בארץ בתרגום עברי מעשי ידי אלימלך אפשטיין), והוא המשך לו – מראה ליברמן, שעם ישראל בארצו לא היה "עם לבדד ישכון", אלא היה מעורב בתרבות הכללית, שהיתה שוררת אז בארצות של איזור ים התיכון.
בשני ספרים אלה מגלה המחבר את כוחו הרב לא רק בספרות התלמודית והמדרשית, אלא גם בספרות הקלאסית על כל שכבותיה ומקצועותיה. הספרים שופעים אסוציאציות מפתיעות ומפליאות ופירושים מקוריים למלים. ביטויים ומאמרים בספרות התלמודית והמדרשית.
בשנים שבין הופעות שני הכרכים האלה הוא מפרסם, בתוך שאר דברים, כמה מחקרים היסטוריים ומהדיר ומפרש את ספר "הלכות הירושלמי", שנתגלה בגניזה, ולפי דעתו הוא שריד מספר פסקים על הירושלמי, שחיברו הרמב"ם.
8
בשנת תש"ט נתמנה ליברמן ראש בית-המדרש לרבנים. בשנים שלאחר-מכן הוא מתמסר למפעלו הגדול: הוצאה מדעית ופירוש יסודי לתוספתא. סדר זרעים הופיע בשנת תשט"ו. הוא מתחלק לשניים: גוף התוספתא ע"פ כתבי-יד בצירוף פירוש קצר, ו"תוספתא כפשוטה", והוא פירוש מורחב ומפורט.
את כל ידיעותיו העצומות בספרות התלמודית והמדרשית, בספרי פוסקים ומפרשים, ראשונים ואחרונים, ובקיאותו המופלאה בספרות הקלאסית ובספרות המחקר השקיע במפעלו זה. גירסת כל מלה ומאמר נבדקת ונבחנת לאור מובאות רבות. וכל פירוש הלכיי, פילולוגי או היסטורי, יסודותיו נתמכים בהמון ראיות ואסמכתות.
הוא כולו נתון למפעלו ועושה בו לילות כימים. רעיתו הנאמנה מעודדת אותו ואף מסייעת לו בעבודתו. "הגב' יהודית ליברמן לא הסתפקה בזה שעודדה אותי להקדיש ימים ולילות לתורה, אלא טרחה בעצמה לקרוא את שינויי הנוסחאות שבתוספתא ולהשוותם עם ההעתקה של כתב-היד שנמסר לדפוס" – הוא כותב בהקדמתו לסדר זרעים. וכופל הוא את הדברים האלה בהקדמתו לסדר מועד, שהופיע בשנת תשכ"ב. מהדורתו של התוספתא על בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא נתפרסמה בשנת תשמ"ח, חמש שנים אחרי מותו.
לאחר מותו יצאו גם מבואו ופירושו לירושלמי מסכת נזיקין, כתב יד אסוריאל (תשמ"ד).
הוא גם ההדיר מכתב יד, בתוספת הערות משלו, את פירושו של רבי יעקב פרדו, בעל "חסדי דוד", לסדר טהרות של התוספתא (הפתיחה חתומה ש. ל. ירושלים תש"ל – תשל"ז).
מאז קום מדינת ישראל ביקר בה ליברמן כמה פעמים. עיריית תל-אביב העניקה לו את פרס ביאליק לחכמת ישראל, וזכה בפרס ישראל ופרס הרווי (פרס בינלאומי המוענק על ידי הטכניות בחיפה).
האוניברסיטה העברית הכתירה אותו בתואר דוקטור מפני הכבוד, כמו כן הסמינר התיאולוגי בניו יורק, אוניברסיטת הרווארד, אוניברסיטת בר-אילן ודרופסי אוניברסיטה, פילדלפיה.
