1.
"ילמדנו רבינו". איגרת-שאלה שלוחה מאיטליה לפולין להרב ר' יהושע ב"ר יוסף, הוא בעל "מגיני שלמה" ושו"ת "פני יהושע", ששימש רב וריש-מתיבתא בקהילות מפורסמות. עניין השאלה סדרי-הלוואות הנוהגים בין הסוחרים באיטליה, אם יש בהם משום איסור רבית או מותרים הם לפי דיני ישראל?[1] השואל הוא הרב שמחה לוצאטו, רבה של ונציה, נינם ונכדם של יהודים אשכנזים שהתיישבו באיטליה, אבל לפי חינוכו, השכלתו ואופיו רב איטלקי לכל דבר.
דבר זה לא היה מן המעשים השכיחים, שרב כמוהו יפנה בשאלה לאחד מגאוני פולין.
כעבור מאתיים שנה, הננו מוצאים בן אחר למשפחת לוצאטו, אף הוא מאיטליה, בא בכתובים עם חוקרים ומלומדים באשכנז ופולין הרחוקות.
שד"ל הוא מקבוצת החוקרים שיסדו את חכמת ישראל החדשה. הוא אחד מהם, אבל אינו נמנה עמהם. מרחבי-ארץ הפרידו בין שד"ל וחבריו למחקר, וגדולים מהם היו מרחקי-הלב שהבדילו ביניהם. דיעותיהם לא היו דיעותיו, ומחשבותיהם לא מחשבותיו. חכמי ישראל שבדורו רובם ככולם היו מעבר מזה, ושד"ל מעבר מזה.
2.
צעיר לימים שד"ל, והוא מקנא את קנאת שפת עמו ומסורתו. העם – זה העם שבמשך דורות ידע לחרף את נפשו למות על מורשתו, משהרפו האומות את ידן מעליו, זנח את דרכי אבותיו ושכח את לשון ספריו.
משורר עברי היה שד"ל, ואת אוסף שיריו הראשון הגיש לבני עמו, להראותם את יפי שפתם ותפארתה, ולשוב ולחבבה עליהם ולעודדם לעשות למענה. הקדמת שד"ל לספרו "כינור נעים" קריאת זעקה היא, זעקת לב כואב על שכחת-עמו את עברו, וסיום הספר – שירה ותפילה אדירה, חדורת תקווה, שישמש המחבר מופת לרבים, שהעם ילבש גיאות ויחדש נעוריו, ויקומו דורשים לשפת-עבר ותקום לה ספרות רחבה של תורה וחכמה:
"…זה יטיף נופת מתוק, אמרות טהורות, מליצה וזמרה, לתהלה ולשם ולתפארת. זה יחפש תעלומות לשון, יחשוף יערות-דבש ביער כרמילה. וזה יעשיר ענייה שדודה, ירחיב גבולה, מכל עבריה מלים יאגור, משפתי חכמים פזורי זוויות באוצרה יכנס. זה יאמר לד' אני, יריב ריבו בפורקי עול, לתורה ולתעודה יוסיף אומץ, יראו מנאצים וחפו ראשם. וזה יפאר דברי חוזי במכתבי קודש, יעמיק חקור, פנינים ידלה, פליאות יגלה והופיע אור בעננם מתוק לנפש. זה ידרוש לימים ראשונים, קורות אבות יגיד לבנים, והוציא במספר צבא תלאות חסדי ה' וצדקת ישרים. וזה יתעפר באבק ספרים, משיני הזמן ישליך טרף, חמודות ילקט, מלאכת ראשונים נעלמו מעיני כל חי והוציא לאור צלמות. זה יתן חכמת זרים נחלה לישראל עמו, יגלה מוסדות תבל אל היהודים ככתבם. וזה יערוף מוסר השכל בחכמה וביראת ה'…"
זמן רב הגה שד"ל את דבריו עד שהעלם על הכתב. לא היו אלה "דברי זמר" של נער, שברבות הימים ישכחם ויסירם מלבו. נאמן היה שד"ל לחזונו עד מותו.
