(לט' באב)
במרכזה של רומא, בפוֹרוּם רומאונס, ניצב השער שהקימו הרומאים להנציח את זכר נצחונו של טיטוס על יהודה המורדת. ליהודים היה שער זה זכרון חרפה וצער במשך כל הדורות. בליל תשעה באב היו יהודי רומא נאספים לידו לאמירת "איכה" בליל תשעה באב היו יהודי רומא נאספים לידו לאמירת "איכה" וקינות[1], ועוד מנהג נהגו יהודי רומא: הם לא עברו בשער השנוא עליהם[2].
בספרי קדמונינו, דומה עלי, נזכר השער רק פעם אחת, רבי גדליה בן יחייא, בן המאה השש-עשרה, כותב בספר "שלשלת הקבלה":
"הם בנו ברומא ציון גדול של אבן משכית הנקרא ארכו …. באיטלקית) לסימן ומזכרת עולמית מגבורתו (של טיטוס) … הזאת וציירו על הציון ההוא תבנית כלי המקדש …. ותמונת האסורים, ואני ראיתיו"[3].
בדורות האחרונים הירבו לכתוב על השער. סופרים …. סיפור על ביקוריהם שם ועל הרגשות שתקפו אותם למראה התבליטים המציגים מראות מתהלוכת הנצחון של טיטוס, שבה הובלו שבויי יהודה וכלי המקדש …[4]. בשירה הועלה זכרו של השער המסמל את נפילתה של יהודה.
*
בשירו "לפני שער טיטוס" שם יעקב כהן רגשותיו על מראה השער בפי החוזה המשיחי שלמה מולכו. "דברי שלמה מולכו בעמדו ראשונה לפני שער הנצחון אשר לטיטוס ברומא". היא תת-הכותרת של השיר.
מסתכל שלמה מולכו במנורה ובחצוצרות החקוקים באבני השער, והוא קורא:
הלא זאת מנורת-זהבי
אשר כבית
הלא אלה חצוצרותי
אשר הדימות אתה.
ביד חצופה גזלתן ממני
רוצח עמים.
השער הוא אמנם מזכרת קלון, אומר שלמה מולכו, אך אין זה קלוננו, אלא קלון טיטוס, קלון הרומאים שהוא מנציח. "לא אני התנפלתי עליך, לא אני שפכתי דמי נקיים". סיום השיר הוא תקווה ובטחון בעתיד העם: "ולי התקווה והאמונה לי, והנצחון, סוף הנצחון עמי".
מראה השער מעלה לעיני אורי צבי גרינברג את "חג המפולת העברית" שהתקיים ברומא. רואה הוא בעיני רוחו את השמחה והזימה, הרינה וההוללות שמלאו את בירתה של האימפריה, עת חזר אליה טיטוס עטור-נצחון – ונפש המשורר דוויה עליו.
אמנם יודע המשורר, כי כבר אבדה רומא ואין שריד לעמה, והשער הוא רק זכר לימים עברו – ועם ישראל חי וקיים, אך אין בכוח ידיעה זו להפיג את צערו בזכרו את חג-רומא וחללי-ירושלים בעת ההיא.
"עתה יש זכר לכך: קשת טיטוס, ציור וכתיב מני קלוני העתיק.
ואם אמנם כי אין מעם רומי אף שריד
ועם ציון שנשבה עוד חי בכל דמיו
וכוח המרד בו לוהט כיין המשומר ביקב הדורות,
עוד אללי לי זכר חגו של טיטוס!"
ועוד:
"הזמן עמוק מאד ואין הד לחג רומי אפילו בשער-הקשת-של-טיטוס:
עיור איטלקי פורט עלי גיתית נגינת אהבה נכאת ולבבית
וחם לי מאד בעינים ובדמי…
ובמטבע שנתתי לעיור חקוקה צורת המלך עמנואל, לא טיטוס!"[5].
אך בכל אלה אין נוחם למשורר במכאובו.
*
מרקו ברוך, רומנטיקן-מהפכן, מתעמלני הציונות היה קודם בואו של הרצל. בארצות רבות נדד והטיף להתעוררות לאומית. עם יסוד התנועה הציונית פעל למענה. הוא חלם על גיוס צבאי עברי שיכבוש את ארץ ישראל.
