1.
אם יש את נפשך לדעת מי ומי הם צאצאי האנוסים בספרד ופורטוגל, תעמוד על יד כנסיותיהם ותראה: מי הכורע ומשתחוה בכל שעה ושפתותיו של מי דובבות תפלה בכל עת.
כהמרנים מאונס מאתמול כן המומרים מרצון של היום אינם מסיחים דעתם מן הצלם וממלמלים בו בכל שפה.
מספרת אלמנתו של הקומפוניסט-המשומד גוסטב מאהלר: רבות התוכחנו על ישו הנוצרי. פרדוקס היה הדבר לראות יהודי מבטן ומלידה מגן על הנוצרי בפני נוצריה. והיא מוסיפה לספר: מאהלר לא היה יכול לעבור על כנסיה מבלי להכנס אליה והיה מחבב את ריח קטירתם ואת זמירותיהם הגרגוריניות.
"הנהו יותר אדוק מהאפיפיור, יותר ערמומי מישועי ויותר אכזרי מאינקויזיטור" כותב חיים ליברמן על שלום אש בספרו "אש הנצרות". הספר הזה איננו רק ספר קטרוג על אש וסנגוריו, כי אם ספר פולמוס וויכוח, כעין אלה שניהלו אבותינו עם מומרים ונוצרים, בין היהדות והנצרות ושיר השירים לעמו ואמונתו.
הוא מנתח ספריו האחרונים של שלום אש ומגלה בהם את בורות ושטחיות מחברו, התנכרותו ושנאתו לעמו, את סלופיו וזיופיו.
2.
עולמו של היהודי על תורה ומצוות מתקיימת. הן האירו דרכו בצלמוות הגולה. הן זיככו מדותיו ודרכיו. בשכבו ובקומו, בביתו ובדרכו, הן ליווהו. בהן דבק מיום הולדו עד יום מותו. לא אחת תאר שלום אש בספריו דבקות זו. מעשה, באחד מספוריו, ביהודי שעמד בתפלה והגיעתו בשורה כי אבד רכושו והונו ירד לטמיון – והלה ממשיך בתפלה, איננו נע ואיננו זע ממקומו.
ובא שלום אש, לעם הזה שתורה ומצוות הן תוכן וטעם חייו, ומפאר ומרומם, וקושר כתרים לפאולוס "השליח", מקלל תורת אלוקים וממאיס ומשמיץ מצוותיה. "הנה ראיתי אלוקים. פאולוס אחי, הנך מטיב לדעת רצון אלוקים יותר ממני!?
מספר שלום בספרו "מרי" שבו הפך את אבות האומה, אברהם יצחק ויעקב לאבות הנצרות ורחל אמנו לאמה ושפחה בבית מרים "אם-אלוהים":
"בנצרת הסתובב נער עברי בגילו של ישו. נער עברי היה – אבל ממזר. לא רחמו עליו. ולא הושטה לו עזרה. אדרבה – כל אחד ידה אבן בו. קרוע-בגדים היה מתהלך וחי ממה שגנב. מובדל היה מכל העדה ומוחרם מכל בית וחצר".
"ובשל מה כל הקצף והזעם: כדי לקיים מה שכתוב בתורת משה: לא יבוא ממזר בקהל ה'".
ושואל ח. ליברמן: האם באמת לא ידע שלום אש את הפרוש האמתי של הפסוק? הבאמת דמה בלבו ש"רחמנים בני רחמנים" התיחסו באיבה ובאכזריות כלפי ילד עברי. הורונו רבותינו: ממזר תלמיד-חכם וכהן גדול עם-הארץ שנפלו בשבי הגויים, קודם הממזר לכהן גדול לפדיון.
אבל שלום אש – לא האמת ההיסטורית ולא שלום עמו נגד עיניו. בשעה שאכזריות הגויים הובילה אחיו לכבשנים ותאי-גזים הוא טופל אכזריות על בני עמו. והכל בשל מה? להגדיל ולהאדיר את גבורו ישו מנצרת, שהוא, לפי ספורו, היה היחיד שנקשר לאותו ילד עזוב ואומלל בעבותות ואותות אהבה.