ואמנם לא ארכו הימים, והיה שד"ל ממגשימיה הגדולים של תקוותו-תפילתו. הוא מראשי המדברים בחקר שפת העברים, הוא מגדולי-הפרשנים וסולל נתיבות חדשות להבנת המקרא. הוא מגדיל לעשות בחקר תולדות ישראל וספרותו ומרבה להעלות כתבי-ראשונים מתהום הנשייה.
3.
ומעל לכל הוא "רב בפורקי עול, לתורה ולתעודה יוסיף אומץ… יערוף מוסר השכל בחכמה וביראת ה'…". זהו העיקר. כל מחקריו של שד"ל, כל עיוניו המעמיקים בענפיה השונים של חכמת ישראל מגמה אחת להם: להחיות את היהדות שכאילו מתה בלב בני הדור.
מה טיבה של היהדות, ששד"ל נושא דגלה ונלחם עליה?
אין היא שיטה פילוסופית הבאה לגלות אמיתות מטאפיסיות לאדם. תורת-חיים היא. כל תכליתה תיקון האדם והחברה. שניים הם המקורות להתנהגותו המוסרית של האדם: רגש החמלה הנטוע בלבו מברייתו והאמונה בגמול שמים. החמלה היא "שורש האהבה והחסד והיושר, והיא לבדה המביאה אותנו לעשות מעשים טובים שלא על מנת לקבל שכר … כי החומל כואב כאב רעהו ולא ישקוט עד אם יחבוש את שבר רעהו ומחץ מכתו ירפא". והאמונה בגמול שמים היא המרתיעה את האדם מן הרע, גם במקום שרגש החמלה נבצר ממנו לעשות זאת. "כי יותר יחמול האדם על עצמו מעל זולתו וכאשר יחסר לו מחסור כל דבר – יהיה החסרון אמיתי או מדומה – החסרון ההוא מורגש לו הרבה יותר, ואם ימצא למלאות חסרונו בנזק רעהו לא תעצור החמלה כוח להרחיקו מעשות הרע".
ומצוות התורה ייעודן להדריך את רגש החמלה באדם ולהעמיק בו את האמונה בהשגחה – ואף זו תכליתן: לציין את בני האומה, להבדילם מיתר העמים ולקדשם ככהנים, אשר ינצרו את תורת דת-המוסר בטהרתה.
ניגוד תהומי בין היהדות, אשר בפי שד"ל מכונה היא "אברהמיסמוס", על שם אבי-האומה אשר לימד לזרע את דעת ה' ולעשות צדקה ומשפט ועל-ידי כך הכשירם להיות ראויים לייעוד-סיני – וה"אתיציסמוס", היא מורשת חכמת יוון. היהדות מבוססת על הרגש, ה"אתיציסמוס" על השכל. תורת-המוסר של היהדות יסודה החמלה הדורשת טובת הזולת. תורת-המוסר של פילוסופי-האומות שורשה התבונה, המחשבת השבונות של שכר-והפסד לתועלת-האני. תורת המוסר של היהדות המשליטה את הרגש לזולת על השכל – בכוחה לתקן עם ואדם. תורות-המוסר של ה"אתיציסמוס" לא ייכונו. הגברת השכל המחשבן על הרגש – תוצאתה הקשחת הלב. הרבה נתן ה"אתיציסמוס" לתרבות אירופה: את הפילוסופיה, האמנות, המדע, הסדר, אהבת היופי והנשגב, מוסר התבונה המחשבן. ואולם הדת, מוסר-הלב, הנדיבות ואהבת הטוב – אלו באו לציביליזציה מציון.
דורו של שד"ל – דור שלטון השכל הוא. זו תקופת הראשית להישגים ולגילויים הגדולים של המדע. השכל כל-יכול הוא. בידו תרופות למחסורי האנושות כולה וחולייה. הוא הולך וכובש את כוחות הטבע ומשעבדם לרשות האדם – הוא גם ירפא ויתקן את לבו ונפשו. אור התבונה והדעת יעקרו כל רשע, יבטלו כל שנאה. כך היתה אמונת הדור. בקרב הוגי אירופה הנאורה רק מעטים היו שהעיזו לכפור בה. בקרב משכילי עמו – שד"ל הוא בודד.
