1.
בימי החרדה שקדמו למלחת ששת הימים, כאשר טבעת הפלדה של צבאות ערב הלכה ונתהדקה מסביב למדינה היהודית, וצעירי ישראל התייצבו לאורך הגבולות להגנה על המולדת, ושאר העם על ילדיו וזקניו עסק בעבודות ביצור, נישא מעל גלי "קול ישראל" קול מרגיע ונוסך ביטחון בלבבות הנרעשים והנפחדים.
היה זה קולו העדין של פרשן צבאי. בשיחותיו תיאר והסביר את שיעוריהם, ציודם, כושרם ועמדותיהם האיסטרטגיות של כוחות האויב ושל צבא ישראל הנערך נגדו, וניתח את המצב. מדבריו השקולים בהיגיון קר, עלתה נימה של עוצמה: צבא ישראל אשר יכול לאויב במלחמותיו הגדולות ומערכותיו הזעירות, יכול יוכל לו גם להבא.
בשידור הראשון דיבר על כוחה הצבאי של מצרים. לאחר שמנה את מספר החיילים וסוגי הנשק שברשותם של המצרים, ייחד את הדיבור על "הצד השני של המטבע". מדבר סיני שטח עצום הוא. עצום ביחס לכוח המצרי החונה בו. שטח זה מניח לו לצה"ל מרחב ניכר לתמרון. אף יש לזכור, שהצבא המצרי בסיני מרוחק מאוד מבסיסיו העיקריים שהם מעבר לתעלה. וצבא מצרים – מה חזקתו? פעמיים הובס בידי ישראל. היחידה שלו בקונגו בשנת 1960 לא הצטיינה כלל וכלל. ובתימן הוא נלחם זה כחמש שנים נגד בני שבטים משוללי נשק כבד, ואינו יכול להם.
שיחתו השנייה נסבה על הצבא הסורי. שוב תיאר את נצבא על חטיבותיו וציודו. אך מה טיבם של מפקדיו? סוריה היא מדינה של הפיכות צבאיות תכופות. כל הפיכה מביאה עמה חילופים בקצונה. מתמנים קצינים לא לפי כושרם, אלא לפי קירבתם לכת השלטת. דבר זה ודאי שאינו משפיע לטובה על נאמנותם, יעילותם ורמתם המקצועית של הקצינים. מבחינה טקטית יש אמנם לסורים היושבים על הרמה עמדות נוחות יותר. אבל מלחמה פירושה שהגבול אינו גבול, ונמצא היתרון הטופוגראפי שלהם אינו אלא זמני. וכאן ניבא הפרשן, המכיר היטב את נפש הערבים, שהסורים יהססו להזיז את צבאם מעמדותיהם הנוחות ויסתפקו בהפגזת יישובים.
באחד משידוריו שבאו לאחר מכן דיבר הפרשן על הסכנה של השמדת ערים ויישובים מן האוויר. הוא קובע עובדות. הזכיר את קרבות האוויר בין ישראל ומדינות ערב שהתקיימו במשך השנה הקודמת. תוצאותם: אחת עשרה כנגד אפס לטובת ישראל. "תוצאה מעודדת יותר משאנו רגילים לה בכדור רגל". הוא תיאר את חיל האוויר העיקרי של האויב, זה של מצרים, וסיפר על מערכת ההגנה האווירית של ישראל: מכ"ם (ראדאר), מטוסים, טילים, תותחים נגד מטוסים. המסקנה: "ברור שחייבים אנו לנקוט אמצעי זהירות. אולם, רבותי, מתוך ידיעת העובדות, ללא כל שמץ של רברבנות או התנצחות, אילו הועמדתי בפני הברירה: לשבת במטוס מצרי המיועד להפציץ את תל אביב או לשבת בבית בתל אביב, הרי מתוך שיקולים אנוכיים לגמרי הייתי מעדיף לטובת בריאותי לשבת בתל אביב".
2
הפרשן הצבאי הזה היה האלוף חיים הרצוג.