שלוש שנים אחרי מותו בידי-עצמו, פורסם מעזבונו ב"יודישר אלמנאך" (ברלין 1902) שיר צרפתי בשם "נדר" ובו החרוזים:
אל רומא הבוגדת אלך
בלי שריון ובלי חרב,
להחזיר משם מנורה
שדודה בימי קדם מיהודה
על קשת עתיקה הועמדה
בידי חייל רומאי גס.
אני יהודי, בן שבט לוי
במו ידי אקח המנורה ברום ההר
אצית מחדש אורה!
סטודנט צעיר וכתב-עתונים רוסיים באיטליה היה זאב ז'בוטינסקי כאשר פגש את מרקו ברוך. מקץ ארבעים שנה, בשנת 1928, העלה ז'בוטינסקי בנאום בפאריס זכרונות מפגישה זו, והם מובאים על-ידי ד"ר יעקב וינשל בספרו "מרקו ברוך" (תש"ט, עמ' 224-223):
"טיילנו ברחובות רומא הריקים והוא שפך לפני את לבו. לפתע פתאום מצאנו את עצמנו למרגלות קשת טיטוס. איש זה התכופף פתאום. הרים מן הארץ אחת מחתיכות הגיר המרובות המתגוללות במקום זה וכתב בה על עמוד האבן של הקשת: "העוד בוערת האש?". שאליו: מה פירוש הדבר? והאיש ענה לי: אין דבר חשוב מן האש, יש לזרוע אותה כזרוע נושא משך הזרע. המהפכה היא – שריפה. היא אינה נכנעת ואינה מתחשבת עם שיקולים כלשהם. כמוה כאש השלהבת: היא יונקת מתוך עצמה את הכוחות הנסתרים והסמויים מן העין, זהו חוק המהפכה ולכן לא חשוב כלל כל השאר, מלבד האש…"
מרקו ברוך רצה לראות בהחזרת גאון ישראל. רצה להדליק מחדש על הרי ציון את אור המנורה השדודה, דווקא על שער טיטוס רשם את המלים "העוד בוערת האש?", כי ידע שכל עוד האש בוערת בלבבות יש תקווה כי שוב תאיר מנורת עמנו אשר ציורה חקוק באותו השער.
מאת טוביה פרשל, מתוך "הדאר" גליון ל אוגוסט 10 ,1973
[1] מנהג זה היה קיים עד מלחמת העולם השניה, שמעתי מפי ד"ר דוד פראטו ז"ל, רבה הראשי של רומא, כאשר ביקרתי שם בשנת 1949, עד כמה שידוע לי לא נרשם מנהג זה בשום מקום, סבורני כי אין זה מנהג עתיק, אפשר שהונהג בדורות האחרונים.
[2] עיין על מנהג זה במאמרי "מנהג יהודי רומא", "הדואר", תשכ"ב.
[3] בתלמוד מסופר: שאלו את תלמידיו של רבי יוסף בן קיסמא אימתי בן דוד בא… אמר להם: לכשיפול השער הזה ויבנה … בנה ויפול וכו' (סנהדרין צח, א), פשוטן של הדברים כי הכוונה לשער בארץ ישראל. אך בפירוש המיוחס לרש"י כתוב: השער הזה, של עיר רומי, שבעיר רומי היה אותו שער". אפשר שכוונת המפרש לשער טיטוס, ועל מקום בשם רומי בגליל, עיין …. אי "אגדות ארץ ישראל", תש"ט, עמ' 202.
[4] עיין באבטוביוגרפיה של יוסף קלוזנר "דרכי לקראת …. והגאולה" בדבריהם על ביקורו ברומא, והמאמרים והספרים …. במאמרי "מנהג יהודי רומא" הנ"ל.
[5] "רומא" בספר השירים "כלב בית" (תרפ"ט) עיין שם כל השיר. אצ"ג מזכיר את שער טיטוס גם בשיר אחר באותו ספר, שירו ,שאיננו" מתחיל בחרוזים אלה: "מאין אקחהו ובשערי רומא לא מצאתיו (את המשיח), בקשת טיטוס התהלכתי ימים רבים יום ולילה, כמו כלב המרים וכמחפש-עקבות מומחה: אולי לוקה לבי סוהר, אם איננו פה בשער".
ש. טשרניחובסקי מזכיר את שער טיטוס בשניים משיריו: "וזאת ליהודה…" (מחזון הסיביליה הרומאית) ו"היהודים בשער" – אך אין הם עניין למאמר זה.