4.
הוא מטיף לדיעותיו בעל-פה ובכתב; בשיעוריו לתלמידיו בבית-המדרש לרבנים בפאדובה; בספרים ובחיבורים, בפרוזה ובשיר, בהם הוא משתדל להסביר ולתאר מהות היהדות; במסות ובמאמרים, בהם הוא מעלה על נס את גדולי האומה שייצגו בדיעותיהם ובהליכותיהם את מוסר ישראל, וחולק על אותם מגדוליו, שגברה בהם השכלתנות היוונית, ועל-כן דבקו בהם קצת ממידותיה. הוא מקדש מלחמה על שפינוזה, שכפר בהשגחה ומאס ברגש, בחמלה. מעמיד הוא זו לעומת זו: מכאן – אמונת התום, שפשטות, ענווה, צניעות ואהבת הבריות הן פירותיה, ומכאן – השכלתנות המגדלת את האנוכיות, האדישות לצער הזולת, היהירות והבוז לאדם הפשוט.
"הגע בעצמך: איש יהודי תמים, מאותם אנשי צרפת (שהלעיג עליהם הרמב"ם באיגרתו אל בנו), שהיו אוכלים בשר השור שלוק, מתובל בחומץ ובשומים, והיו חושבים שהקל קרוב לתפילותיהם בקראם בתלמוד וזולתו מחיבורי ראשי ישיבות; ואיש אחד פילוסוף, המבקש לקנות שלמותו האחרון [האחרונה] בידיעת כל מה שביכולת האדם לדעתו; אמור נא, למי משניהם תפנה, אם תצטרך לעזרה?"
אמונתו של שד"ל עולה מתוך מחקריו במקרא, בהם נלחם לאמונה בתורה מן השמים ובסגולת הנבואה שזכה בה ישראל. דבריו לוהטים. הוא, שנועז לעשות תיקונים בספרי הנ"ך – כלביא קם על המקצצים בנטיעות. כואב הוא את כאבה של האמונה המחוללת בידי מבקרי המקרא, ולבו עליו דווי על צעירי ישראל, הנגררים בלי דעת אחר חוקרי הגויים הרומסים את כבוד ישראל ומורשתו. "בחורי עמנו אשר אזניהם פתוחות לרווחה לשמוע את כל הדברים הנאמרים בגנות בני עמם, ואוזניהם הכבד ועיניהם השע לכל מה שהוא ליקר וגדולה להם…"
גם לתוך מחקרריו ומסותיו שאין בהם עניין לאמונות ודיעות הוא משלב דברי פולמוס להאדרת היהדות ומידותיה וקיטרוג על חכמת יוון ודרכיה, שבהן דבקו בני הדור. לא המחקרים גופם – אלא ההגנה על היהדות, היא משאת-נפשו ונשמת-נשמתו.
ימים רבים היה הצער על התגברות השכלתנות בעמו עצור בעצמותיו וצורב בלבו – אבל שתק, והוא מסביר למה שתק: "ואם החשיתי מעולם, אחריש אתאפק, לא היה זה אלא כי הוחלתי עד שיהיה שמי נודע בגויים לאיש חוקר. שאם הייתי ממהר לפתוח פה נגד חכמה יוונית, היו אומרים: אך פתי מאמין להבלי הזקנים הוא האיש הזה, על כן דבק בדרכי אבותיו ולא ידע מה יתרון אשר לחכמת זרים על דרכי היהודים האומללים".
ואולם לאחר שיצא שמו בעולם כחוקר גדול, ורבים הקוראים את דבריו, לא יכול עוד לעצור ברוחו, וכששלח את מחקריו חוצה האחיז בהם את אש האמונה הבוערת בקרבו.
5.
