הוא כינה את עצמו בשם "צייר עמו". ואמנם, רוב ימיו היו יהודים ויהדות נושאי מכחולו.
תחילת דרכו האמנותית של שאול ראסקין שבדרום רוסיה. אחד מדודיו רגיל היה לצייר ציורים בשביל הנער, ו"שאוליק" הקטן ניסה לחקות אותם. כאשר גדל, מסר אותו אביו לעבודה בבית מלאכה לליטוגראפיה שבעיר סמוכה. בדרך זו ביקש לקדם את חינוכו האמנותי של בנו. כשנה עבד ראסקין בבית מלאכה זה, ולאחר מכן יצא לאודיסה להשתלם בציור.
בגבור עליו יצר הנדודים עזב את אודיסה. הוא סייר בכל רחבי אירופה. קרא וצייר הרבה, ואת לחמו הביא בעבודה בבתי דפוס לליטוגראפיה.
בשנת 1904 הגיע לארצות הברית. גם כאן עבד בראשונה בליטוגראפיה, אבל עד מהרה באה הזדמנות לידו להשתמש בכשרון הציור שלו. הוא התחיל לצייר קאריקטורות בשביל ה"קיביצער" ו"דער דרויסער קונדס", שני כתבי העת ההיתוליים, שיצאו בימים ההם בניו יורק.
לאחר שנים, כשהיה ראסקין מספר על אותה תקופה, ששימש קאריקטוריסטן, היה מעיר: "מבחינה אמנותית לא היה לקאריקטורות שלי שום ערך. מה הייתי אז? לץ, ותו לא".
העבודה בשני כתבי העת הללו החזירה את ראסקין לעולם היהודי, שממנו התרחק מאז ימי שבתו באודיסה. הוא החל להתעניין בבעיות יהודיות ולכתוב בשביל כתבי עת יהודים. בשנת 1921 ביקר בפעם הראשונה בארץ ישראל. באותו זמן עדיין לא היה ברור לו, מה ייעודו העיקרי בחיים – הציור או הכתיבה. בעת ביקורו בארץ ישראל נפלה ההכרעה בלבו. תקף אותו חשק נמרץ לצייר. הוא צייר ממראות הארץ ומאנשיה. היה מצייר יהודים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, בעבודה ובמסחר, בכבישים ובשדות. רק בערבים היה מפנה את לבו לכתוב מאמרים בשביל העיתונים.
מעתה היה הציור עיקר עיסוקו. ורק מזמן לזמן היה מוסיף לשלוח ידו בקולמוס. הוא צייר יהודים ונושאים יהודים. כמה פעמים ביקר הארץ ישראל, כדי לצייר את הארץ והעם היושב בה. הוא צייר את ה"איסט סייד" בניו יורק, כפי שהכיר אותו, ואת ה"עיירה" כפי שזכר אותה. הוא צייר דמויות ועלילות מתולדות עם ישראל. אף צייר עיטורים לספרים יהודים, לכמה מספרי התנ"ך, להגדה של פסח, לפרקי אבות.
במיוחד היה גאה על ציוריו לפרקי אבות. "פרקי אבות הם חומר נפלא לציור", היה אומר. "תמיה אני, למה לא קם עד עתה אמן יהודי לצייר מסכת זו, והנני באמת מתגאה על שהייתי הראשון לעשות זאת".
בפעם האחרונה ביקר ראסקין במדינת ישראל בשנת 1960. לאחר שובו פירסם אלבום בשם "פניה החדשות של ישראל", היה זה השנים עשר שהוציא, ומחברו סבר שהוא יהיה ספרו האחרון. אולם כעבור שנתיים הוציא ספר חדש, ספר שונה לגמרי בסגנונו ותוכנו ממה שהיה מצייר במשך ארבעים שנה.
