א.
כ"ט בתמוז תשכ"ט. יום השנה של פטירתו של זאב ז'בוטינסקי ע"ה. הננו עומדים,
שמחה הולצברג ואני, ליד השער של בית-הקברות שבהר הרצל. זה עתה חזרנו מן העליה אל קברו של ראש בית"ר. רוצה אני להיפרד משמחה, אך הוא אומר: "חכה. עוד מעט ותגיע לכאן בתו של יעקב מרידור במכונית, וניסע לבקר את החיילים הפצועים במרכז הרפואי של 'הדסה' בעין כרם".
משוחחים. הגעתי לארץ רק ימים אחדים קודם לכן. שנה עברה מאז ראיתי את הולצברג בפעם האחרונה. ובכן יש הרבה לשוחח. כדברים על העלייה החדשה מרוסיה. שמחה מציג לפני שני גברים מהם חזרנו מקברו של ז'בוטינסקי. "אלה עולים חדשים מברית-המועצות", הוא אומר. "לפני המלחמה היו חברים בבית"ר בליטא". אך בעיקר מדברים על "הצדיק הירושלמי", רבי אריה לוין זצ"ל, אשר נפטר בניסן של אותה השנה.
שמחה היה כרוך מאוד אחרי רבי אריה לוין והוא מספר לי על בקוריו האחרונים אצלו.
בינתיים באה בתו של מרידור. במכונית חבילות. חבילותיו של הולצברג: שוקולדה, עוגות, פירות, סיגריות, ספרים, עתונים. אלה הוא מחלק לחיילים הפצועים.
מגיעים ל"הדסה". עוברים בחדרי החולים. בכל מקום ששים לקראת שמחה. הפצועים, הרופאים, האחיות, העוזרות. מי לא מכיר את הולצברג? לכל מקום שהוא בא – שמחה עמו, אורה עמו. הוא שופע ידידות, חמימות. הוא מתעניין בשלום הפצועים, מי נשלח כבר הביתה מי כאן חדש. הוא מתעכב אצל כל פצוע. שואל לא רק עליו אלא גם על בני ביתו.
מכירים את שמחה לא רק ב"הדסה" בירושלים, אלא בכל מוסד רפואי בארץ בו מאושפזים פצועי צה"ל. זה שנים שהוא נורד, עמוס מתנות, על בתי-החולים בארץ. מבקר את הפצועים ומעודד ומחזק אותם. הוא מוסיף לעמוד בקשר עמהם גם אחרי שהם יוצאים את בית החולים ועוזר להם ולמשפחותיהם בדברים ובמעשים.
רבי אריה לוין, "הצדיק הירושלמי", מנחמם ומעודדם הגדול של אסירי המלכות, הוכתר בתואר "אבי האסירים", שמחה הולצברג תל-מידו הבאמן של רבי אריה, זכה לכינוי "אבי הפצועים". זה שמו וזה שכרו ככל רחבי הארץ.
ב.
שמחה אינו "בעל מלאכה אחת". מטה הוא שכם למפעלי חסד רבים ושונים, מתמסר להם בכל להט-נפשו וחום-לבו החדורים אהבת האדם ואהבת ישראל.
לארצות הגולה מגיע רק הד קלוש ממעשיו המרובים. יורשה לי, על כן, לספר מעט מפעילותו.
הוא יליד וארשה. בן י"ג היה כאשר הגרמנים פלשו לפולין. "ביתנו נהרס בהפצצת העיר, ונשארנו בחוסר כל", סיפר לי. ילדים לא נלקחו לעבודת כפייה בגיטו, אך שמחה השכיר את עצמו לעבודה במקום אחרים, כדי שיוכל לסייע בכלכלת המשפחה.
הוא השתתף במרד-הגיטו. אחרי דיכויו נשלח למחנה הריכוז של בודזין, משם הועבר למחנות אחרים, ולבסוף הגיע לברגן-בלזן, ממנו שוחרר על-ידי הבריטים. בשנת 1949 עלה לישראל.
נפגשתי עמו בפעם הראשונה בשנת 1964. בקיץ של אותה השנת באתי לארץ עם הקבוצת שליוותה את ארונה של זאב ז'בוטינסקי מקברו הארעי בניו-יורק למנוחתו העולמית בירושלים. הולצברג הוציא אז, על חשבונו, חוברת קטנה לזכר ז'בוטינסקי, ובה דברים על המאורע וכמה פרקים מתהילים. הוא נתן לי אחת למזכרת. שוחחני רכות וכאשר נפרדנו הרגשנו כידידים מכבר.
בקיץ 1965 ביקרתי שוב בארץ, באותו זמן ערכה "תנועת החרות" אספת מחאה בתל-אביב נגד בואו של שגריר גרמניה-המערבית הראשון רולף פאולס, אשר במלחמת העולם השניה היה קצין ב"וואהרמאכט". ירדתי מירושלים כדי להשתתף בהפגנה. והנה בתוך ההמונים אני רואה את הולצברג כשהוא מפקד על קבוצה של אנשים אשר עסקו בהצבת כרזות.
ואמנם באותה תקופה נתפרסם הולצברג, איש עסקים בחייו הפרטיים, כאחד המוחים הנמרצים ביותר על התקרבות בין ישראל ובין גרמניה.