ולא רק מספריו על תולדות הנצרות, כי אם גם מספורי זמנו נודף ריח שנאה עצמית וחנופה לגויים. איטרויור – הנהו ספרו על חיי יהודים וגויים בניו-יורק רבתי. היהודים בספורו – קמצנים, רודפי-בצע ואכזרים. הנוצרים – סמל האהבה והחמלה לכל חי. שיא הספור: ר' משה וולף, חסיד מגזע גור עורך "סדר" ליל פסח בצותא עם נכדו ה"שייגצל". שצלם בצוארו. כי לפי אַש זוהי המציאות – אידיליה של שלום בין המזוזה והצלם.
ושוב שואל ח. ליברמן, בכאב ובכעס – האם זוהי אמת המציאות. המציאות של שנת 1946, שנת הופעת ספרו של שלום אש. הוא מצטט עסקן צבורי שביקר בפולין של אחרי המלחמה: הסתכלתי בחנויות שלפנים היו ליהודים וראיתי תמונות "אם הקדושה" ולפניהן נרות דולקים ועל הדלתות מזוזותיהם של בעלי החנויות הקודמים.
3.
פאולוס רבו של אש כתב אגרות. אגרות ליהודים ולגויים. גם אש כתב אגרות לגויים. "גורל אחד, אגרת לנוצרים". והנה מה שהוא כותב: "מימי קונסטנטין היתה הנצרות כה קרובה למלא אחרי תורתו של ישו כבימינו. אינני יודע שום תקופה בתולדות שתי הדתות, שבה הרצון לשלום והסכם בין המנהיגים הדתיים ובין המוני המאמינים היה כל כך כביר כמו בימינו". אף איננו מסתפק לדבר בשם בני עמו, נצולי שמד הגויים, "שנפשם חשקה בנצרות", כי אם גם מתימר לדבר בשם אחיו שנהרגו על קדוש השם. "כשהלכו לשחיטה ראו הולכים לפניהם – אליהו הנביא, מלכנו דוד, אבותינו אברהם, יצחק ויעקב הנביאים – וגם ישו מנצרת".
באיזהו רשות וסמכות מדבר הוא בשם העם? בשם הנצולים ובשם אלה שבשירת "אני מאמין" הלכו לכבשנים. הגוים הרגום ורצחום ובא שלום אש ליטול גם נשמותיהם.
מספר שלום אש: נולדתי על גבול רוסיא ופולין. בודאי לא היה זה המקום המתאים לכתוב ספר על ישו. אבל עוד בצעירותי נתעורר בי החשק לדבר. שנים חפשתי את האמת שתתן טעם ותוכן לחיי, שלום ושלוה. אני שמח להודיע שמצאתיה אצל ישו. הרגשתי את הצורך לבקר בארץ ישראל, מולדתו של ישו, נסעתי לשם בשנת 1907. הבקור היה בשבילי חויה עמוקה, בכל מקום מצאתי סימניו ובכל עץ ואבן עקבות ישו, בשנת 1908 התחלתי לכתוב את ספרי.
וחיים ליברמן מוסיף: בשנת 1929, כשנוסדה "הסוכנות היהודית" נבחר בה שלום אש כנציג יהדות פולין. אז אמר: "יהדות פולין מוכנה, ארץ ישראל היא שמחתנו ותקוותנו". ומקורביו יודעים לספר, ששלום אש חלם חלות של מלכות, להיות נשיא המדינה העברית, – וראו, אותו בן אדם שנשא עיניו למלוכה בישראל נשא בלבו צלם הגויים. בארץ-ישראל, שאותה ביקר לא כארץ אבותיו כי אם לחפש עקבות "משיחו", קמה מדינת ישראל ובה מתמזגים לחיים חדשים יהודי המערב עם עדות המזרח, שאז בז להם, שלום אש לא נהיה מלך בישראל אבל הוא נהיה עבד לגוים – עד כאן חיים ליברמן.