תל-תלפיות היה שד"ל. ממרחקים פנו אליו חכמים וחוקרים, מבקשים עצתו, עזרתו והדרכתו. והוא הפריש מכוחו ומזמנו לשמש את כולם. היה עובר על כתביהם והעיר הערות, מעודד אותם בעבודתם, מפנה את תשומת לבם לתחומים האומרים דרשונו, אסף בשבילם ידיעות והעתיק למענם כתבי-יד. ספרים שלמים היה טורח להעתיק בעבורם. כמה חביבים עליו כתביהם הבלים של הראשונים, וכמה אהוב עליו כל אדם היגע ועמל להחזיר להם חיים.
אלפי איגרות חכמה הריץ שד"ל לחוקרים ומלומדים. רצופות הן הערות והארות מחכימות, אבל גם תוכחת מגולה לחוקרי ישראל שאינם עושים למען קיום היהדות, ומהם שגם מרפים את ידי העם מן האמונה. מלמד הוא עליהם קטיגוריה, על שכל חפצם להשתוות אל האומות, ומתוך כך הפקירו את אמונת עמם, כבודו ועצם קיומו.
"…ומתי, חכמי אשכנז היקרים, מתי יפקח ה' את עיניכם? ועד מתי לא תראו כי בהיותכם נמשכים אחר ההמון ומניחים "לנאציאנאל שטאלץ" (=לגאווה הלאומית) שיכבה, וללשון אבותינו שתישכח מפי זרענו, ולאתיציסמוס שיתגבר בקרבנו בכל יום, וכל עוד שתניחו לאחיכם שיציירו בדמיונם ציור השלימות כאילו אינו אלא ההשתוות לשכניהם והיות חשובים בעיניהם, ולא יגבה לבבכם בקנאת ה' ובקנאת האמת ובקנאת אהבת אחיכם, ללמד להם כי הטוב איננו הנראה לעיניים, אבל הנרגש בחדרי לבב, ושאין הצלחת אומתנו תלוי באימנציפאציון, אלא אהבת איש אחיו והתקשרנו בקשר האחווה כבני משפחה אחת, זו היא הצלחתנו, וזו מתמעטת ואובדת בצל האימנציפאציון, וכל עוד שתאמרו כי 'ארצות צרפת, בעלגיא והאללאנדיא ארצות צבי הנה לבני ישראל' בהכרח יתקיים בכם מאמר מלאכי (ב', ט')…"[2]
אלה היו דבריו ליוסט, וכבר צוטט מכתב זה פעמים הרבה בימי ההתעוררות הלאומית.
וכך גם במכתב אל שי"ר, בו הוא משבח את מחקריו, הוא קורא תגר על אותם מחכמי אשכנז, שאמונת ישראל וקיום העם אינם יקרים להם ועל כן תאבד גם חכמתם.
"…החכמה הישראלית שקצת חכמי אשכנז עוסקים בה בדור הזה, אי אפשר שתתקיים, כי הם עצמם אינם עוסקים בה להיותה בעיניהם דבר יקר בעצמו, כי סוף סוף געטהע ושיללער גדולים ונכבדים בעיניהם יותר מכל הנביאים התנאים והאמוראים. אך הם חוקרים קדמוניות ישראל כמו, כמו שאחרים חוקרים קדמניות מצרים ואשור, בבל ופרס, כלומר לאהבת המדע, או לאהבת הכבוד. גם כוונה אחרת הם מתכוונים, והיא לתת את ישראל לחן ולכבוד בעיני העמים, והם מרוממים מעלת קצת מקדמונינו, כדי למהר הגאולה הראשונה, שהיא לדעתם האימנציפאציון. והחכמה הזאת אין לה קיימא, אבל היא בטלה מייד בבוא הגאולה, או כשימותו האנשים האלה שלמדו תורה בילדותם, ושהיו מאמינים באלוקים ובמשה קודם שילכו ללמוד לפני אייכהארן ולפני תלמידיו"[3].
ומהי החכמה הישראלית שתתקיים?
