לפני שלוש שנים ביקר איש גסטאפו לשעבר אצל שמעון ויזנטאל במרכז לתיעוד יהודי ("דוקומנטיישן סנטר") בווינה. הוא הציע לוויזנטאל "למכור" לו את פראנץ שטאנגל, מי שהיה מפקד מחנות המוות של סוביבור וטרבלינקה.
"אתה מחפש את שטאנגל", אמר, "אני יודע את מקום הימצאו. תמורת תשלום של עשרים-וחמישה אלף דולר אני מוכן לגלות אותו לך".
"אין לי סכום כזה", השיב ויזנטאל.
"עשרים אלף".
"אין לי".
"מוכן אני למכור לך את שטאנגל בזול. כמה יהודים, סבור הנך, רצח שטאנגל?", המשיך האיש.
"אפשר שעד שבע מאות אלף יהודים נרצחו בטרבלינקה בתקופה שהיה שטאנגל מפקד המחנה", ענה ויזנטאל.
"ובכן, תן לי שבעת אלפים דולר, סנט אחד לכל יהודי שנרצח".
שמעתי את הסיפור מפיו של ויזנטאל עצמו. "למשמע הצעתו של האיש – סנט אחד לכל יהודי שנרצח – נסערה נפשי", אמר לי ויזנטאל. היו לי שלוש אפשרויות: להתנפל על האיש, לגרש אותו ממשרדי – או לבוא עמו לידי הסכם".
ויזנטאל חתם על הסכם. הוא התחייב לשלם לאיש שבעת אלפים דולר, אם ייתפס שטאנגל על-פי ידיעותיו שיגלה. האיש מסר לו, ששטאנגל מועסק על-ידי מיפעלי "פולקסוואגן" בסאן-פאולו שבבראזיל.
היתה בידי ויזנטאל האפשרות לפנות לשלטונות אוסטריה, שלפני שנים הוציאו צוו-מאסר נגד שטאנגל, שהם יבקשו מממשלת בראזיל לתפוס את שטאנגל הפושע ולהסגירו לידם. ברם הוא לא בחר בדרך זו. הטיפול בבקשה במשרדים השונים היה כרוך בסכנה של הדלפת הידיעה, כי אכן נודע מקום מחבואו של שטאנגל. ויזנטאל "ישב" זמן רב על האינפורמציה שקיבל, ניסה לבוא במגע ישיר עם חוגים אחראיים בבראזיל. לפני כמה חודשים דן על העניין עם סינאטור ברזיליאני. בשבועות האחרונים נאסר שטאנגל בסאן-פאולו.
ממשלות אוסטריה, גרמניה המערבית ופולין ביקשו מממשלת בראזיל את הסגרתו של שטאנגל, ברם לפי הידיעות המתקבלות ממדינה זו, אין שלטונות בראזיל להוטים להיענות לבקשות אלו. דומה שבראזיל, כמוה בכמה מדינות אחרות שבדרום-אמריקה, אינה מוכנה לסייע בהעמדתם לדין של פושעים נאצים המסתתרים בארצה.
בביקורו הנוכחי בארצות צפון-אמריקה מנסה ויזנטאל לעורר אישים ציבוריים ואת דעת הקהל להפעיל את השפעתם למען הסגרתו של שטאנגל.
2.
שמעון ויזנטאל, "צייד הפושעים הנאצים", חזה מבשרו את כל מוראות השואה.