סח לי ראסקין בשעת ביקור באולפנו: הדבר היה לאחר שפירסמתי את ספר הציורים "פניה החדשות של ישראל". הרהרתי בלבי : עוד מעט יהיה עלי להתייצב לפני קוני. הוא ישאל אותי: שאוליק, מי אתה? ואני אשיב: רבונו של עולם, כלום אני צריך לספר לך מי אני, הרי אתה מיטיב להכיר אותי ממני. והוא יענה: נכון, אני יודע מי אתה, ברם, כלום אתה מכיר את עצמך?"
"התחלתי להסתכל בתוך עצמי, כדי לגלות מי אני. והואיל ואני אמן, ציירתי מה שראיתי – המשיך ראסקין – עד אז ציירתי מה שראיתי מסביב לי, עכשיו ציירתי את שראיתי בקרבי. ציירתי את הרהוריי וחלומותיי. ציירתי ציורים סוריאליסטיים".
"סוריאליזם אישי", זה שם אוסף הציורים האינטרוספקטיביים של ראסקין. המוות הוא נושא תכוף באוסף זה. ראסקין מטייל ומשוחח עם המוות. הוא איננו ירא מפניו, כי מה יש לפחד. הרי יש חיים לאחר המיתה. לפני עשר שנים פירסם ראסקין באידית ובאנגלית רומאן מיסטי על החיים שאחרי המיתה.
לאחר שפירסם את ספרו הסוריאליסטי, חזר ראסקין לאימפרסיוניזם.
"לפני כמה שנים סבור הייתי, שתקופת האימפיוניזם שלי נגמרה. כבר ניצלתי את כל האפשרויות שניתנו לי בתחום זה. השגתי כל מה שניתן להשיג. ברם באחרונה התעורר בי רצון כביר לצייר מיורים ריאליסטיים, ואני מרגיש באצבעותיי את היכולת להגדיל לעשות".
מלא מרץ צעד אילך ואילך באולפנו. הוא הראה לי את הציורים, שהיה עסוק בהם. עמדנו בפני בד גדול. "תמונה זו מציגה יום השוק בעיירה. כשתיגמר תהיה מצבה ל"עיירה" שהיתה ואיננה עוד".
"אוי", נאנח, "העיירה היתה ענייה, ענייה מאוד, אבל עשירה היתה ברוח".
ראסקין צייר את עמו מתוך אהבה שאהב אותו. הוא צייר את ארץ ישראל מפני שאהב אותה ושש עליה. הוא צייר יהודים מכל המינים, מפני שאהב יהודים.
האמן ניגש לקיר והוריד אחת מיצירותיו. התמונה הציגה יהודי העומד בתפילה. מתחתה היה כתוב: "מה טובו אהליך יעקב". "מטרת אמנותי – אמר האמן – היא להורות ליהודים: מה טובו אהליך יעקב", ס'איז גוט און פיין צו זיין א איד.
מעולם לא צייר ראסקין פרעות ורדיפות. הוא לא צייר את הצער והסבל היהודי. אמנם, גדול, גדול מאוד הוא נאד הדמעות של העם היהודי – ואף על פי כן: ס'איז גוט און פיין צו זיין א איד.
רק תמונה אחת צייר, שיש בה זכר לתלאות ולסבל של עמו: יהודי נושא ספר תורה דרך להבות אש. תמונה זאת סימלה את אמונתו של ראסקין בנצחיותו של העם הנישא על ידה.
עד יומו האחרון לא הניח ראסקין את המכחול מידו. גילו המופלג (שמונים ושמונה) לא ניכר בו. צעיר ורענן היה בתנועותיו, וכך היה גם ברוחו.
סמוך למותו ממש סיים אלבום חדש: ציורים ל"אבינו מלכנו". עד נשימתו האחרונה שימש את עמו באמנותו, לימד אותו, מה טוב ומה נעים להיות יהודי.
יהי זכרו ברוך.
מתוך "הדואר" גליון א', כ"א במר חשוון, תשכ"ז