"ואולם החכמה הישראלית שתתקיים עוד כל ימי הארץ היא החכמה המיוסדת על האמונה, והיא חדורשת וחוקרת להבין התורה והנביאים, כדברים אלוקיים, ולהבין תולדות האומה המיוחדת, שגם קורותיה מיוחדות, ולהבין בכל העיתים אשר עברו עליה מלחמת הרוח האלוקי שהוא לה למורשה, עם הרוח האנושי הנכנס בה מן החוץ, ואיך בכל דור ודור החלק האלוקי גבר על האנושי, שאם בזמן מן הזמנים היה החלק האנושי גובר בישראל (כמו שהוא עתה לדעת קצת) מיד היתה האומה פוסקת ואובדת".
ומה נפלאה תוכחתו של שד"ל לצונץ. מתוך אחד ממכתביו של צונץ נודע לו, שידידו זה אינו מאמין בתורה מן השמים. נפשו של שד"ל נסערה עד מאוד. הוא פוסק מלכתוב את צונץ. כי מה יעשה? לגלות לו מה בלבו עליו – חושש הוא, שמא יקיל בכבודו. אבל גם להכחיד תחת עטו את רגשותיו, אינו יכול. על כן נמנע הוא מלבוא עוד בכתובים עמו.
חלפו ימים ושנים, וכעסו של שד"ל שכך. הלא צונץ – אמר בלבו – אינו מאותם החכמים שעשו את חכמתם קרדום לקצץ בו את האמונה. בספריו אינו נוגע באמונות ודיעות. חיבוריו מגמתם לחזק את קשר האחווה של העם ו"להודיע לאנשי הדור מעלת הדורות הראשונים ויקר תפארת חכמתם ומעשיהם". באיגרת פרטית כתב לו לצונץ, שלא ידבר בלב ולב, כי אין אמונתו כאמונת שד"ל. מוכן הוא, שד"ל, לשרת ולשמש שוב את צונץ ולעזור לו בחקר הפיוטים. אבל קודם שהוא מחדש את בריתו עמו, הוא רואה לגלות לו את הרגשות והמחשבות שנתעוררו בלבו, בשעה שקיבל את המכתב ממנו למד, שצונץ אינו בין קהל המאמינים.
"…ואני מימי לא הייתי אינקוויזיטור החוקר ובודק אמונת זולתו, אבל אם אדם בא ואומר לי: אין תורה מן השמים (אם איננו אומר זה כמבקש ללמוד, אלא כמחליט), מוכרח אני להפרד מעליו, ולא אוכל להיות חבר לאיש משחית בני עמי ומאבד מן העולם זכר שם ישראל, כי יגיעי ועמלי במשך חמישים שנה הוא להעמיד האמונה בתורת משה, אשר האמונה בה שמרה את אבותינו מהתערב בגויים, ואם יבוא יום שיהיו רוב ישראל ראציונאליסטים, אז בהכרח יתערבו בגויים ולא ייזכר שם ישראל עוד … כל המחלל האמונה הזאת הוא גורם להרחיק מעדת הד' איש או אשה או משפחה או שבט, ואין חילוק בינו ובין המן האגגי אלא בין רב למעט, כי ההשמדה והפוזיאון (=ההתבוללות, ההתערבות עם העמים) אחד הם בעיניי כי זו וזו מאבדות מציאות האומה, ואם נגזר על ישראל שיחדל מהיות גוי, הנה מה טוב ומה נעים שיהיו כולם נהרגים כגיבורים וקדושים משיתערבו ברצונם באומות העולם, ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו, וחנם הערו למות נפשם במשך אלפים שנה…"
6.
שד"ל המעלה על נס תמימותם של דורות עברו – אמונתו הוא איננה אמונת-תום.
מנעוריו קיננה בשד"ל רוח הביקורת. שקוע היה כולו במחקר ולא נרתע מלהביע דיעות מקוריות הסוטות מן המקובל. בבעיות האמונה והתורה היה הוגה תמיד, ועל כן "האמונה שאני מחזיק בה ונלחם מלחמותיה איננה בי מהעדר חקירה, אבל היא פרי החקירה החופשית אשר היתה בי מתחילת ילדותי ובטרם אדע מציאות הראציונאליסטים ובטרם אראה ספרי שפינוזה ותלמידיו".
