כמעט כל העדות נוהגות לאכול בחנוכה סופגניות, לביבות או מאכלים אחרים המטוגנים או מרוככים בשמן לזכר נס פך השמן. אולם בעוד מנהג אכילת אחר– מנהג אכילת גבינה- וטעמו מובאים בר"ן ( בפרק "במה מדליקין"), ב"אורחות חיים" ובספר "כל בו", והנוהג צויין על ידי הרמ"א (וב"דרכי משה" לטור ובשו"ע אורח חיים, סימן תר"ע) לא נזכר לכאורה המנהג לאכול מאכלים צלויים או מבושלים בשמן באף אחד מספרי המפרשים והפוסקים הראשונים.
אין לומר כי המנהג הוא מאוחר, פרי הדורות המאוחרים, שכן ממקורות לא הלכתיים אנו למדים כי הוא היה כבר נהוג בימי הביניים.
רבי קלונימוס ברבי קלונימוס כותב בספרו "אבן בוחן", בדברו על חנוכה:
"יאספו הנשים חשובות, בקיאות לעשות הבריה וללבב לביבות, עגולות גדולות בהיקף המרחשת…. יאפו את הבצק ומינים יעשו מטעמים מהעיסה, חבוץ קדרה וכן דייסא. ועל הכל יקחו סולת חטין ויעשו ממנו הסופגנין ואיסקריטין….."
ועמנואל הרומי כותב ב"המחברות" שלו (מחברת התשיעית, מהדורת דב ירדן, עמ' 1168): "ונרות אהיה מדליק שמונה…../ והיפות — זרועותן חשופות, ועיניהן ירוצון כברקים,/ ןאחת עורכה שולחן… ואחרת תלבב הלביבות, ואחרת תבשל הרקיקים/ ןצפיחית ומעשה החביתים, ומרחשת מזוני מפיקים."
ברם המנהג הנ"ל אינו רק עתיק, הוא קדום!
ברי מיימון, אביו של הרמב"ם, כתב פירוש לתפילות בערבית. הרב יעקב משה טולידאנו המנוח פירסס בספרו "שריד ופליט" (תש"ה) בתרגום עברי עתיק קטע קטן מפירוש זה שהגיע לידו. וז"ל "אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו עשות משתה ושמחה* ומאכל לפרסם הנס (של חנוכה) שעשה השם יתברך עמנו באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין, בערבי אלספינג והם הציפיחיות בדבש ובתרגום האיסקריטין, והוא מנהג הקדמונים שהם קלויים בשמן זכר לברכתו…."
הצופה א טבת תש"ס
*ראה בב"ח אורח חיים, סימן תר"ע