כתב ר' שלמה לוריא (הרש"ל) לקרובו הרמ"א: "ראוי לומר עליך, ממשה ועד משה לא קם כמשה" (שו"ת הרמ"א סימן ס"ז).
ואנשי קראקא כתבו על מצבת רבם, בין יתר השבחים: "הרביץ תורה בישראל
העמיד, תלמידים לרבבות אלפי ישראל
ממשה ועד משה לא קם כמשה בישראל"1
פוסקים אחרונים המליצו על הרמ"א: "כל פסוקא (פסק) דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ליה"2 .
ור' יוסף שאול נתנזון, רבה של לבוב, נין ונכד לרמ"א קרא על זקנו הגדול: "ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א3 .
2
עוד בילדותו יצא שמו לפניו כחריף. פעם היה אוכל קאשה. שאלו אותו: "משה'לה, קשה (קושיא) לפניך. תן תירוץ". השיב: חז"ל אמרו "אין מסיחין בסעודה", אין מדברים בשעה שאוכלים. חיכו עד שגמר את אכילתו, וחזרו על השאלה. ענה: כעת – אין עוד קשה.
3
שאלוהו למה בחר דוקא בקראקא, והיא עיר מולדתו, לשבת בה על כסא מדין ולהרביץ בה תורה. ערים רבות אחרות היו מתכבדות ומתגאות בו. אמר: חז"ל אמרו שישתדל אדם לישא בת תלמיד חכם. בת וקראקא, גימטריא של זו כגימטריא של זו. קראקא מספרה ארבע מאות ושתים, וכך גם מספרה של בת. קראקא בת תלמידי חכמים היא, עיר מלאה חכמים וסופרים 4.
נמצא כתוב בפנקס ישן: ר' יוסף קארו שאל את הרמ"א על אודות קהילתו קראקא, ענה לו הלה: "היא ארץ ישראל קטנה כי ממנה תצא תושיה, ומלאה דעה כמים לים מכסים" 5.
4
הרמ"א נושא לאשה את גולדה, בתו של רבו, ר' שלום שכנא מלובלין, מאבות התורה בפולין. היא מתה בדמי ימיה והרמ"א קשר עליה הספד. קרא את הפסוק: "פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה כי בת מלך היא". רעד עבר בקהל הנאספים. "אפרש את דברי", אמר הרמ"א. "זכרו את האדמה, הנקראת ארורה כמו שנאמר "ארורה האדמה בעבורך". זכרו האדמה כי אליה שב כל אדם במותו". ובהצביעו על המתה המוטלת לפניו, המשיך: "וקברוה, קברו אותה, באשר בת מלך היא, בת רב גדול, מאן מלכי – רבנן" 6.
לאחר מותה של אשתו ביקש הרמ"א מאת חותנו שיתן לו את בתו השניה לאשה. סירב הלה: "ההספד שהספדת את רעיתך הוא המעכב". שאל אותו הרמ"א: "כלום לא הספדתי אותה כראוי?". ענה ר' שלום שכנא: "ההספד היה יפה, יפה מדי, בן אדם שהיה בכוחו להמציא בשעה שמתו מוטל לפניו, דרוש חריף כזה – מעיד על עצמו כי האבל והצער על הפטירה לא נגעו בפנימיות נפשו. לא, לא אתן לך את בתי השניה לאשה"7 .
5
מעשה בשני שותפים שבאו לדין לפני הרמ"א. טען האחד: "היינו בדרך לקראקא לקנות שוורים. עמדנו לפוש ליד באר, ושם מסרתי לשותפי מאה אדומים. כאשר הגענו לקראקא טען שלא קיבל ממני כסף". אמר השותף השני: "לא היו דברים מעולם. לא עמדנו לפוש ליד באר ולא קבלתי ממנו כלום".
הרגיש הרמ"א כי שקר בפי השני, אך לא היו בידו ראיות לפסוק את הדין. פנה לראשון ואמר לו: "הואיל, ולפי דבריך מסרת לו את הכסף ליד באר, מן ההכרח שאראה את מימי הבאר כדי לפסוק את הדין. הא לך כוס – והבא לי מעט מים מן הבאר".