ליברמן הוא גם חבר-כבוד של האקדמיה ללשון העברית בירושלים. בארצות-הברית הוא חבר האקדמיה האמריקנית למחקרי היהדות – הוא שימש נשיאה משנת 1950 עד שנת 1958 – ו"פלו" של ה"אמריקן אקדמי אוף ארטס אנס סיינסיס" (האקדמיה האמריקנית לאמנות ולמדעים), חבר כבוד של "מקיצי נרדמים".
בשנת תשל"ז היה אורח הכבוד במשתה השנתי של ההסתדרות העברית וה"דואר" בניו יורק. הנואם הראשי היה הסופר אלי ויזל שהיה מקורב מאוד לליברמן.
לרגל מלאות לו שמונים שנה התקיים יום עיון (ח' – ט' סיון, תשל"ח) מטעם האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים במשכן נשיאי ישראל. ההרצאות שהושמעו אז פורסמו על ידי האקדמיה בכרך מיוחד בשם מחקרים בספרות התלמודית (תשמ"ג).
בשנת תש"מ הוקמה על שמו קתידרה ללימוד הירושלמי באוניברסיטה בר-אילן.
9
הספרות הרבנית של כל הדורות מצטיינת בנימת פולמוס חריפה, שאין דוגמתה בספרות של שום אומה ולשון. ואין תימה בדבר. תלמידי-חכמים הממיתים עצמם באוהלה של תורה, מגינים על דעתם וסותרים דעת זולתם בכל עוז רוחם ולהט נשמתם.
לפעמים נוקט גם ליברמן בנוסח רבנן כזה. עט שנון בידו, ולעתים רחוקות הוא פולט עקיצת חכמים.
במבואו ל"תוספתא כפשוטה", סדר זרעים, הוא מונה את הפירושים שנתחברו על סדר זה, ובשוליים הוא מוסיף: "קיימים עוד שני פירושים … ומקומם הנכון הוא במדור הביבליוגראפיה".
רמז דק, אך אין כמוהו לחריפות.
ולפעמים מצטעצע עטו השנון בצעצועי לשונות ומליצות ומסתיר בהן קצת צחוק. על דברי התוספתא בשבת פרק ו': "ואם מפני חרשין הרי זה מותר" – כלומר כדי לבטל מעשה כשפים מותר לעשות מעשה הנזכר שם, שיש בו משום דרכי האמורי – הוא מביא בתוך שאר דברים את דברי המהרש"ל בתשובה "דשרי לבטל כשוף בכשוף". ועל אלה הדברים הוא מעיר: "וכאן הרי אין ספק שהכישוף יתבטל, וכולי עלמא מודי שהבלא מפיק הבלא".
ברם עוקצו של עטו השנון מכוון בעיקר לא כלפי הזולת אלא כלפי עצמו. זו היא מידת הביקורת העצמית החריפה והגלויה שבו.
בפירושו לתרומות ("תוספתא כפשוטה" עמ' 441), על דברי התוספתא: "אין לך גרב שמחזיק סאתים שאין בו משקל וכו' ", הוא מביא: הגר"א הגיה שיש בו משקל וכו'. וכיוון לגירסת הראב"ד… ובשוליים הוא מעיר: והמו"ל (הכוונה למו"ל פירוש תורת כהנים של הראב"ד – והוא א. ה. וייס) תיקן בראב"ד שאין במקום שישושיבש נוסח מתוקן. ושגגה זו של המו"ל עלתה לי זדון ב"תוספת ראשונים"…
ב"תוספתא כפשוטה" למסכת בכורים (עמ' 851) הוא מעיר: "ובמחברתי מדרשי תימן, עמ' 33, הבאתי ממדרש חמדת ימים לר' שלום שיבזי שהעתיק: חזרו כולם להביא בסלי נצרים שלא לבייש את העניים. וכתבתי על זה: ויתכן שזהו פרי דמיון דרשן תימני ע"פ המשנה שלפניה ומו"ק כז, א'. דברי ר' שלום שיבזי אינם פרי דמיון דרשן תימני. שכן מביא גם הר"י ן' שועיב, כי תבוא, פ"ז, רע"ג, והתקינו שיביאו בסלי ערבה קלופה. והערה שלי היא פרי של בקיאות מדומה".