הרצוג, חניך ישיבות ירושלים ואוניברסיטאות לונדון וקיימבריג', הריהו היום איש עסקים חשוב, יש לו עבר צבאי עשיר. בימי המאורעות בארץ ערב מלחמת העולם השנייה היה חבר ה"הגנה". עם פרוץ המלחמה התנדב לשירות בצבא הבריטי. הוא השתתף בפלישה ובקרבות באירופה, ומילא תפקידים רמי דרגה בשירותי המודיעין של צבא הכיבוש הבריטי בגרמניה.
במלחמת השחרור של ישראל היה קצין המודיעין של חטיבת שבע וסגן ראש מחלקת המודיעין במטה הכללי. לאחר מכן היה במשך כמה שנים נספח צבאי בשגרירויות ישראל בארצות הברית וקאנאדה, מפקד מחוז ירושלים, ראש מטה פיקוד הדרום, ובשנים האחרונות של שירותו הפעיל: ראש אגף המודיעין במטה הכללי.
אשתקד, בסוף חדש מאי, טלפן חנוך גבתון, מנהל "קול ישראל", לחיים הרצוג וביקש ממנו לשמש פרשן צבאי בראדיו.
גבתון הכיר יפה את עברו הצבאי של הרצוג, וגם ידע שבהזדמנויות שונות הרצה ב"קול ישראל" על נושאים צבאיים. בייחוד זכורה היתה לו השתתפותו של הרצוג בתוכנית בה סיפרו אנשים שונים על בתי אבותם. הופעותיו של הרצוג בסידרה זו היו רבות רושם.
הרצוג נענה לפנייה. כאשר התכונן לשידוריו היתה לנגד עיניו אמת פסיכולוגית גדולה. עם במצוקה יותר משהוא מפחד מפני מצבים קשים מעיק עליו הערפל, חוסר הידיעה, והוא החליט להסביר לעם את המצב הצבאי כהווייתו.
יומיים לאחר שקיבל את הפנייה מ"קול ישראל", בליל יום א', 28 במאי, ישב הרצוג במרתף בבית סוקולוב בתל אביב ושידר את שיחתו הראשונה.
"בזמן שהשמעתי את שיחתי הראשונה לא ידעתי עדיין עד כמה ישפיעו דבריי על הציבור", סח לי האלוף הרצוג שנפגשתי עמו לפני זמן קצר בשעת ביקורו בניו יורק.
אבל הדבר התברר לו כעבור שעה קלה, לאחר שחזר בתום השידור לביתו בצהלה, (יישוב של קציני צה"ל בקרבת תל אביב) והטלפון לא פסק מלצלצל. קרובים ורחוקים הביעו לו את ברכותיהם והוקרתם.
הטלפון לא פסק מלצלצל גם בימים שבאו לאחר מכן. הגיעו עשרות, מאות מכתבי תודה מכל פינות הארץ: "עודדת אותנו". הרב יצחק ידידיה פרנקל מתל אביב הביא לו את ברכותיהם של כל תושבי השכונות בהן הוא מכהן.
כל העם האזין לשידורים. החיילים על משמרתם בגבולות, והאזרחים בעיר ובכפר.
בשבוע שלפני המלחמה שידר הרצוג פעם אחת ביום. ביום הראשון של המלחמה שידר פעמיים. אז נועדה לשידוריו חשיבות מיוחדת. ביום הראשון של הקרבות נמנע צה"ל, מטעמים איסטרטגיים, מלהודיע ברבים על הצלחותיו. לשווא ציפה העם בחרדה לידיעות במשך שעות ארוכות. אז נפל בחלקו של הרצוג לשלב בשיחותיו הסברים "למה אין מודיעים". לא תמיד רצוי למסור על מהלך הקרבות, הואיל ופעמים האויב מעוניין לדעת את המצב לא פחות מאתנו. "במצב ההיסטריה חסרת הרסן של הערביים, של הדיווח הכוזב שלהם ושל חוסר יציבותם – טוב שימשיכו להאמין לסיפורים הבדויים שלהם, עד לנקודה מסויימת. לכן, אם אינני מפרש כעת את מהלך הקרבות, הסיבה היא ברורה. ערפל המלחמה פוגע יותר באויב, ולכן נשאיר אותו ולא נפזר אותו לעת עתה". כך אמר הרצוג בשעה עשר בבוקר, שעה שצה"ל כבר השמיד מאות ממטוסי האויב, ונמנע מלהודיע על כך ברבים. דברים מעין אלה אמר גם בשידורו השני באותו יום.