הוא נולד לפני 58 שנה בבוצ'אץ' שבגליציה המזרחית. הוא למד בטכניון בפראג, ובשנת 1936 פתח משרד לאדריכלות בלבוב. לאחר כיבוש העיר על-ידי הגרמנים בקיץ של שנת 1941, נאסר, ובדרך נס ניצל ממוות מידם של שוטרים אוקראיניים שונאי ישראל, שסייעו עם הגרמנים במעשה ההשמדה של היהודים. זמן-מה לאחר-מכן נשלח למחנה ריכוז ומשם למחנה של עבודת-כפייה. באפריל 1943, ביום הולדתו של ה"פיהרר", היה ויזנטאל בתוך קבוצה של יהודים שהוצאו להורג. שוב פעם ניצל. מפקח העבודה הגרמני התערב לטובתו ממש ברגע האחרון. בסתו של אותה שנה ברח ויזנטאל מן המחנה. תשעה חדשים היה במחתרת, עד שנתפס שוב. מפחד עינויים בידי הגסטאפו ניסה פעמיים לאבד את עצמו לדעת. באותו זמן, בקיץ 1944, היה ויזנטאל אחד משלושים וארבעה יהודים ששרדו בלבוב, שלפני המלחמה היתה לה קהילה יהודית של 150,000 נפש. גם קבוצה אחרונה זו נגזר עליה להירצח, אולם אנשי הס.ס. נמלכו בדעתם והחליטו לקחת את היהודים עמהם בדרך נסיגתם מפני הצבא האדום המתקדם. שינוי החלטתם לא בא משום שנכמרו רחמיהם על השריד העלוב של יהודי לבוב, אלא משום שביקשו אנשי הס.ס. להציל את חיי עצמם. בטוחים היו, שכל זמן שיהיה להם על מי לשמור לא ישלחו אותם להילחם בחזית. בדרך מערבה ניטלטל ויזנטאל ממחנה-ריכוז למחנה ריכוז. לבסוף הובא למחנה מאוטהאוזן שבאוסטריה. שם שוחרר במאי 1945 על-ידי האמריקנים.
3.
עם השיחרור היתה החלטתו של ויזנטאל נחושה, לסייע בכל כוחו בהעמדתם לדין של הפושעים הנאצים. הוא עזר לאמריקנים בתפיסת נאצים. בתקופה יותר מאוחרת הקים אירגון משלו לצוד את רוצחי עמנו. במשך השנים הרבות של פעילותו עזר ויזנטאל בתפיסתם של קרוב לאלף פושעים.
בימים אלה יצא לאור בניו-יורק ספר זכרונותיו של ויזנטאל, המגולל לפני הקורא כמה מהרפתקאותיו ועלילותיו הנועזת בחיפושיו אחרי הרוצחים. הספר "הרוצחים שבתוכנו" נקרא בנשימה עצורה. כלול בתוכו גם סיפור תלאותיו וסבלו של ויזנטאל בימי המלחמה ואיחודו עם רעייתו לאחר המלחמה. הבעל ואשתו, כל אחד מהם היה סבור במשך זמן רב ששותפו בחיים שוב אינו בין החיים. מתואר בספר חלקו של ויזנטאל בתפיסתו של אייכמן. פרק מיוחד מספר על עיקיביו אחר הרוצח מנגלה, מי שהיה הרופא הראשי של מחנה אושוויץ. זמן ממושך התגורר מנגלה בארגנטינה, אבל השלטונות במדינה זו השיבו ריקם את בקשתה של ממשלת גרמניה המערבית להסגיר את הרוצח לידה.
"עכשיו יכול אני לגלות", כותב ויזנטאל, "שאילו הסגירה ארגנטינה את מנגלה בראשית שנת 1960, לא היתה מתקיימת תפיסתו של אייכמן במאי של אותה שנה". מנגלה יושב היום בפאראגוואי, בה הוא נהנה מחסותו של נשיא מדינה זו. פרקים אחרים בספר דנים בגילויים ותפיסתם של פראנץ מורר, רוצחם של יהודי וילנה, א. ראיקוביץ', שהיה מעוזריו של אייכמן, של איש הגסטאפו זילברבואר, שאסר את אנה פרנק ומשפחתה, ושל פושעים רבים אחרים.
4.
ויזנטאל הביא פעמיים לידי העמדתו לדין של מורר, רוצח יהודי וילנה. רב היה חלקו בתפיסתו של זה באוסטריה בשנת 1947. שלטונות הכיבוש הבריטיים הסגירו אותו לידי הרוסים, שהעמידו אותו למשפט בווילנה ודנוהו לעשרים-וחמש שנות עבודת-פרך.
