שליחו של מנחם בגין
א.
הוא בא בשליחות דחופה של מנחם בגין להבהיר ולהסביר עמדותיו הפוליטיות של ה"ליכוד" אשר שימשו מטרה למאמרים וכתבות עוינים בעיתונות ארה"ב בעקבות תוצאות הבחירות בישראל.
משימה רבת צדדים היא – פגישות עם אנשי הממשל וחברי הקונגרס, ראיונות עם נציגי עיתונות ורשתות תקשורת, דיונים עם מנהיגי יהדות אמריקה – והיא הוטלה על שכמו של איש אחד.
הוא בא לבד, ללא עוזרים וללא מזכירים. בלי תואר רשמי ובלי המולה של פרסומת אישית. ספק רב אם יודעים אלה עמהם נפגש דבר על אודותיו: מה הוא האיש, מהו עברו? רק זה ידוע להם: הוא שליחו של בגין.
בשבוע שעבר כינס מסיבה של כתבי העתונות היהודית המקומית. הוא לא קרא הצהרה, לא נשא נאום. ישב לו נינוח ופנה לכתבים: "שאלות, בבקשה".
היו שאלות, שאלות שונות ורבות, והוא ענה, פעם בקצרה ופעם בארוכה, אך תמיד באותה נעימה של אדיבות. קולו היה שליו ורגוע,דיבורו שקול ומחושב.
ב.
– האינך סבור כי עמדת ה"ליכוד" כי יהודה והשומרון הם שטחים משוחררים עלולה להביא לידי עימות עם המימשל בוואשינגטון?
"בראשונה עלי לשרש טעות שקנתה לה שביתה בלב רבים", ענה כץ בניחותא. "אין זה נכון כלל וכלל כי עמדת ה"ליכוד" שונה מן הקצה אל הקצה מזו של יתר המפלגות הנאמנות למדינה. אותן מפלגות רואות כנסיגה מן הגדה המערבית סכנה חמורה לקיום המדינה. על 'תכנית רוג'רס' שתבעה נסיגה לגבולות 1967, עם תיקונים קלים, אמרה גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, כי ממשלה שתסכים לה תבגוד בעם ובמדינה. בהזדמנות אחרת אמרה, כי קבלת התכנית – פירושה התאבדות לדעת".
"מהי 'תכנית אלון' הנתמכת על ידי רבים ב'מערך' וב'ד"ש'", המשיך כץ. "ישור גבולות, החזקת רצועת שטח לאורך הירדן, החזקת שטח כאן, החזקת שטח שם, הנחשבים כחיוניים לבטחון המדינה. מהו ההבדל, אם כן, בין עמדת ה'ליכוד' ו'תכנית אלון'? שתיהן סבורות כי הירדן צריך להיות גבול הבטחון, אך העוד שהאחת רואה את כל השטח הרצוף כחלק מן המדינה, מוכנה השניה להחזיר לריבונות הערבית את המובלעת שבה עיקר האוכלוסיה הערבית".
"על כן לא נכון הדבר, כי עמדתנו דווקא היא שעלולה להביא לידי עימות עם המימשל בוואשינגטון, המצדד בנסיגה מן הגדה. לאמיתו של דבר התחיל להסתמן עימות בין ממשלתנו ובין ואשינגטון עוד לפני הבחירות, בימי ממשלת רבין".
– אם אתם רואים ביהודה ושומרון שטחים משוחררים על מה, בעצם, יתנהל המשא ומתן עם הערבים?
"ה'ליכוד' הגיע לשלטון דרך בחירות דמוקרטיות, לא במרד ולא במהפכה. על כן מכבדים אנו התחייבויותיהן הבינלאומיות של ממשלות ישראל הקודמות. מכירים אנו בהחלטות או"ם 242 ו-338 הקוראות למשא ומתן בין הצדדים למען שלום. הננו מוכנים למשא ומתן עם הערבים, בז'נווה או במקום אחר, למשא ומתן בלי תנאים מוקדמים של אף אחד מן הצדדים. מה יתרחש במשא ומתן, מה יהיו תוצאותיו – יתגלה רק במשא ומתן עצמו".