ביום השני של הקרבות שידר הרצוג שלוש פעמים. לאחר מכן פחתו השידורים וחדלו לגמרי, כיוון שהוטל על הרצוג תפקיד חדש. הוא נתמנה למושלה הצבאי של הגדה המערבית.
3
את כתב המינוי למושל הגדה קיבל הרצוג מידי שר הביטחון משה דיין ומאת הרמטכ"ל רב אלוף יצחק רבין, בבוקרו של יום רביעי, הוא היום השלישי לקרבות, קודם שהסתערו הצנחנים על העיר העתיקה.
שעה לאחר שחרורה של עיר דוד ביקר הרצוג בחברת דיין ורבין אצל הכותל המערבי. באותו יום בלילה ייחד בשידורו את הדיבור על שחרור ירושלים.
הסבריו והערכותיו של הרצוג בשידורים שלפני המלחמה היו עובדתיים, עניינים, זהירים ומאופקים. אמנם חוט של חן היה משוך על דבריו, והיתה בהם גם נימה של הומור דק, אבל נעדרים היו מטען רגשי. לא כן שיחותיו בימי המלחמה. כאן, בדברו על הנצחונות בשדות הקרב, נתן לרגשות שמילאו את לבו לעלות לתוך הדברים. לשיאם הגיעו בשידוריו על ירושלים. לא פרשן צבאי קר הגיון דיבר כאן, אלא משורר שר את תהילת עמו וצבאו.
"במשך דורות יספרו יהודים על היום הזה, על העם הזה, על צבאו ומפקדיו, וייזכרו בנו – המאושרים, אשר התאחדו כעם אחד, אשר גילו פתאום שישנם דברים יותר חשובים ממריבות יום יום, אשר התעלו ופנו עורף לשנאת אחים, ואשר זכו להגיע לרגע זה".
4
הרצוג קבע את מפקדתו במלון "אמבסדור" בירושלים המשוחררת. מראשוני המבקרים אצלו במפקדתו היו ראשי העדות הנוצריות של העיר. הם הביעו למושל הצבאי את נאמנותם, הודו על התנהגותם למופת של החיילים, ושתו "לחיים" לכבוד נשיא המדינה.
סיפר לי האלוף הרצוג: "בין ראשי הכמורה היו אחדים שהכירו את אבא זצ"ל, והם ראו סימן טוב בכך, שבנו של הרב הראשי לישראל המנוח הוא מושלה של עיר הקודש".
זמן קצר לאחר המלחמה הוציאה "ספריית מעריב" את שידורי האלוף הרצוג בארבע לשונות (עברית, אנגלית, אידית וצרפתית), כשהם מלווים צילומים מן המלחמה. בהקדמה לספר מדגיש רב אלוף יצחק רבין, ששיחותיו של הרצוג "יותר משהן מתארות את ההיסטוריה של שבועיים גורליים בחיי ישראל הן עצמן חלק מאותה היסטוריה, וחלק אשר רבים-רבים יזכרו אותו ברגשי תודה והוקרה".
את ספרו הקדיש האלוף הרצוג לזכר אביו "הרב הראשי לישראל אשר הוכתר בעיר העתיקה ולא זכה לראות בגאולתה".
יש במעשה הבן משום חזרה על מעשה אביו הרב הראשי זצ"ל. בשעת סכנה חמורה ליישוב, בימי מלחמת העולם השנייה, כשעמד צבאו של רומל בשערי מצרים ואיים בפלישה לארץ ישראל עודד וחיזק הרב הראשי המנוח את היישוב הנחרד, ואמר: שני חורבנות ניבאו לנו – ולא שלושה. פעם שלישית לא ייחרב היישוב ! והיה לדבריו אלה הד גדול בלב העם.
והנה כעבור יותר ממחצית יובל שנים, בתנאים שונים ובצורה שונה, החזיק הבן באומנותו של אביו.
מתוך "הדואר" גליון ל"ג, ט"ז בתמוז, תשכ"ח