בתלמוד מסופר על אחד, בנימין הצדיק, שהיה גבאי צדקה ובשעת בצורת הציל הרבה נפשות. ובשכר זה האריכו לו ימיו.
זכו הגויים בדורנו וגם להם בקרבנו ר' בנימין ה"צדיק", שנעשה להם גבאי צדקה. זה שלוש שנים שפרשת דיר יאסין מעסיקה ומטרידה את מחשבתו. שוקד הוא על תקנת הערבים, שלא יפול ח"ו משערם ארצה ושומר הוא על פחות משוה פרוטה מרכושם הנטוש, כמו על בבת עינו. הוא העורך, המוציא לאור והמביא לבית הדפוס של ה"נר" שבו מאמרים בארבע לשונות, עברית ואידיש, אנגלית וערבית. כדי שיהודי וגוי כאחד ילקקו דבש נועם-דעותיו.
מיותר להגיד, שכשהועלה פיוס גרמניה על הפרק, נעשה ר' בנימין מראשי העושים למענו. לגבי דידו "קיימות שתי השקפות על גרמניה. האחת, כי כל גרמניה אשמה בנאציזם ואסור לבוא במגע עם כל חלק מן העם הגרמני, כנאצי כאנטי-נאצי, בלי הבדל. השניה דוחה בהחלט גישה גזענית כזאת". מובן, שר' בנימין הוא מבעלי ההשקפה השניה.
אנו טרם נדע מי ומי החלק האנטי-נאצי בעם הגרמני. אבל שמענו על מעשים בכל יום בגרמניה דהיום, על חילול בתי-קברות באין מוחה ועל מכתבי איום ליהודים שנשארו בה ויודעים אנו מה צפוי לשארית הפליטה באותו יום שיעזבו שלטונות הכיבוש את הארץ הטמאה. אבל, כל זה אינו מונע מר' בנימין הנכבד ללמד זכות על מרטין בובר, איש שלומי הברית שלום ולכתוב: "המבורג, כמדומני, נכנעה להיטלריזם פחות מעיר אחרת, שבה תמיד היה חזק היסוד הקוסמופוליטי, שבה היתה חזקה תנועת סרבני המלחמה, שבא מרכז היום של תנועת שלום עם ישראל". אנו, אין לנו מה להוסיף על דבריו, את אמיתותם יוכיחו גורל יהודי המבורג וחורבות בתי-הכנסת באותה העיר…
בארבעה בנימינים נודדים נתברכה ישראל. הראשון בנימין מטודלה, שהיה מסובב בערים ובקהילות ישראל והנחיל לנו את ספר מסעו; אחריו בנימין השני, שנדד לארצות רחוקות לחפש נדחי עמו. בנימין השלישי, יצור דמיונו של מנדלי מוכר ספרים, רצה להגיע לעבר הרי החושך ליהודים האדומים. הרביעי: ר' בנימין שלנו, המחפש ב"נר" צדיקים גרמנים.
ב.
אזכור עוד ימים שר' בנימין חשב וכתב אחרת. והימים לא כל כך רחוקים. אז דוקא חיפש את עוון העם הזה ולא רק אצל קטניהם, כי אם אצל גדול גדוליהם: כותב הוא גיטה, גדול משוררי גרמניה: גיטה היה לבן שבעים ושלוש ונפשו חשקה בצעירה אחת ורצה לשאת אותה אשה. אף הדוכס מוויימר מתערב בדבר ומסייע לו, מבטיח לצעירה מה שמבטיח אם תעשה את בקשתו של גאון השירה הגרמנית. לשוא, הצעירה מוקירה את השירה ואת המשורר אך ממאנת להנשא אליו. אז נופל המשורר לתוך ים של עצבות, אז תוקפת אותו גם מחלה קשה, שרק בהתאמצות רבה התגבר עליה. ובאותו פרק זמן הוא לידי שיחה על נשואי תערובת בין יהודים לגרמנים. החזיון מבעית אותו. הוא, שעיניו הוכו בסנוורים לבלתי ראות את ההבדל העצום בגיל, שבין צעירה וזקן מופלג, עיניו נפתחו לרווחה לראות את כל עומק ההבדל הגזעי העצום שבין יהודים וגרמנים". ר' בנימין איננו מניח את עטו. הוא מחטט ביומיו של הרמן באכר, מגדולי הסופרים האוסטריים, ומוצא, כי גם הוא איננו נקי מאותו חטא ואז בא ר' בנימין למסקנה –
"אנו קרואים למאמץ חדש של הכרה, לבחינה חמורה של המציאות: הכרת אויבינו, אוהדינו, עצמנו, יתכן, כי אתמול ושלשום לא בחנו די, הקימונו בנינים על בלימה, על אדני אשליה ועל קורי עכביש של אונאה עצמית, או אונאת אחרים – מי ומי הם אוהדינו, אשר להם הושטנו יד, אשר אליהם נגשנו כגשת אדם אל רעהו".
הדברים האלה כתובים וחתומים בידי ר' בנימין בשעת תש"ג, עת התגנבו אלינו מאחרי מסך העשן, והשתיקה, שהקימו הגויים סביב הגיטאות, השמועות הראשונות על ההרג הרב, עת עוד נצנצה תקווה בלבנו, אולי ואולי לא נגע זעם הרוצחים בכל ונשאר מחנה לפליטה. לא הבאנו את הדברים האלה, כדי להכות "יוסי ביוסי", כדי להקשות מדברי ר' בנימין על דברי עצמו, לשאול מה סבר אז בשעת תש"ג ומה סובר היום, כשאנחנו עומדים על הקבר הפתוח של שליש עמנו ונוכחנו, כי הכל היתה תקותנו ולא נשאר לנו שריד ביבשת הדמים – כי את הכל בלע האויב. ר' בנימין לא רב ולא רבי הוא, שנבקש תורה מפיו ונפלפל בדבריו, הבאנו דבריו, כדי להראות לאלה ההולכים בחושך הפכפכנותם וצביעותם של "צדיקנו" לכל מיניהם – כזה ראו והזהרו.
מאת ט. פרשל מתוך "חרות" 08 מאי 1952