ביקורת עצמית כזו יכול להרשות לעצמו רק מי שבטוח בכוחו ויודע את ערכו. פחות גדולים ממנו לא יעיזו לכתוב כזאת.
מספרים על הרב שמשון ב"ר רפאל הירש, שהיה מזלזל בלבושו. פעם שאל את שמשו, שהיה מתלבש בקפדנות, למה הוא מקפיד כל כך על הופעתו החיצונית ואינו למד מהתנהגותו שלו. השיב לו שמשו: "אם הרב הירש מתהלך כשבגדו עליו מרושל, אין זה גורע במאומה מגדולתו וערכו. לו הייתי גברא רבה כמוהו, אזי יכולתי גם אני להרשות לי לזלזל בלבושי".
10
ליברמן יושב סגור ומסוגר בין ספריו ואינו זז ממשנתו רוב שעות היום והלילה. רק לעתים רחוקות הוא נפנה לשיחת חולין… הצריכה לימוד.
הוא משוחח ומשיב על שאלות, ויש בדבריו ללמד לא רק על העניין המדובר אלא על עניינים רבים אחרים. שאלת חכם חצי תשובה, ותשובת חכם – מענה בה לשאלות רבות.
מדבר הוא על ספרים. ספר זה ראוי ללימוד, וספר זה יש בו כמה דברים טובים. וזה… הרי זה ספר דרוש.
הטוב הוא או רע? לליברמן הגדרה מיוחדת לספרי דרוש,קנה-מידה מיוחד לקביעת טיבם ומהותם.
מסורת בידי, הוא אומר כמבדח, פעם התדיינו שני בעלי עגלה צעירים, איזהו המספוא הטוב לסוסים: זה שקניו רכים או זה שקניו קשים? התרתחו וכמעט שהגיעו לידי מכות, כשראו בעל עגלה זקן הולך ובא מרחוק. "נשאל את השקן" – אמר האחד. – "מהו המספוא הטוב לסוסים?" – שאלוהו כאשר התקרב. והלה השיב: "זה שהסוסים אוכלים אותו".
11
במבואו ל"תוספתא כפשוטה" סדר מועד עמד ליברמן במקצת על דרכו ושיטתו בחידושיו:
"אם עלה בידך לפתור קושי שנתלבטו בו מפרשי התוספתא במקומו הרי מיד מופיע ומתעורר קושי יותר חמור: אם הדברים כל כך פשוטים כשם שהם נדמים לך. למה לא קדמוך אחרים, וגדולים וטובים ממך, שעסקו באותו עניין? וכל זמן שאין קושיא זו מתיישבת אין לזוז מן המקום, לך ועיין ובדוק בספרים ותמצא, שאין כאן קושיא כלל: או שקדמוך אחרים, או שטעית. ואך במקומות יוצאים מן הכלל, במקום שהפירוש מבוסס על ידיעות חיצוניות, או על כתבי-יד שלא היו בידי האחרונים, או על שיטה שלא היתה מקובלות עליהם, או שהברייתא סותרת את ההלכה, או שאינה נוגעת להלכה, יש ותמצא פירוש נכון ופשוט שלא קדמוך בו אחרים".
בדברים שבעל פה הוא מרחיב לעתים את הדיבור על הלבטים שהוא מתלבט בפירושיו. יש והוא מחדש פירוש, ומוצא שכבר הגיע אחד מחוקרי זמננו לפירוש זה, אלא שיודע הוא, כי לא מטעמיו המכריחים והמכריעים הגיע הלה לדבריו.
"כשם ששניים שעשו מעשה אחד אין זה אותו מעשה, כך גם שניים שאמרו דבר אחד אין זה אותו דבר. מה שאמר זה לא אמר זה, ומה שאמר זה לא אמר זה".
