(ממנהגי ישראל)
הרב שם טוב גאגין כותב בספרו "כתר שם טוב" (כרך א', תרצ"ד, פרק "ברכה לנערים מפי ההורים", עמ' רי"ג), שנוהג הספרדים בארץ ישראל ובארצות אחרות במזרח הקרוב כי "בימים טובים ובפרט בליל מוצאי יום הכיפורים הולכים כנופיות כנופיות לבקר הרב הראשי לנשק ידו ולקבל ברכתו, ובאים אנשים ונשים וטף, וטרם שינשקו ידו מכסה הרב את ידו בגלימתו, כדי שלא תהיה הנשיקה בקרוב בשר, וגם משום הנקיות והטהרה".*
המנהג לנשק ידיו של רב, גדול בישראל, ולקבל ברכתו קיים אצל הספרדים זה מאות בשנים.
ר' אברהם גבישון מספר בספרו "עומר השכחה", פירוש לספר משלי (ליוורנו תק"ח, על הפ' "עטרת זקנים בני בנים" וגו') כי בשעת פטירתו של הרי"ף נכנס אצלו הרמב"ם, והוא אז כבן ה' שנים, ונשקו בידו. לימים היה אומר שלא זכה למה שזכה אלא מכוח אותה הנשיקה, שבירכו הרי"ף והאציל עליו מחכמתו.
מעיר על כך החיד"א ב"שם הגדולים", מערכת גדולים, מ', הרמב"ם): "הדברים ככתבם לא יתכנו. הרמב"ם נולד כשלושים שנה אחרי פטירת הרי"ף". לפי דעת החיד"א נראה כי העניין הוא אמת, אלא שצריכים לקרוא במקום הרי"ף – הר"י ן' מיגאש.
המהרי"ט מספר על עצמו ("תשובות ופסקי מהרי"ט החדשים", מכון ירושלים, תשל"ח, עמ' כ-כא) כי בהיותו ילד ביקר אצל שניים מגדולי ישראל בימיהם האחרונים עלי אדמות:
"בשנה הנז' (ה'של"ה) נח נפשיה של הרב מהר"י קארו ז"ל, ובחולייו הוליכני אבא מארי הרב ז"ל לנשק את ידיו וברכני".
ועוד:
"ובסוף השנה (ה'של"ז) נח נפשיה של הרב מהר"ר ישראל די קוריאל ז"ל והלכתי לנשק את ידיו וברכני".
מן הלשון "לנשק את ידיו וברכני" ניכר כי נשיקת הידים כאן לא היתה הבעה של כבוד והערצה לבד, אלא גם מעין הקדמה לברכה. וכך מפורש, אמנם, בספר "ראשית חכמה" (פרק גידול בנים) לרבי אליהו די ווידאש: "וילמד אדם לבנו כשהוא קטן לנשק על יד אביו ואמו ורבו ועל ידי הגדולים והחסידים, וכל מי שמנשק הקטן צריך לשים את ידו עליו ולברכו…".
נוהג זה היה נהוג לא רק ביחס לילדים. גם גדולים בשנים נשקו ידיהם של רבותיהם או של גדולי-תורה ויראה אחרים כדי לקבל ברכותיהם.
יש לנו עדות על כך מן העבר הרחוק: איגרתו של ר' הלל מוירונה שנתפרסמה ב"חמדה גנוזה" לצ.ה. עדעלמאן (דף כ, א). באיגרת זו – המספרת, בין היתר, על חרטתו של רבנו יונה על דבריו נגד הרמב"ם – כותב ר' הלל מוירונה שעשה שלוש שנים בברצלונה ושימש שם את רבינו יונה, וכאשר הלה נסע לטולידו "נשקתי את ידיו בעת הפרידה וברכני…"
*) דברי "ראשית חכמה" מובאים בספרו הנ"ל של הרב גאגין. הר גאגין דן בפרק הנ"ל בברכת ההורים, לפי מנהג הספרדים, ובנשיקת הילדים את ידי ההורים לפני קבלת ברכתם. ועיין על כך גם בספר "פלא יועץ" (ערך ברכה) לרבי אליעזר פאפו.
המנהג לנשק את ידי ההורים כדי לקבל את ברכתם היה קיים פעם גם אצל האשכנזים. מאיר בניהו מביא בספרו"רבי אליהו קפשאלי איש קנדיאה" (תשמ"ג, עמ' קסא) מדבריו של זה, כי בהיותו לומד אצל רבותיו האשכנזים בפדואה, איטליה, "ראיתי דבר חשוב ומנהג מעולה ביניהם: שבכל ערבי שבתות וערבי ימים טובים, אחר תפילת ערבית, הולכים הבנים אצל אבותיהם ומשתטחים לפניהם וכורעים על ברכיהם ונושקים כפות ידיהם, ואבותיהם משימים על ראשי בניהם ומברכים אותם. ככה יעשו כל הבנים שאבותיהם בחיים, ואף אם הבנים זקנים ויש להם בנים ובני בנים…". רבי אליהו קפשאלי מוסיף: "וכשחזרתי לארצי ולבית אבי נהגתי בעצמי כן ימים רבים. ואף אחר שנישאתי".
רבי יהודה אריה ממודינא כותב בספרו האוטוביוגראפי "חיי יהודה" על דודו שלמה: "והרב שלמה גדל ויחכם מאד בתורה ובחכמה. ואני נשקתי ידיו פעם אחת בפירארה החודש אשר מת בו, חודש אב שנת הש"ם". הריא"ם שאבות משפחתו באו לאיטליה מצרפת, היה בשנת הש"ם בן תשע. משמעות המלים "נשקתי ידיו", בוודאי: נשקתי ידיו וקיבלתי את ברכתו.
הצופה
כ"ז טבת תשנ"ב