בדור השכלתנות, בו אנשי-האמונה נחשבו לחשוכים, נשא שד"ל את אמונתו ברמה. ולא זו בלבד אלא שלדעתו דווקא הבלתי-מאמינים אין בהם מרוח-החקירה החופשית והמקורית, וכל מחשבותיהם ומעשיהם הם מעשי-קוף של אחרים.
במכתב לאליעזר זילברמן, עורך "המגיד", מבטיח שד"ל את השתתפותו בכתב-העת, בתנאי שזה יהיה מוכן ללחום מלחמת הד' ולהשמיע בקהל דברים "אשר תקהינה בהם שיני המתפרצים וכופרים בתורה מן השמים והמה חכמים גדולים ומנהיגי קהילות בארצך". ושד"ל ממשיך: "ואמרתי שהם חכמים גדולים, לא שאייחס חכמה באמת לאנשים הכופרים בתורה, ובהפך אני מוכן להראות באצבע שאין בהם רוח החקירה החופשית כלל ואינם אלא עוורים הנשענים על עוורים, ומפני שראו לקצת חכמי האומות שפרקו מעל צווארם אמונות אבותיהם שהיו מתנגדות אל השכל הישר, הכחישו גם הם אמונת אבותינו אשר אין בה נפתל ועיקש…"
כן. הדור הזה של השכלתנים היהודים, לא רק שחכמת-אמת אין בו, אלא אף כבוד-עצמי אין בו. מה קטן הוא לעומת הדורות שעברו.
"בדורות הקודמים היה היהודי רואה את האומות הולכות בדרכי חושך והיה אומר בלבו ברוך שהבדילנו. ואם כל העולם היו בוזים אותו ומלעיגים עליו, היה שמח בחלקו בהיותו יודע כי האמת אתו, ולא היה חושש לכבוד בשר ודם, כי שמחת הלב השש ומתפאר בגדולתו היא למעלה מכל הנאה ותענוג".
7.
אמונתו הגדולה של שד"ל, שנכבש לה מתוך עיון וחקר, הוסיפה להעמיק בו בימים איומים של יגון וצער.
בדבריו על ספר איוב כותב שד"ל:
"והיתה כוונתו ללמד דעת את העם, כי ה' מנסה את הצדיקים ומביא עליהם לפעמים רעות וצרות, ושאמנם לא יעזבם ולא יטשם לנצח, אבל ישוב ירחמם ויהפוך הקללה לברכה, על כן ראוי לאדם להחזיק ביושרו ואל ירפהו, כי נאמן הוא בעל מלאכתו שישלם לו שכר פעולתו; וזה מלבד כמה לימודים אחרים יקרים המפוזרים בספר המפואר הזה, אשר לו יתר שאת ויתר עוז ותוקף על כל ספרי שיר ומליצה הידועים בכל לשונות הגויים".
נאים הדברים למי שראה בחייו יסורי איוב וסבלו. יתמות היתה מנת חלקו בנעוריו, וצער ושכול ליווהו כל ימיו.
בן י"ד נתייתם מאמו, וכל עבודות הבית הוטלו על הילד הרך. ובין התנור והכיריים, נחבא אל הסירים, קרא ולמד הנער, שנפשו חשקה בתורה. רווחה לא ידע מעולם. לא בבית האב, חזקיה בן ברוך לוצאטו, בעל-מלאכה עני שקבע עיתים לתורה והפריש מעשר לצדקה מכספו, ולא בבתים שבנה לעצמו, ראשונה עם בלהה לבית סגרי, ולאחר מותר עם אחותה הצעירה ממנה. משכורתו בבית-המדרש לרבנים לא היתה גדולה, וברבות הימים אף הופחתה. והיו זמנים שלא שולמה לו כלל, ופת-לחמו הדל היתה תלויה לו מנגד.