בשנת 1955 חתמו בעלות הברית חוזה-שלום עם אוסטריה. לאחר חתימת החוזה החזירו הרוסים לאוסטריה את כל השבויים האוסטרים, ובכלל זה גם פושעי המלחמה שנידונו לעונשי מאסר. לא היתה זו חנינה כללית. לפי תנאי החוזה היה על אוסטריה להביא לדין בבתי-המשפט שלה את כל הפושעים האלה. בתוך החוזרים היה גם מורר. הוא לא הובא למשפט, כשם שלא הובאו למשפט כמעט שאר כל הפושעים שחזרו. ויזנטאל לא ידע על שובו של מורר. שמו לא נזכר ברשימת החוזרים. רק בשנת 1960 נודע לו במקרה, כי מורר יושב במשקו באוסטריה. הוא חבר נכבד במפלגת העם הקאתולית ומשמש יושב-ראש של הלשכה החקלאית באזורו. מייד פנה ויזנטאל לשלטונות בדרישה לאסור את הפושע ולהעמידו למשפט. השלטונות התחמקו. הם טענו, כי מורר כבר נדון ברוסיה על פשעיו, והסיחו דעתם מן העובדה, שברוסיה לא ריצה אלא חלק מן העונש שנפסק לו. לוויזנטאל לא היתה ברירה אלא לאסוף עדויות חדשות נגד מורר ולתבוע את העמדתו למשפט על יסוד חומר אישום חדש.
לאחר התחמקויות נוספות של השלטונות, התקיים סוף סוף המשפט נגד מורר בגראץ ביוני של שנת 1963. האוכלוסה המקומית והשופט גילו אהדה לרוצח. אשתו ובניו ישבו באולם בית-המשפט ולעגו לעדי התביעה. בטוחים היו, שהמושבעים לא ימצאו את מורר אשם. ואמנם התברר אחר כך שצדקו.
בין העדים שבאו מארצות שונות היה גם יעקב ברודי. מורר רצח את בנו של ברודי לנגד עיני האב בשער גיטו וילנה. לאחר המלחמה היגר ברודי לארצות-הברית. הוא חי בבדידות עם זכרונותיו המרים. סירב לקבל פיצויים מן הגרמנים. יומם ולילה הוא רואה לנגד עיניו את רצח בנו דניאל. כאשר כתב אליו ויזנטאל בפעם הראשונה, שיבוא להעיד נגד מורר, סירב – אי-אפשר לו להביט בפני הרוצח – אמר. יום אחד קודם פתיחת המשפט קיבל ויזנטאל מברק מברודי, שהוא יבוא לגראץ בעוד מועד.
כאשר ביקר ויזנטאל אצל ברודי בבית מלונו בגראץ, אמר לו הלה: "לא באתי להעיד, באתי לפעול". הוא פתח את מעילו והוציא סכין ארוכה. "יש לי התוכנית של אולם בית-המשפט. דוכן העדים נמצא קרוב למושב הנאשם. מורר רצח את ילדי לנגד עיניי. אני ארצח אותו לנגד עיני אשתו וילדיו".
שעה ארוכה דיבר ויזנטאל על לבו של ברודי להניאו ממעשהו. הלה פרץ בבכי ומסר את הסכין לידי ויזנטאל.
כידוע, זוכה מורר. חבר המושבעים מצא אותו נקי מאשמה. כאשר הודיעו על פסק-הדין, פרץ הקהל בתשואות. רבים הגישו לרוצח פרחים, שהיו מוכנים עמהם מקודם.
ימים אחדים לאחר שחרורו של מורר נפגש ויזנטאל עם ברודי. "הוא מסתכל לעברי – מספר ויזנטאל – כאילו לא הייתי קיים. הבנתי לרוחי. אפשר שאני הצלתי את חייו של מורר. אין זו מחשבה נעימה ביותר – אבל לא יכולתי לפעול אחרת".
אף-על-פי-כן, לא התייאש "צייד הפושעים הנאציים" שסופו של מורר, שיקבל את עונשו. התובע ערער על פסק-הדין, והרוצח יועמד לדין בשנית.
5.