לשמע הדברים האלה נבהל השותף השני. "האם נחש ינחש הרב במי הבאר", חשב בלבו. אך כעבור רגע נחה עליו דעתו: ודאי להפחידו אומר הרב. הם ישבו וציפו לשובו של השותף הראשון. בינתיים נכנסו בעלי דין אחרים, הרמ"א שמע טענותיהם ופסק את הדין. לפתע קם ממושבו ואמר לשותף שנשאר בבית הדין: "למה מתאחר שותפך. האם רחוקה הבאר מכאן?"
"כן רבי, הבאר רחוקה", ענה הלה. רק יצאו הדברים מפיו והוא התחרט עליהם, אך את הנאמר לא היה להשיב.
"שקרן", נתן עליו הרמ"א בקולו. "הרי טענת שלא עמדתם לפוש ליד באר. הודה על האמת".
הודה הלה שקיבל את הכסף8 .
ושוב מעשה בסוחר שהביא חביות יין מהונגריה לקראקא. בדרך פגש במלמד שחזר ברגל לעיר, לאחר שעשה זמן מרובה במרחקים. נענה הסוחר לבקשת המלמד ולקח אותו עמו בעגלתו. המלמד היה עמו צרור כסף, שכירות של מלמדות של חדשים רבים. נטל את הכסף והחביא אותו באחת החביות. כאשר הגיעו לקראקא חיפש המלמד את כספו ולא מצאו. האשים את הסוחר כי גנבו ממנו. באו לדין לפני הרמ"א.
פרש המלמד במר נפשו את טענותיו לפני הרמ"א. גער בו הסוחר: "כפוי טובה הנך, משיב רעה תחת טובה. זה גמולי על אשר לקחתי אותך בעגלתי שאתה קורא לי גנב". הבין הרמ"א כי הסוחר המדבר עוות נגד עני מדוכא שנפשו מרה עליו, הוא ששלח את ידו בכסף. פנה לשניהם ושאל אותם אם מוכנים לישבע לקיים את דבריהם. ענו שמוכנים הם לשבועה.
אמר הרמ"א: "אם שני יהודים מוכנים לישבע על דבריהם – ודאי שאמת בפיהם. מאמין אני למלמד שהוא החביא צרור כספו בחבית של יין ומאמין אני לסוחר שלא שלח ידו בכסף רעהו. ואם כך, עלינו לחפש את הגנב. עמכם בעגלה היה עוד העגלון הגוי – יש להניח כי הוא התעסק בחביות היין, ראה את הכסף ולקח אותו".
חוורו פניו של סוחר היין : "רבי, מה אתה אומר. רוצה אתה לומר שייני – יין נסך. רבי – כל כספי הוצאתי על קנית היין".
אמר לו הרמ"א: "יש כאן חשש של יין נסך".
נענה הסוחר, כשכל גופו רועד: "רבי, אני מודה ומתודה שלקחתי את הכסף. באמת כבר הצטערתי על המעשה – אך התביישתי להודות בו".
פקד עליו הרמ"א להחזיר את הכסף למלמד. החזיר הסוחר את הכסף ושאל את הרמ"א: "רבי, מה דינו של ייני". אמר לו הרב: "דווקא כעת עלי לאסור את היין. יהודי העלול לגזול פרוטותיו הדלות של מלמד, אינו נאמן על יינו9"
6
אמנם ידוע כי הרמ"א היה מן הנוטים להקל ביחס ליינם של נכרים. כסבור היה שבזמנינו עיקר האיסור של יינם הוא "מפני בנותיהם" שלא נבוא להתחתן עמהם.
מסופר כי פעם שאל הגמונה של קראקא את הרמ"א: "אוסרים אתם שתיית יינם של הנוצרים – כדי שלא תבואו להתחתן עמהם. טעם זה אין כוחו יפה היום, כי לפי חוקי המדינה אסור לו ליהודי להתחתן עם נוצרי".
ענה לו הרמ"א: "דוקא בשל כך מצווים אנו להשמר ביתר שאת מן היין שלכם. יש לחשוש כי יהודי השותה יינכם, יתפתה לבנותיכם וימיר דתו כדי שיורשה להתחתן עמהן 10.