"שניים כיוונו לכאורה לפירוש אחד" – הוא ממשיך ואומר – "אך לאמיתו של דבר אין זה אותו פירוש. האחד לא הגיע לפירושו העצמאי אלא לאחר שהשתחרר מכל הפירושים שקדמוהו על ידי שדקדק ודייק בהם דקדוקים דקים מן הדקים, והשני פירש מה שפירש דווקא בשל כך שפירושי הראשונים לא היו לו לעיניים".
ומקום שליברמן מוצא פירוש שהוא חידשו אצל אחד מחוקרי זמננו, והוא מרגיש ומכיר בו שלא מטעמיו ונימוקיו המכריעים הוא נובע, הוא מציין את הדבר. על יד דקדוקיו ודיוקיו, הוא מעיר: "וכבר פירשו כך מחכמי זמננו לפי תומם".
12
ליברמן בקי גדול בספרות הרבנית של הדורות האחרונים, וגם מכיר יפה את ספרי המחקר של העת החדשה. יודע הוא את גבורתם של אדירי התורה וחולשתם של החוקרים. ואם כי בעצמו סלל נתיבות חדשות לחקר התלמוד והמדרש, ויש שהוא רואה דברים ראייה שונה משנראו לגדולי הדורות האחרונים, הריהו מתבטל בפני גדולתם וגאונותם. הוא אומר: "חכמינו אמרו: אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים (שבת קי"ב, ב'). ושמעתי בשם אחד מחכמי זמננו, שהיה אומר על דברי הגמרא האלה, שאינם מדויקים ביותר. אין אנו פחות חכמים מן הדורות שקדמו. אדרבה, אנחנו יודעים כל מה שידעו הם, ועוד יותר מהם. כך דעתו של אותו חכם. וגם אני סבור, שדברי הגמרא אינם הולמים את זמננו שלנו. שמעתי אומרים, שהיום עלינו לומר: אם ראשונים בני אנשים אנחנו כדוממים – שלגביהם אין אנו אפילו במדרגת חמורים".
וליברמן ממשיך:
ובכל זאת דומה עלי, שהצדק גם עם אותו חכם. אלא מה ביני לבינו? הוא עוסק כל ימיו בעיקר בספרי מחקר של הדורות האחרונים, ולפיכך הוא סבור שהוא יודע יותר ממחבריהם. ואילו אני עמל ב"נודע ביהודה", בחידושי רבי עקיבא עיגר וב"חמדת שלמה" – והריני רואה, כמה קטנים אנחנו לגביהם.
13
ולעתים, בין השמשות, כשהצללים בחדר-לימודו הולכים ומתארכים והוא נח לרגע קט מעמל שעות היום ומתכונן ללילה שלא נברא אלא לגירסא, הוא מסיח את דעתו מאבק ספרים וסופרים ומדבר על האדם.
הוא מדבר מתוך תמימות. לא תמימות שלא טעמה טעם בינה, אלא תמימות שבאה מרוב דעת. והוא מדבר על האדם ועל יחסו לחברו:
"חכמינו הירבו לדבר בשבח החכמה" – הוא אומר – "גם נתנו קצת הגדרות לחכם, אך כיצד יכול אדם לדעת בנפשו, אם חכם הוא. אחרים אומרים לו כן. אולי הם משקרים, ואולי מחניפים לו".
"הט אזניך ושמע" – הוא ממשיך ואומר – חז"ל אמרו במדרש (בראשית רבה ל"ב): 'אין לך אדם אוהב בן אומנותו. אבל החכם אוהב בן אומנותו'. דוק ותבין את הדברים. החכמים רק תיארו כאן תכונה יסודית של החכם. אבל מכאן נוכל ללמוד, מהי האבחנה הנאמנה ביותר ומהו סימן-ההיכר הבולט ביותר, שעל פי יכול האדם לדעת בנפשו, אם חכם הוא – והוא אהבת חכמים".