"יש להצטער, על כן, על הכרזות נשיא ארצות הברית הקובעות מראש פרטי תוצאות המשא ומתן. מוזר לקרוא ב'ניו יורק טיימס' איומים ועצות המכתיבים לישראל מהי העמדה שעליה לנקוט במשא ומתן. סוף סוף אין אנו מנהלים משא ומתן עם 'ניו יורק טיימס'. יש לנו סיכסוך עם הערבים, ואין אנו מוכנים בשום אופן ופנים להכרריז בטרם המשא ומתן על תוכנו, תוצאותיו או איזה שהוא ויתור".
כץ, שבמשך כל הזמן כמעט שלא הרים את קולו, אמר את הדברים האחרונים בהדגשה ובתקיפות.
– ומה בדבר האוכלוסיה הערבית הגדולה הקיימת בגדה המערבית?
"אמנם יש אוכלוסיה ערבית גדולה ביהודה ושומרון, אך מטעמי בטחון טוב יותר שהיא נמצאת בתחום שלטוננו, ולא מבחוץ, סמוך לגבולנו. מבחינה דימוגראפית היא אמנם יכולה להיות בעיה למדינה, אך זו היא ביסודה בעיה יהודית, כלומר בידינו לפתור אותה. הרי במדינת החלוקה שהוצעה לנו ב-1947 היוו הערבים 45 אחוז מן האוכלוסיה. היהודים קיבלו את תכנית החלוקה מתוך תקווה ליצור רוב יהודי מכריע במדינה על ידי עליה המונית. וכך גם היום. אמנם בשנים האחרונות לא היתה לנו עליה גדולה. גם העליה הפנימית לא היתה כפי שהיתה צריכה להיות. אבל היו סיבות לדבר. מצוקת הדיור מנעה זוגות צעירים מלהקים משפחות. המשבר הכלכלי הרתיע עולים. אנו מתכוונים לשנות את פני הדברים.
– ארצות הברית תלויה בנפט הערבים, ישראל תלויה בארצות הברית, האם אין מעידים כל הסימנים, כי ארצות הברית עומדת ללחוץ על ישראל לקבל פתרון הרצוי לערבים, מבלי שתוכל להתנגד לכך?
"ההיסטוריה חוזרת על עצמה. גם לפני ארבעים שנה היו שטענו כך. אמרו שאנגליה צריכה להתחשב בהמון הערבים שבתחום שלטונה – על כן על היהודים לוותר. כעת שוב דורשים מעמנו לוותר על זכויותיו בגלל תביעותיהם של אחרים. יהיה לחצם של אחרים מה שיהיה אין לדרוש מאתנו להפקיר את חיינו בגלל תביעותיהם הבלתי צודקות של אחרים".
"תלויים אנו אמנם בארצות הברית, אך דומה שיש בידינו להקטין במידה מסוימת תלות זו, על ידי הורדת רמת החיים הגבוהה בארץ, על ידי גיוס ההון היהודי בעולם, ועוד".
"ולא עוד. אין כל סיבה להתייאש מן הסיכוי שנוכל לשכנע את המימשל בוואשינגטון להימנע מלהפעיל לחץ עלינו. הנשיא קארטר אמר אמנם, כי אין כעת עימות בין ארצות הברית וברית המועצות. אך זו היא רק התבטאות בת רגע. האמת היא, כי ברית המועצות שואפת בהתמדה להגביר השפעתה בעולם ולדחוק את רגלי מעצמות המערב. יש לה כבר כמה בסיסים ימיים במזרח הקרוב והיא הולכת וכובשת לה עמדות איסטרטגיות חשובות ביבשת השחורה. ישראל היא נקודת מפתח למעצמות המערב במזרח הקרוב, היא מן המבצרים המעטים אשר לעולם החופשי בחלק עולם זה. יש אישים בוואשינגטון המכירים ומחשיבים עובדה זו, והם רוצים בישראל חזקה. אנו מתכוננים למסע הסברה נרחב להזעיק את ידידנו, לגייס את דעת הקהל למעננו".
ג.