שאל אציל אחד את הרמ"א: למה ישראל עניים. השיב: אלוקינו, אבינו מלכנו חי, לא ירשנו אותו 11.
עוד מסופר כי הרמ"א היה בא לפני המלך כשהוא לבוש פאר. שאלוהו המלך איך הרהיב עוז להתהדר לפניו, הלא כתוב: אל תתהדר לפני מלך (משלי כה, ו). ועוד, חכמי ישראל אמרו: "יאה עניותא ליהודאי".
ענה הרמ"א: "השאלה השניה מתרצת את הראשונה. אמנם נאה לנו העניות, ולבישת בגדים פשוטים הוא הדרנו. על כן בבואי לפני המלך מסיר אני את בגדי הפשוטים שהם הדרי – כדי שלא אתהדר בפניו – ולובש בגדים אחרים 12.
7
מספר בעל "נהג כצאן יוסף" (הלכות פסוקי דזמרה, סימן יא) כי בבית הכנסת של הרמ"א, בחומה סמוך למושבו של הגאון היתה קבועה קופסה, שם היה נותן הרמ"א צדקה בשעה שהיה אומר "ויברך דוד וגו' " – והיא על פי כתבי האר"י.
במשך כמה שנים, בזו אחר זו, היו קור גדול וסערות חזקות בסוף חודש שבט. נתן הרמ"א סימן לבני דורו לזכור את התקופה ההיא: "זה אגיד לכם סוף שבט נצח עת קר".
תבדוק מאמר זה ותמצא שכלולות בו כל אותיות הא"ב 13.
8
כותב ר' דוד הלוי, בעל "טורי זהב" (ש"ע אורח חיים, סימן תכ, א): ושמעתי מזקן אחד שהיה בק"ק קראקא בשנת של"ג (של"ב) שנפטר רמ"א ז"ל ביום ל"ג בעומר והיו מסופקים אם לומר צדוק הדין. עמד אדם חשוב אחד והעיד ששמע מפי רמ"א שיש לומר צדוק הדין על אדם גדול, ותכף אמרוהו על רמ"א בקול רם.
שמועה היתה מהלכת, משך דורות על דורות: הרמ"א – ל"ג שנה היו ימי חייו, ל"ג ספרים חיבר, ומת בל"ג בעומר בשנת של"ג 14.
ומספרים, כי מספידו רצה למנות בו ל"ג שבחים. בהגיע לל"ב מידות – לא מצא שבח נוסף למלא את המספר. היה שם זקן אחד פתח ואמר: "חכם לב יקח מצות – זה משה ! שבכל ליל פורים בעת הסעודה, כטוב לב העם במשתה, היה הוא עוסק במצוה, מחזר על הפתחים להזכיר את בני עדתו להתפלל תפילת מעריב" 15.
9
הרמ"א התחיל את שולחן ערוך אורח חיים בפסוק "שויתי ד' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח) ומסיים אותו בפסוק "וטוב לב משתה תמיד" (משלי טו, טו).
מספרים שהגר"א בירך פעם את ר' חיים מוולוזין: "יהי רצון שיהיו שני תמידים כהלכתם" – והכוונה לשני תמידים בהם מתחיל ומסיים הרמ"א את חלק אורח חיים.
ור' חיים מוולוזין היה מוסיף ואומר כי בשל כך שם הרמ"א שני פסוקים אלה בראש ובסוף ה"אורח חיים" – ללמדנו כי "אורח חיים" שלנו, אין מובנו פרישה מהחיים אלא "שויתי ד' לנגדי תמיד" – וגם "וטוב לב משתה תמיד"16 .
מתוך "הדואר" גליון כד, כ"א באייר, תש"ל
1על האימרה "ממשה ועד משה וכו'" , כתבתי במקום אחר.
2מ. מ. קרענגל במהדורתו של "שם הגדולים", בשולי הערך "הגהות מור"ם".
3בהסכמתו לספר "ויכוח מים חיים" לר' חיים ב"ר בצלאל (ז'ולקוב תרי"ט) ובסוף ספרו "תורת משה", ישובים להשגות ר' חיים ב"ר בצלאל על הרמ"א שנדפס עם אותו ספר.
