א) מרטין בובר
עירית המבורג החליטה להעניק את פרס גטה למרטין בובר. הפרופסור מעיין בדבר.
1.
לפני שמונים שנה שאל את עצמו יהודה לייב גורדון "למי אני עמל". טעה טעה משוררנו הגדול. אמנם, בני לא ידע לקרוא שירי אביו, אבל קמו בנים נאמנים לעמם וגאלו את שפתו.
כשהתקין את עצמו מרטין בובר אחרי המלחמה להוציא מהדורה חדשה ומתוקנת לתרגומו של חמשה חומשי תורה לגרמנית. לא שאל את עצמו אותה שאלה "למי אני עמל". הלא הצבור היהודי שבברלין, וינה ופרג איננו עוד. והגרמנים שבשבילם כתב לפני בוא היטלר – היו למרצחים.
אחרי המלחמה פירסם תומס מן, ששנים רבות היה מנותק מעמו, את ספרו "לוחות הברית", כתב עליו מבקר: "נאטמו אזני הגרמנים מלהקשיב לדבר ספר הספרים עצמו. אילו היו מביאים אותו להם, אפשר יהיו שורפים אותו. אבל כשהוא מדבר אליהם מתוך גרונו של נציג ספרותם הגדול ביותר, בסגנונו של בעל פרס נובל, שהגרמנים מתגאים בו – קיימת לפחות תקוה קלושה שיאזינו". מרטין בובר ביקר לפני שנה בגרמניה ושם גילה שלבו אינו נוטר שנאה לעם הגרמני, כי אם תמיד היו אהבתו הבנתו נתונות לגרמני הבודד, שכאב ועצבות נסוכים על פניו". "ברור" לו, לבובר היהודי, מה שלא היה ברור לתומס מן הגוי, כי הגיעה השעה למסור את ספר הספרים שלנו לידיהם הטמאות של אלה.
אמר ר' ישראל מרוז'ין: דבוקה נשמתי בנשמות כל ישראל. הנני מרגיש כאבו ויגונו של כל אחד ואחד.
ומרטין בובר אומר: האנשים האלה חלקים מגופי הם. אל תאמר נשמתי עם עמי כי אם עמי – נשמתי.
אותו סגנון ואותם הדברים, אות באות. אבל רב המרחק בין שניהם כמרחק שבין דבור למעשה.
הלה איננו מתפלסף על יהדות, אבל בתוך יהודים הוא יושב, ואליו יבוא כל מר נפש, ודאגה בלב איש לו ישיחנה, עדיו יגיע מי שפרנסתו דחוקה, בתו לפרקה הגיעה ונגע לו בביתו ונפשו, למצוא עצה ותושיה. ושולחן לפניו עליו ישימו עשירי עמו פדיונים, כופר לנפשם וענייו משם יקחו טרף לביתם. אלו נותנים ואלו לוקחים ומתפרנסים זה מזה ולא צריכים לעם אחר.
והלה רבות מחשבות על היהדות בלבו ועל קתדראות גויים הוא עומד ודורש ועל כל יריד שלהם הוא רוקד. שמאלו תאחז ערבי וימינו מקרבת שונאים. והם באים אליו, חמוצי-בגדים ושכורי-דם עמנו ושותים בצמא את דבריו ולאורו מתחממים:
-הלה יושב ומעלה ניצוצי קדושה מטומאתם והלה מוריד דברי קדושה ללבות ומוחות טמאים.
מאין לו למרטין בובר אותה שכחת-חומר כלפי דמו ואותה אהבה וסלחנות כלפי אויבי עמי? הלא אביו זקנו מגדולי ישראל היה ונגיד בעמו? שלמה בובר ישב כל ימיו בלבוב וניהל עסקים גדולים וידו פתוחה היתה לכל נצרך ובלילות לאור הנר, היה מגיה מדרשים. הנני עוקב אחרי בן בנו לעמוד על סודו. הנני עובר על ספריו והנני הולך באשר הוא ילך, נלוה אני אליו בדרכו למז'יבוז ולברסלב, למנזרי נוצרים ולפסלי בודהא.
מספר מרטין בובר:
בשעת 1924 השתתפתי בועדה למען הגנה על השלום. נסחפתי לפולמוס עם כומר נוצרי. כשגמרתי דברי, נפלו המחיצות בינינו, התחבקנו איש את רעהו והתנשקנו לעין כל".
מצאתיך מרטין בובר וידעתי את סודך. אותה נשיקת-כומר-נוצרי עודנה בוערת היא על שפתיך ומשקיטה את דמך ואת סערו..
ט. פרשל מתוך "חירות" 04 ינואר 1952