חזון יחזקאל, באורים וחדושים לתוספתא, תוספתא יבמות, מאת הרה"ג יחזקאל אברמסקי, ירושלים תשט"ז.
זה יובל שנים שהוא עומד על משמר התורה.
בתחילה בעיירות תחום במושב בתוך יהדות מזרח אירופה הגדולה שפעם היתה מצויינת באהבה משולשת וכעת היא משולשת ביסורים ודוי. שלישה הושמד, שלישה נטמע ושלישה נשבה.
אחר כך על כסא הרבנות בלונדון, מטרופולין הקיסרות האדירה השלטת על יבשות וימים. אב בית דין מטריפולין זו תל תלפיות הוא לכל יהודי הממלכה, אליו מביאים כל דבר קשה, להחלטותיו יצפו ועל פיו יוכרעו עניני דת בכל אתר ואתר.
והזמנים הם קשים לרב בישראל. קשים עד מאד. עתות משברים ומלחמות. משברים ומלחמות מבית, משברים ומלחמות מבחוץ. טמיעה מאונס מזה והתכוללות מרצון מזה. לא פעם נגשים לרב, מי באיומים ומי בפה רך: "רבי, הזמן דורש". אולם הוא לא נכנע. מי שקדמה לזמן, והיא למעלה ממנו, תביעותיה קודמות.
"הקבעת עתים לתורה". היה מי שפרש, העצבת תקופתך ברוח התורה? כלום נתת לרוחות הזמן להעבירך עליה או להפך, קבעת את עתיך על פיה.
הוא קבע והתאים. העתים, גם הקשות ביותר, לתורה. לא רק למענו, אלא לאלפים ורבבות אותו שמש.
וכעת בירושלים, אליה עלה ובתוכה התישב לפני שנים מעטות היא סוף נדודי גאון בגולה אולם לא סוף פעולותיו. משך עבודתו מרביץ תורה ברבים. ובמיוחד המשך מפעל חייו לו הכתוב אונו וכחו עוד בימי עלומי לעשות אזנים לתוספתא, לבאר ולפרש הלכותיה.
זה שלושים שנה ומעלה שהוא מוציא מתחת ידו פרושו הנפלא לתוספתא, כרכים כרכים. סדר זרעים הופיע עוד בוילנא, רובו של מועד וחלק מקדשים בלונדון, חלק גדול מסדר נזיקין בירושלים.
שתי דרכים לפרושו באורים וחדושים. בראשונים הוא מסביר בסגנון קל ופשוט הבדלי הדעות בין מוסרי השמועות ונמוקיהם, טעם שוני הסגנון בין הלכה אחת וחברתה וסבת יצוג ההלכה במקום זה ולא באחר.
החדושים מכניסים הלומד לבתי גואי של עולם התוספתא. יש כאן מבחן סברות ופסקי הראשונים והאחרונים לאור הלכות התוספתא. פתרון סתירות ביניהן לבין ברייתות במקומות אחרים. ירידה לשיתין ההלכה, ונתוח מעמיק של גורמיה, ומתוך כך עמידה על הבדל פרטי הדינים המסתעפים ממנה.
לכרכים שהופיעו עד כה נתוסף כעת "חזון יחזקאל" לתוספתא יבמות. ברטט קודש נגש המחבר לבאור תוספתא זו שהיא הראשונה בסדר נשים. את רגשותיו ורעיונותיו בעמדו בשער סדר זה הוא משיח לפנינו בהקדמתו.
חסן – זה סדר נשים.
הקדושה והטהרה הטביעו על זווג איש ואשה חותם של חזון אשר מילי ושמיא ומילי דארעא נשקי אהדדי, ויעשוהו נושא יעוד נשגב של מהות מוחשית ורוחנית, להיות שותפו של הקדוש ברוך הוא בהקמת בנין עדי עד בהולדם להם בנים ובנות…
הזווג שהושתת על חוקי התורה ועל מושגים נאצלים, משפיע שפע של התרוממות הרוח בכל עת ובכל מצב. ואפילו הם במצב של דלי דלות – אין העניות מנוולתם, ואינה מוסכת עליהם רוח עועים של שפלות: שאיפתם העולה למעלה למעלת מפכחת את צער הירידות הגשמיות של היום, בשביל אפשרות של עליות בהשגים רוחניים ביום המחרת ואחר זמן. ויפה להם השעה כשהם זוכים ורואים בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות מכל הון ועושר ומכל תענוגי העולם הזה, החולפים ועוברים כחלום יעוף…
גם אלה אשר הבורא מנע מהם פרי בטן. לא נמנעו מהם ערכי הרוח שיש בחיים משותפים של איש ואשה בקיומו שלעולם. "כל המלמד את בן חברו תורה כאלו ילדו" ו"כל המגדל יתום בתוך ביתו (בביתו דוקא, שמקיים בו "עמלנו אלו הבנים" בגופו, ולא בבית אחר בממונו) כאילו ילדו"…
סוף דבר כל איש ואשה ששאר רוח ותבונה בזיווגם, יש להם יד ושם בבניני הדורות של נצחיות עם ישראל המוכתב בתאר ממלכת כהנים וגוי קדוש…
אלה הם רק משפטים מעטים מהקדמתו הנהדרת. נכרים הדברים מלב מי יצאו, ממי שראה במשך חמישים שנה פרשיות משפחה בישראל, טבולות דמעות עם ומזבח, מגוללות לפני כס-מדינו.
תורת הרב בעל "חזון יחזקאל" בדמע נכתבה. ביסורין של ישיבה בדין נקנתה. קויימה בהמתת עצמו באהלה של תורה, ולא בו בלבד, אלא בעמידה בשערה.
המודיע
כ"ט טבת תשט"ז