וגורלו עוד המר לו בצער גידול בנים. שלושה ילדים שכל בחייו. בשנת תרי"ד מת עליו בנו בכורו, אוהב-גר, והוא רק בן עשרים וארבע, בעל כשרונות וכבר עשה לו שם במדע. אביו תלה בו תקוותו, והנה נחטף מעמו ואיננו. שד"ל מיאן להתנחם עליו, ועד יום מותו נשא את אבילותו בלבו. "אחרי מות ראשית אוני שאול פתוחה תמיד לנגד עיני. ואני עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, כרקב יבלה בגד, אכלו עש ורמה". בשנת תרכ"ב מתה עליו בתו היחידה מרים. בת שמונה-עשרה. מושלמת בכל. "לא נמצא כמוה בת כוללת המעלות השכליות והמידותיות והגופניות… ראה, אם יש מכאוב כמכאובי!"
שנים רבות כרע תחת המשא של מחלת אשתו. בשנת תקצ"ג מת עליו ילד קטן, ואמו נזדעזעה עד עמקי נפשה. היא חלתה, ורוח רעה ביעתה אותה. לאחר זמן שבה לאיתנה, וכמה שנים דומה היה כי שלום לה. אבל שוב עטף אותה צעיף היגון והעצב ולא מש ממנה עוד. בשנת תר"א כרה שד"ל לה קבר.
מה איומים היו ימי מחלתה לשד"ל. חיי – כתב – חיי צער שאין הפה יכול(ה) לדבר ואין הלב יכול לשער. הוא מורה בבית-המדרש ועוסק במחקריו – ועם זה הוא סועד את חולייה של רעייתו, ועושה את עבודות הבית במקומה. הילדים הם כיתומים בלי אם וכל דאגתם על האב השוקע בים התלאות. "יושבי מרחקים מתקנאים בי – הוא כותב – והקרובים אלי, הרואים אותי משרת את אשתי כשפחה נאמנה, בלי שאוכל להפיק רצונה… במסתרים תבכה נפשם".
ושד"ל נשא את סבלו בדומיה, מנענע ראשו לגלי הפורענות. לא היה מועט בייסורים, וקיבלם באהבה.
באותם הימים היה כותב את ספרו "יסודי התורה", שהוא אבן הפינה במשנתו ביהדות. בראש החיבור הוא מקריב תודה לאלוקים על כוס היגון שהשקהו. "בכל לבבי אברך את ה' אשר משך כמה שנים הכביד ידו עלי" ועל-ידי כך הבדילו מן התועים, האומרים כי בכוחם ועוצם ידם עשו להם את חילם ושעל השכל לבדו יחיה האדם. "ומי יודע אם גם אני לא הייתי נפתה… לולא הפגעים אשר עברו על ראשי. המה הראוני באצבע, כי שווא חכמת אדם, ובטחוננו בשכלנו להצליח את דרכנו משענת קנה רצוץ הוא, ולא נשאר לנו מקום טובה, זולתי בתענוג מעשה הטוב והחסד והאהבה, כי הנאת בקשת טובת רענו, ותענוג אהבת זולתנו, אין דבר שיחטפם מידנו".
"אשרי הגבר אשר תייסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו", ממלמלות שפתיו של החכם המעונה. מודה הוא לאלוקים על היסורים שהיו מנת חלקו. הם העמיקו את אמונתו באלוקים ואת הכרתו בייעוד האדם.
8.
שד"ל היה מעורר את בני דורו לנטוע בלב בניהם את האמונה בתורה מן השמים, ללמדם לשון הקודש והתורה ואת שמירת המצוות – כי רק באלה תיכון האמונה ויחיה ישראל. "וראוי לכל איש ישראל שישים אל לבו, כי הכל תלוי בו שיהיה שם ישראל עומד ומתקיים, או אובד ונשכח".