4.
שתי נשמות מתרוצצות בשלום אש, האחת לעבודה זרה, השניה לאהלי שם מגמתה. שני שלום אש לפנינו שלום אש של "יהודי התהלים", של "האם", שלום אש שכתב בשנת 1936 לגואל ונוקם הדם דוד פרנקפורטר: אחינו אתה; ושלום אש של ישו, פאולוס ומרי, שלום אש של הגויים.
והנה הגשנו והקטרנו לשמו ולא הרגשנו. מוכי סנוורים היינו ולא הבחנו לא רק באויבינו מבחוץ שארבו לנפשנו כי אם גם במהרסינו בקרבנו.
לא ידענו? – ידענו ולא רצינו לדעת. לפני יותר מארבעים שנה כתב זאב ז'בוטינסקי: מזמן שנתפרסם אש בין הגויים, הוא כותב בשבילם ולא בשבילנו, כשהתקיף את מצוות המילה – גילה טפח מנשמתו. מעמקיה חשף במקום אחר.
בשנת 1908 מסר הרמן באהר, הסופר האוסטרי המפורסמם ספר בשם "יומן" לדפוס. הספר כולל רשימות וזכרונות מספטמבר 1905, והננו קוראים:
"היהודים מנסים לסגל לעצמם את העבר הזר להם, דבר שהוא מן הנמנע, ושבהכרח עושה אותם נלעגים ונבזים, אני נזכר ענין תפלת "אבינו שלנו". יהודי אחד בחברתנו רצה להבליט שהוא יזכור תמיד משהו והתבטא: הוא יזכור תמיד בתפילת "אבינו שלנו". אותה שעה נסיתי אני להגיד תפילה זו ולא יכולתי. שכחתיה, אני חונכתי ברוח האדיקות, אמי היתה כמעט נזירה, אף בגמנסיה שלנו היה הכל על טהרת האדיקות. ובכל זאת שכחתי את התפלה הזאת והפסוק השלישי עלם לי לגמרי. נסיתי לבחון את ידיד מבין הנוצרים שנתחנכו כמוני באדיקות והנה כולם שכחוה. אך כאשר שאלתי יהודי ידע אותה תמיד. את הנסיון האחרון נסיתי בברלין. היה בשולחן שלנו ברון אחד שנתחנך על ידי הישועיים. היה אחד מאלזס, שעורר פעם תקוות גדולות בספרות הקתולית. שלשתנו נסינו לזכור את התפלה הזאת והעלינו חרס, ולא הצלחנו אך אתנו היה גם שלום אש, והוא בצחוק על שפתיו עזר לנו, הוא זכר!"
האנוסים מלפנים קודם שהיו נכנסים לבתי מסגדיהם של הגויים היו מתפללים חרש: "מודה אני שלא באתי לכאן לעבוד לעץ ולאבן, כי אם לאלוקי ישראל המושל בכל". אלה עמדו בכנסיות גויים ולבם לשמים, ושלום אש היה עומד בבית מדרשנו כשתפלת גויים על שפתיו ועיניו לצלמם.
הורה רבי חיים ויטאל ב"ספר הגלגולים": מה זה עבור נשמה? בהיות האדם נולד כבר בעולם והוא גדול, אז נכנסת נשמה אחרת בתוכו והיא מתעברת באדם לצורך האדם עצמו, לסייעו ולזכותו ולהדריכו, היא נשארת אצל האדם עד שהוא מטיב את מעשיו וכל מה שהאדם מרבה להיטיב כן היא מתקשרת עמו יותר. אולם, אם הוא מרע את מעשיו מסתלקת היא מן האדם.
לא זכה שלום אש ונסתלקה ממנו נשמת שכינת-ישראל הוא נמצא כולו מחוץ לתחומנו – אצל הגויים.
מתוך "חרות" י' אדר תשי"ב
3.7.1952