ויזנטאל עוסק בעיקוב אחר הפושעים הנאציים וגם אוסף חומר אישום נגדם, תעודות ועדויות. ידוע, שהרוסים אינם להוטים ביותר למסור את תיקיהם על פושעים נאציים לידי מדינות המערב, ואולם הם העמידו חומר לרשותו של ויזנטאל. בטוחים הם בו, שהוא לא "יקבור" את ההוכחות, אלא ינצל אותן במילואן. ויזנטאל מיטלטל מארץ לארץ בחיפושיו אחרי עדי-ראייה. אין זה תפקיד קל, לא רב הוא מספרם של תושבי הגיטאות ואסירי המחנות שנשארו בחיים, ומעטים מהם מכירים וזוכרים את שמותיהם של רוצחיהם ומעניהם. ואף זו. יותר מעשרים שנה חלפו מיום שנגמרה המלחמה. הפושעים בריאים וחזקים, לא כן קורבנותיהם שזכו לראות את יום השחרור – הם אינם מאריכים ימים. הרעב והעינויים של ימי השואה נותנים בהם את אותותיהם. וגם אלה המעטים שיש בידם להעיד – יש שאינם מוכנים לעשות זאת; מפחדים הם להחיות בזכרונם ובלבבם את מוראות העבר. ויזנטאל משקיע כוחות רבים בדבר להניע אותם להגיד את עדותם.
פעילותו של ויזנטאל כרוכה בסכנות, אבל הוא בז לסכנה ולפחד. "מפני מה ומפני מי עליי לפחד", הוא אומר, "הלא הרבה פעמים ראיתי את המוות עין בעין".
מי מממן את פעולותיו של ויזנטאל? אף אחד מן האירגונים היהודים הגדולים אינו מקציב פרוטה לכלכלת המרכז לתיעוד יהודי אשר בווינה. אנשים פרטיים, יהודים ולא-יהודים כאחד, המכירים בערכו וחשיבותו של המיפעל, תורמים להחזקתו.
אנשים בעלי כיסים קטנים ולבבות גדולים הם צבא התומכים בוויזנטאל. לפני זמן-מה שלחו לו תשעה חיילים יהודים, המשרתים בצבא ארצות-הברית אשר בווייטנאם, תרומה של ח"י דולארים כל אחד. זקנה יהודיה כתבה לו מארצות-הברית: "אני מתפרנסת בסכום של שישים דולר לחודש. מזמן לזמן אני הולכת לראות בהצגה. אבקר פחות בקולנוע ואשלח לך את הכסף שאחסוך".
והנה דבר שאירע בניו-יורק לני ימים אחדים: ויזנטאל נכנס למונית. הנהג, שהכיר אותו מהופעותיו בטלוויזיה אמר לו: הרי אתה ויזנטאל? לא כך? הוי, מה מאוד הייתי רוצה לעזור לך בתפיסת ה… האלה. אקחך חינם לכל מקום שתרצה לנסוע. אקח אותך אפילו לשיקאגו אם תרצה לנסוע לשם".
ויזנטאל הוא גבר נאה ובעל קומה. עיניים אינטליגנטיות מחיות את פניו העדינות. האדם המפיל חתיתו על פושעים נאצים המסתתרים, הוא איש שופע חמימות וידידות. ישבתי עמו שעה ארוכה. שיחתנו הופסקה תכופות על-ידי צלצול הטלפון. יהודים צלצלו אליו לברך אותו ולעודדו בעבודתו. פעם, כששב אליי מן הטלפון, ביקשתי ממנו לומר לי מה ביקש ממנו המטלפן.
"האיש רצה להיפגש עמי לרבע-דקה", אמר ויזנטאל. "שאלתי אותו: למה? והוא ענני שמתבייש הוא לומר לי את חפצו. שאלתיו שוב, והוא אמר: 'ויזנטאל, רוצה אני לתת לך נשיקה' ".
דמעות עמדו בעיני האיש שאינו יודע פחד, המקדיש את כל כוחותיו לגילוי רוצחי אחיו ולהבאתם לדין. גם עיניי שלי מלאו דמעות.
הדואר
י"א ניסן, תשכ"ז