באביב 1966 בא אדנאואר לארץ. התקיימו אז הפגנות נגד הביקור. הולצברג הצמיד לגופו כרוזים, שהדפיס על חשבונו, והמתנן לתוך מסיבת-קוקטייל שנערכה במלון "שרתון" בתל-אביב לכבוד הקנצלר הגרמני. כאשר אדנאואר הופיע השליך את הכרוזים לעברו. שמחה נעצר מיד על-ידי שוטרי חרש.
באותן השנים עשה הולצברג רבות למען הפצת תודעת-השואה בקרב תושבי הארץ. הוא חילק ספרים על השואה בין הנוער, בין מורים, קצינים ואנשי השלטון, והקים ספריות המוקדשות במיוחד לספרות על אבדן יהדות אירופה.
הוא אירגן סיור לציערים במחנות ההשמדה בפולין, ובערב פסח, יום-השנה של מרד גיטו וארשה, אמר קדיש על חורבות הגיטו.
בשנת 1967 ביקר שוב בפולין. עם שובו גוייס לצה"ל ובמלחמת ששת הימים שירת בחיל ההנדסה בסיני. ביום השלישי של המלחמה, כאשר הודיעו ברדיו על שחרור העיר העתיקה, הוציא שמחה "משקה" שהיה שמור עמו, ושתה "לחיים" עם חבריו. לפני שהרימו את הכוסיות אמר: "קודם שנשתה נזכור את ששת המיליונים שלא זכו ליום הגדול הזה".
בקיץ 1968 בא לביתי בירושלים ועמו ספר על ילדי תריזיינשטאט – ספר שהוא עשה רבות למען הפצתו. "ספר זה הוא בשביל ידליך, יקראו וידעו מה עוללו הגרמנים לילדינו", אמר. באותו יום נסענו לחברון כדי לקחת חבל בחגיגת החתונה הראשונה שנערכה על-ידי מתנחלי קרית ארבע. שמחה הגיש עותק של הספר על תריזיינשטאט למתיישבים ואמר: "ייפקד בעיר האבות זכרם של ילדינו הנרצחים". כאשר שמע כי לישיבה של המתנחלים אין מדפים לספרים, הוציא פנקס צ'קים וכתב המחאה על סכום גדול, גדול מאוד, אשר למראהו ממש נדהמתי. אנשים אחרים שהיו באותו מעמד לא התרגשו יתר על המידה. הדבר לא היה להם חידוש. הם הטיבו להכיר ממני את הולצברג.
ג.
הוא סבל רעב בגיטו וארשה – וסבל זה לא שכח.
הוא היה בין המייסדים על-יד בית הכנסת "יבנה" בתל-אביב, של מטבח להגשת סעודות-שבת חינם לעניים, ולעתים קרובות היה משרת בעצמו את הבאים.
ביום כיפור של שנת תשכ"ח נהרו אלפים לשפוך שיחם לפני הכותל המערבי המשוחרר. הולצברג דעתו היתה על אלה שבתום הצום יצטרכו לעשות דרך ארוכה לביתם כשהם עייפים ורעבים. מה עשה? בערב היום הקדוש בא במכונית משא טעונה משקאות ועוגות והחנה אותה ליד ישיבת בני עקיבא אשר בקרבת הכותל. במוצאי הצום, לאחר שתקעו בשופר, והמון המתפללים שר "התקווה" ו"אני מאמין", קם וחילק לצמים את שהביא עמו.
וכמעשהו ביום כיפור תשכ"ח, היה מעשהו בצום תשעה באב של אותה השנה. מוצאי יום התענית: רבים מן המתפללים משתלבים, כנהוג, במעגלי ריקוד לפני הכותל, ושמחה עומד ומחלק לקהל משקאות וממתקים.
באותה השנה, 1968, היה הולצברג עסוק וטרוד ביותר בגיוס עזרה למען ביאפרה שסבלה מרעב. "כאשר ראיתי צילומים של ילדים רעבים בביאפרה, נזכרתי בילדי גיטו וארשה, אשר עמדו ברחובות ופשטו יד, ביקשו והתחננו: 'אני רעב' ", אמר לי. "אנחנו היהודים, שסבלנו כל כך הרבה, חובה עלינו להיחלץ לעזרתה של ביאפרה המעונה". הוא הזעיק והתריע, הזעיק את השלטונות, הרבנות, מוסדות ציבור. ביוזמתו נוסד "ועד ציבורי למען ביאפרה", אליו הצטרפו אישים שונים ונציגי כל הקמפלגות. גדול מאוד היה חלקו של הולצברג בשליחויות-העזרה של אייבי נתן למדינה האפריקנית. דבר זה שמעתי מאייבי נתן עצמו.
ד.
פעם בהיותי בביתו בתל-אביב הראה לי זוג נעליים של ילד יהודי שהביא עמו מביקור במחנה אושוויץ. הוא "לקח" אותו מערמת נעליים של יהודים שנרצחו, המוצגת לראווה במחנה.
הנעליים שמורות אצלו כמזכרת, שלא ישכח לרגע את השואה על מוראיה. הולצברג זוכר, ועם זוכרו את השואה הוא נזכר בכל אדם סובל ונענה, ונפשו יוצאת לקראתם…
בשעה ששורות אלה נדפסות, ביום העצמאות השתא, תעניק מפמשלת ישראל לשמחה הולצברג את פרס ישראל, החשוב בפרסי המדינה, על מעשי-החסד הכבירים שלו.
קבלת הפרס שמחה היא, לא רק לשמחה. שמחים עמו כל אלה שנהנו מעזרתו ומידידותו. שמחה היא לעמנו. אשרי העם שזכה לבן שכמותו!
הדואר
ז' באייר תשל"ו