בשיחותיו עם חברי קונגרס בוואשינגטון, להם הסביר במיוחד את הסכנה הנשקפת לקיום המדינה מנטישת הגדה המערבית, נתרשם כץ כי נפתחים הלבבות להבנת עמדותיו הפוליטיות של ה"ליכוד", שאינן כלל קיצוניות, כביכול, אלא נובעות הן מחרדה עמוקה לבטחון ולעתיד המדינה.
כץ נתמנה לשליחותו הנוכחית זמן מועט אחרי היוודע תוצאות הבחירות. לא היתה שהות בידו לקבל הוראות מפורטות מן שולחו, כי בגין חלה ונלקח לבית החולים, והוא עצמו יצא ללא שהיות יתרות לארצות הברית. אך הוא לא היה צריך לתדריך על מדיניות ה"ליכוד", כי הדברים הם בדמו. תלמיד ותיק של ז'בוטינסקי הוא ובמשך שנים רבות שירת את התנועה הלאומית בחזיתות שונות.
בן 62 רזה. פנים עדינות, אינטליגנטיות. השיער, שחור, קצר, מסורק לצדדים. מבעד למשקפיים ניבטות עיניים מהורהרות.
הוא יליד דרום אפריקה. בנעוריו חבר בית"ר. תקופה מסויימת היה מזכיר נציגות דרום אפריקה בירושלים. המשיך שם בפעילותו המפלגתית והיה מיודד עם דוד רזיאל הי"ד, מראשוני ומגדולי מפקדי האצ"ל. באביב 1940 בא ללונדון לפי הזמנת זאב ז'בוטינסקי. היה דובר "ההסתדרות הציונית החדשה" וערך למעלה משנה את השבועון הרביזיוניסטי "ג'ואיש סטאנדארד", שהיה בין מייסדיו. מאוחר יותר עבד ב"דיילי אקספרס", היומון הבריטי הגדול. בשנת 1946 עלה לארץ. היה חבר מפקדת האצ"ל. יצא מטעמו בשליחויות לגולה. בקיץ 1948, בימי מלחמת העצמאות, היה מפקד כוחות האצ"ל בירושלים.
נטל חלק ביסוד "תנועת חרות" והיה הכנסת הראשונה. לאחר מכן יסד בית הוצאת ספרים ופרש מפעילות ציבורית. חזר אליה לאחר מלחמת ששת הימים. ממנהיגי התנועה למען ארץ ישראל השלמה ומשתתף קבוע ב"זאת הארץ", דו שבועון התנועה.
הוא מחברם של "יום האש", ספר אוטוביוגראפי, המגולל פרשיות שלמות של המאבק למען המדינה, ו"אדמת מריבה", ניתוח של שורשי הסיכסוך במזרח התיכון, של יסודות העוינות הערבית למדינה העברית ושל זכות עמנו על הארץ. שני הספרים הופיעו גם באנגלית. הוא גם תירגם לאנגלית את ספרו של זאב ז'בוטינסקי על הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה ו"המרד" למנחם בגין…
ד.
מאזין אני לתשובותיו והסבריו לכתבים. שיחתו קולחת בנחת. דבריו נאמרים במתינות. כך היה תמיד – מאופק, זהיר, אדיב, אך איתן בדעותיו. בהפסקות הקצרות שבין התשובות נודדות מחשבותי למר-הקים. עוברות לנגד עיני רוחי פגישותי הקודמות עמו: באנגליה, בארץ וכאן. בזכרוני חרותה במיוחד פגישה בלונדון מלפני שלושים שנה. חדר קטן במלון. חברי יוסף חיימוביץ ואני נשבעים בפניו שבועת אמונים לאצ"ל. אז דיבר אלינו בשם אותו האיש אשר בשליחותו הוא עושה כעת כאן…
מנחם בגין עומד להקים משרד מיוחד להסברת חוץ. לא מחלקה במשרד ראש הממשלה או במשרד החוץ – אלא רשות בפני עצמה. אומרים כי המיועד לראשות המשרד הוא שמואל כץ.
מתוך "הדואר" א' גליון ל"א בתמוז תשל"ז,