רבות הקפידו חכמינו על כבודו של אדם וכמה וכמה תקנות התקינו שלא יבוא אדם לכלל בושה.
במאמר בשם "שלא לבייש" ("ידע עם" כרך ב' חוברות ד-ה, תשרי תשט"ו; כרך י', חוברת א. תשרי תשכ"ה) אסף פרופ' אברהם נפתלי צבי רות תקנות ומנהגים שתוקנו והונהגו שלא לבייש מי שאין לו או מי שאינו יודע – דברים שההגו בעם כולו או רק במקצת קהילות – מימים קדמונים עד הדורות האחרונים.
באחרונה נזדמן לפני מנהג כזה שנהג בקצת קהילות ואשר בודאי לא ידוע הוא לרבים, אך בטרם אמסור עליו, יורשה לי לציין מנהג קדמון אשר לא נזכר על ידי פרופ' רות.
במשנה ביכורים פ"ג מ"ח מסופר: "העשירים מביאים ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה".
במדרש התימני "חמדת ימים" יש הוספה על דברי המשנה. מובא שם בפ' כי תבוא: בתחילה היו מביאין (הביכורים) בקלתות של כסף וזהב והעניים מביאין בסלי נצריים וערבה קלופה, חזרו כולם להביא בסלים נצרים שלא לבייש העניים.
פרופ' שאול ליברמן שהצביע על דברי "חמדת ימים" ("מדרשי תימן" עמ' 33) מציין כי דברים מעין ההוספה מובאים כבר בדרשות ר"י ן' שועיב, וכנראה היתה קבלה בידי חכמים שאמנם תיקנו שכולם יביאו בסלים של נצרים כדי שלא לבייש את העניים (עיין "תוספתא כפשוטה", זרעים. עמ' 851).
לפני זמן קצר, בר"ח אייר, התפללתי בבית הכנסת של יהודי מדריד. לתמהוני ראיתי את רב העדה הרב יהודה בן אסולין, שהוא בעל בעמיו, אב לששה ילדים מתפלל בלא טלית. שאלתי אותו על כך והוא השיב לי: "אני בא מאזורה של מארוקו שפעם היה ספרדי. לובשים אנו טלית קטן כל יום וטלית גדולה בשבתות ובחגים, אבל לא בימות החול. וטעם הדבר? שמעתי כי אבותינו יסדו לא ללבוש טלית גדולה בימות החול כדי שלא לבייש את מי שאין לו. היו שהקפידו מאד על מנהג זה. ראיתי את רבה של תטואן שלא לבש טלית בימות החול. מנהג זה נהג רק באזור הספרדי של מארוקו, אך לא בחלק שהיה צרפתי.
מאת טוביה פרשל
מתוך "הדואר" א' סיון תש"ם