זה היה בערך שבוע אחרי פסח. אשתי ואני ישבנו בווילה של שמואל יוסף עגנון בחלקת תלפיות בירושלים. הזמן חלף במהירות בחברת המחבר באנו אחר הצהריים וכעת כבר ירד החושך. לפתע קם עגנון ממושבו. "אני בטוח שלא אשכח להתפלל תפילת ערבית, אבל אולי אשכח לספור את העומר". באומרו הוא התרץ, בירך את הברכה וספר את העומר.
זהו שמואל יוסף עגנון, סופר עברי מפורסם. בשבוע שעבר הודיעה האקדמיה השוודית לאותיות כי עגנון נבחר לקבל את פרס נובל לספרות לשנת 1966.
"לעולם לא אכפת לי לתקן אי דיוקים בדיווחים ביוגרפיים שפורסמו עלי. רק במקרה אחד הרגשתי צורך לעשות זאת. זה היה לכבודו של אבי זכרוני לברכה", אמר לנו עגנון. "כשמישהו כתב שלמדתי בבית הספר היסודי "ברון הירש" בעיר הולדתי בוצ'אץ', נאלצתי למחות. לא למדתי בבית ספר. יתרה מכך, אבי שילם כסף כדי לקבל פטור מבית הספר". עגנון התחנך בחדר בוצ'אץ'. כמו כן למד אצל אביו, ר' שלום מרדכי צ'צקס, סוחר ותלמיד חכם מצטיין. שמואל יוסף הצעיר היה תלמיד מופלא. גדולי הרבנים של גליציה המזרחית בחנו אותו והתרשמו מהידע שלו. אביו, ר' שלום מרדכי היה מאוד גאה בו והוא רצה שהוא יהיה רב. אבל הבן לא הלך בדרך שאביו קבע לו. בעודו צעיר מאוד, החל עגנון לכתוב שירה בעברית וביידיש. הוא כתב כדרך זמנו. עם זאת, תוך זמן קצר הוא החל לכתוב פרוזה בסגנון משלו. זה היה רומן בסגנון בספרות העברית. רומן אבל לא חדש. שכן היה זה סינתזה של סגנונות התלמוד, המדרש, הספרות המוסריסטית והחסידית. לא פחות רומן מסגנונו היו ההצגה והטיפול בנושאים שלו. עגנון התיישב בארץ ישראל בשנת 1909. הוא חזר לשם בשנת 1924, לאחר שבילה אחת עשרה שנים בגרמניה. מאז הוא גר בירושלים.
במהלך הקריירה career הספרותית הארוכה שלו, כתב עגנון רומנים ארוכים וסיפורים קצרים רבים. הם מתארים את חיי היישוב הישן בארץ ישראל וכן את החיים היהודיים המודרניים באותה ארץ ובמרכז אירופה. עם זאת, רוב כתביו הוקדשו לתיאור של מולדתו גליציה, במיוחד של עיר הולדתו בבוצ'אץ'. הוא תיאר את חייו האדוקים של בוצ'אץ' לפני דורות, את בוצ'אץ' של נעוריו ואת העיירה כפי שמצא אותה בביקור בין שתי מלחמות העולם. בכתביו מתעוררים לחיים עולמה הגשמי והרוחני של יהדות גליציה, רבניה, חסידיה, מתנגדים, בני כל המקצועות והמעמדות. מעולם לא תוארו האדיקות העמוקה ואהבת התורה, שאפיינו פעם את עמנו, בצורה כה חיה ובתובנה פסיכולוגית עמוקה כל כך! אפשר כמעט "לגעת" באנשים ובאווירת השטעטלים.
כתביו תורגמו לשפות רבות. באנגלית אנו מוצאים את "הכנסת כלה" המתאר את הרפתקאותיו של ר' יודל במסעותיו דרך גליציה כדי לאסוף נדונים לבנותיו. יצירות קטנות יותר, שתורגמו לאנגלית, כוללות את "לב הים" סיפור המתאר את הגירה של קבוצת חסידי גליציה הראשונים לארץ ישראל. סגנונו הייחודי וההצגה הספרותית שלו, קלאסית ומודרנית בעת ובעונה אחת, הולידו מה שנראה כפרדוקס. עגנון הוכתר על ידי מבקרים אירופאים ואמריקאים כסופר מודרניסטי עם זיקה לג'יימס ג'ויס ופרנץ קפקא. יחד עם זאת, יהודי בית המדרש, אנשים שעולמות המרוחקים מאותיות הבל המודרניות, כינו אותו כאחד משלהם. הוא אינו מתייחס לעצמו כסופר מודרני. "אני כותב כמו אבא שלי, כמו סבא שלי, למרות שהאחרון the latterלא כתב סיפורים אלא הלכה", אמר פעם עגנון. ואמנם, עולמם של אביו וסבו הוא גם עולמם של עגנון. מעולם לא הפסיק ללמוד תלמוד ומדרש. הוא בבית בספרות הרבנית, הקבלית, החסידית. מאלה הוא שואב לא רק את לשונו וסגנונו, ההרה ללימוד יהודי, אלא גם את משליו, סמליו ורעיונותיו, הכבדים בחכמת הדורות. הוא גם כתב ספרי עיון. לפני מספר שנים פרסם ביבליוגרפיה מופלאה של כתבי רבני וחכמי בוצ'אץ' לאורך הדורות.
פשוט נפלא הוא ה"ימים נוראים" שלו, אוצר של מסורות, אגדות ופירושים מלומדים על ראש השנה, יום הכיפורים וימי תשובה. הכרך שהופיע גם במהדורה באנגלית מרוכזת ("Days of Awe") הוא יצירה של למדנות וגם של אמנות. בחיבורו התייעץ עגנון ביותר מאלף ספרי ספרות הקודש שלנו. הוא הביא לספר זה לא רק את כישרונותיו ולמדתו אלא גם את יראת שמים משלו מפני הימים הנוראים. בשיחה ארוכה קודמת עם המחבר, לפני יותר משנה, זמן קצר לפני ראש השנה, אמר לי עגנון: "לפני מספר ימים התבקשתי על ידי עיתונאי להעניק לו ראיון. אמרתי לו: בחודש אלול אני לא מתראיין – במהלך החודש הזה אני מראיין את עצמי.
באותה תקופה נפגשנו בבית בתו, הגברת אמונה ירון. גברת עגנון עזרה לבתה שגיהצה בדים. קרא אליה עגנון. הוא רצה אותה לצדו. הוא אמר לה להפסיק עם מה שהיא עושה ולהצטרף אלינו לשתות לחיים ושיחה.
לפני יציאה לחופשה, אשתי חיבקה ונישקה את גברת עגנון בעדינות.
עגנון קרן והכריז: "אתם חוזרים לניו יורק ותשמעו את קול השופר בראש השנה", נאנח. "אם לא נשמע לפני כן את שופר המשיח הגדול!"
"לאחרונה אני חושב הרבה על שופר הגדול", המשיך הסופר בן ה-78 במבט מהורהר בעיניו המתונות והרחבות. "אני מאמין שאם אנו היהודים היינו מאחלים כל ליבנו ונשמתנו לביאת המשיח ולא נסתפק בפליאטיביות אחרות, בוודאי היינו נגאלים."