הוא ידע את נפש הדור שאליו היה נושא דברו. "ואני ידעתי כי דברי אלה יביאו עלי לעז הליצנים, ויאמרו (כמו שאמרו) שאני משוגע". אבל לעג המלעיגים לא הרפה אותו מייעודו-שליחותו. הוא שם את פניו כחלמיש למהתלים, ועמד כסלע איתן בתוך ים הבדידות, מוכן להמשיך ולהטיף לדורו את האמונה העמוקה באלוקים והאהבה העזה לעם, הבוערת בקרבו – אפילו אם יקראו אחריו מלא.
בטוח היה, שדבריו לא ישובו ריקם, ובמוקדם או במאוחר ישאו פירות ופעלו לא ייצא לבטלה. אחרי מותו ימשיכו אחרים את מאבקו, ויבוא יום וכל ישראל יידע, "מי היה ומה פעל שד"ל".
וכך, אפוף יגון ומתלאה, היגע שד"ל עד זקנה. חולה ומדוכא בייסורים היה, עני וכמעט עוור, אבל מתחזק בד'. היה עוסק בעבודתו המחקרית הענפה, עובד על תרגומו האיטלקי לתורה וממשיך את מאבקו-מלחמתו. עד נשימתו האחרונה לא הניח את עטו מידו.
בליל יום הכיפורים תרכ"ו מת שד"ל והוא בן שישים וחמש. נדם הקול המעורר. שבת הקולמוס הבוער.
עשרות שנים עברו מיום מותו של שד"ל. זה עשרות שנים שנתיבשה הדיו מעל כתביו, אבל אש האהבה העזה לעמו ולמורשתו שהשקיע בכתיבתו עדיין בוערת ומציתה לבבות. גם לבי נדלק מאשו של שד"ל.
בבית-העלמין של יהודי פאדובה, הנמשך בין שדות מחוץ לעיר, ביקרתי את קברו. לא הרחק מן השער מתרוממת אבן גבוהה פשוטה. רק כמה מלים הקוקות עליה. שמו של שד"ל, המקומות והתאריכים של לידתו ומותו, ואחריהם רק שלוש מלים, דברים מעטים האומרים הכל: לו דומיה תהילה.
הדואר
כ"ט טבת, תשכ"ו
[1] שו"ת "פני יהושע", חלק ב', סימן כ"ז (למברג תר"ך). תשובה זו נעלמה, כנראה, מכל החוקרים שדנו בתולדותיו של הרב שמחה לוצאטו. ממנה אפשר אולי גם להסיק, שהרב לוצאטו עצמו לא עסק בעסקי הלוואות. עי' בעניין זה מבואות של מ. א. שולוואס לתרגום העברי של "מאמר על יהודי ונציה" להרב שמחה לוצאטו (מוסד ביאליק, תשי"א).
[2] "וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם, כפי שאינכם שומרים את דרכיי ונושאים פנים בתורה".
[3] ידועה איגרתו של ביאליק אל עורכי הקובץ "דביר" (ברלין תרפ"ג), בה קרא תגר על חכמת ישראל שבמערב אירופה. חכמי ישראל במערב אירופה מתוך רדפם אחר האמנציפציה, בגדו בלשון העברית, וחכמת ישראל, כיוון שפרשה משפת ישראל, פרשה מן החיים ונבלה בלא עת. ויהדות המערב מה עלתה לה? אחרי דורות של השכלה, רווחה, חכמת ישראל… הרי היא מוטלת לפנינו כמתה. "שד"ל, רנ"ק, שיר" – כותב ביאליק – ודאי לא פיללו מעולם כי יקום יום ותיעקר חכמת ישראל משורשה, ואילו קמו מקברם וראו בעיניהם מה שעלתה לה לבת-טיפוחיהם בסופה, ומה עתה פני בת הבת – היהדות המערבית, ודאי היו קורעים בגדיהם ומתפלשים בעפר".
לא פיללו מה תעלה לה לחכמת ישראל וליהדות המערב? רנ"ק, שי"ר – ייתכן שלא פיללו. אבל שד"ל? הוא חזה חזות קשה לבאות. הלא זה היה מאבקו וחרדתו כל ימיו.