4הרב י. ל. מימון "מדי חודש בחדשו", מחזור ג', תשי"ז, עמ' 47
5"המגיד" שנה א', גליון מ"ז.
6"מאמר שיחת חולין של תלמידי חכמים" לר' צבי בן ר' בן ציון שלעז, מהדורה מצולמת, ניו יורק 1955, עמ' 55-56: "ספר מעלות היוחסין" לר' אפרים זלמן מרגליות (לבוב 1900) עמ' ה. ובספר שם עוד דברי שמועה על הרמ"א. י. קרפל "דער רמ"א און דער בישאף", פשמישל 1924.
7עיין בחוברתו הנ"ל של קרפל, ו"מדור לדור" למ. ליפסון, כרך ג: מס' 1881.
8בחוברתו הנ"ל של קרפל. והשווה המסופר על ר' יחזקאל לנדא בספרו הגרמני של פאשלס "סיפורים", קובץ ד (פראג 1856), עמ' 61-68.
9קרפל הנ"ל: בילדותי הראה לי אבי ז"ל בספר "בית משולם" (פיטריקוב תרס"ה) סיפור דומה על הרבי ר' השל (עיין שם עמ '59= 60). ומעין סיפור זה מסופר גם על ר' יחזקאל לנדא. עיין "מופת הדור" (מונקאץ' תרס"ג) לי. א. קמלהר, ע' 36-37.
10 הרב י. ל. מימון בספרו הנ"ל, עמ' 47-48: ספור זה מסופר גם על רבי יחזקאל לנדא, בעל "נודע ביהודה".
11ט. פרידמן "לקוטות מתוך כתב יד של הרב חיד"א", ב"ספר החיד"א, קובץ מאמרים ומחקרים" בעריכת מ. בניהו, ירושלים תשי"ט, עמ' ק'. עיין שם. ושם במאמרו של מאיר בניהו "'זיכרון מעשיות ונסים' של החיד"א" ספור אחר בו נזכר הרמ"א.
12"מאמר שיחת חולין של תלמידי חכמים" הנ"ל, עמ' 52. סיפור זה מסופר גם על רבי יהונתן אייבשיץ. עיין "או"ה למושב" (תרס"ג) לר' יחזקאל דוקס, עמ' 140.
13מו"ח (מרדכי וייסמן חיות) בתולדות הרמ"א שפירסם ב"המבשר" הגליצאי, שנה א', תרכ"ב. י. מ. צונץ מעיר על כך בספרו "עיר הצדק" (1874, בהערות שבסוף הספר עמ' 25) כי מצא דבר זה בספר בכתב יד, אך לא על שם הרמ"א.
14עיין ב"שם הגדולים" ערך מהר"ם איסרלס. ועיין בתולדות הרמ"א למו"ח הנ"ל. כל האימרה אינה מדוייקת. הדבר המדוייק היחידי היא שהרמ"א נפטר בל"ג בעומר. יש להעיר כי אחת מתשובותיו המענינות ביותר, בו גילה הרבה מאישיותו (שו"ת הרמ"א סימן ז') כתב הרמ"א בל"ג בעומר.
15תולדות הרמ"א למו"ח הנ"ל. ועיין נוסח אחר בספר "עדת תדיקים", לבוב 1864, ושם בסוף הספר עוד ספורים אחרים על הרמ"א.
16בספרו של הרב מיימון הנ"ל עמ' 47. ושם עוד ספורים אחרים על הרמ"א שלא הבאתים כאן. ועיין בספר "שיחת חולין" לר' אברהם אטינגר, מהדורה מצולמת, ניו יורק 1955, עמ' צ"ב, בשם ר' ישראל מרוז'ין שפירש שני תמידים כהלכתם, כי שני תמידים "שויתי ד' לנגדי תמיד" (תהלים טז, ח) ו"חטאתי נגדי תמיד" (תהלים נא, ה) צריכים להיות אצל כל אדם כהלכתם. ועיין בספרו הגרמני של אוטו אבלס "עשר יהודיות" (1931) עמ' 79-82 אגדה בקשר לקברו של הרמ"א.