כתב בעל השל"ה (מסכת תענית, עמוד העבודה): "אמרו הקדמונים תענית אותיות ת"ת ענ"י, וזהו ענין מה שאמרו רז"ל אגרא דתעניתא צדקתא. הפירוש הוא, כשאדם מתענה אז הוא חסר לחם, שאינו אוכל וכואב לו, אז מרגיש צער העני שתמיד הוא חסר לחם איך הוא בצער ובכאב ומרחם עליו."
זהו פירושו של השל"ה של מאמר חז"ל "אגרא דתעניתא צדקתא" (שכר התענית הוא מתן צדקה, ברכות ו,ב). יש עוד פירושים אחרים.[1]
דומה עלי כי הסימן הנ"ל, עליו אומר השל"ה כי אמרוהו הקדמונים, לא נמצא בכתבי הראשונים הנדפסים שלפנינו. נראה שמובא הוא בראשונה בדפוס בכמה ספרים בני תקופתו של תשל"ה.
מענין שכל הספרים האלה נדפסו בתוך התקופה הקצרה של חמש עשרה שנה.
הסימן מובא בספר "מטה משה", חלק חמישי, הלכות תענית (קראקא, שנ"א) לרבי משה מת, מהרש"ל; בספר "עמק ברכה", בדיני צדקה ותענית בימי הרחמים (קראקא שנ"ז) לרבי אברהם הורוויץ, אבי השל"ה;[2] ב"ספר חרדים", מצות התשובה, פרק ב' (ווייניציאה שס"א) לרבי אליעזר אזכרי; וב"אגרת הטיול" לרבי חיים ב"ר בצלאל (פראג שס"ה, הספר נדפס כשבע-עשרה שנה אחרי מות המחבר).
בשלושה מן ארבעת הספרים האלה מובא הסימן סתם, אינו מיוחס לקדמונים או לאחרים. בעל "ספר חרדים" אומר כי את הסימן טבע "הקדוש ר' שלמה מולכו".[3]
שלושים יום
שלושים יום כתקופה של לימוד וחזרה על הלימוד מוצאים אנו כבר בתלמוד. רב ששת חזר על לימודו כל שלושים יום (פסחים סח, ב). על רבי חייא בר אבא נאמר כי כל שלושים יו חזר על לימודו לפני רבי יוחנן רבו (ברכות לח, ב; "לאו דוקא כל תלמודו, אלא כל מה שהיה לומד בשלושים יום היה חוזר הכל לפניו ביום שלושים ואחד", תוספות, שם). על רבי חנינא בר פפא ורב אשי מסופר שביקשו כי תידחה פטירתם שלושים יום כדי שיוכלו לחזור על תלמודם (כתובות עז, ב; מועד קטן כח, א).
מוצאים אנו, מעין זה, לימוד וחזרה של שלושים יום, בדורות מאוחרים יותר ביחס לכמה ספרים:
ידועים דברי רבי יוסף קארו בהקדמתו לשולחן ערוך כי טוב "לחלקו לשלושים חלקים ללמוד בו בכל יום חלק, ונמצא שבכל חודש הוא חוזר תלמודו וייאמר עליו 'אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו'…."
באחד דפוסים הקדומים של השולחן ערוך נמצא כתוב מטעם המדפיסים: "ואלה מוסיף על הראשונים חלקנו הספר לשלושים חלקים כדי שהתלמידים השותים בצמא דברי הרב נר"ו יוכלו לקיים מצותו להשלים בכל יום חלק אחד ממנו".
רבי ראובן מרגליות ז"ל שלנגד עיניו היה דפוס זה מתאר במאמרו "דפוסי ה' 'שולחן ערוך' הראשונים" ("סיני", כרך ל"ז) את החלוקה של הספר לשלושים יום.
אינני יודע אם כבר העירו כי בימיו של רבי יוסף קארו חי חכם אשר אף הוא חיבר קובץ הלכות וגם רצה שבכל יום ילמדו חלק ממנו ויגמרו אותו כל חודש.
היה זה הרב ר' ישמעאל כהן תנוג', מגדולי רבני מצרים, שחיבר "ספר הזכרון" המכיל "כל הדינין הנוהגים בזמן הזה הנמצאים בתלמוד על סדר כתיבתן שם".
בהקדמתו לספר הוא כותב כי עיקר עמלו ויגיעו בספר לא היה "מצד עומקו … אבל היגיעה היא מצד הקיצור כי אחר שאכתוב הדין אני חוזר לכתבו בשנים וג' דרכים, ואמנה התיבות ופעמים גם האותיות, ואבחר בדרך הקצרה, כי כל מגמת פני לקצר בלשון…" וכל זה למה? כדי שיהיה חיבורו נוח לקריאה "ויכול לקרותו (הקורא) בחודש אחד אף על פי שהוא בעל מלאכה, כי יכול לקרות ד' עליו ביום ובלילה, וחוזר מלמאכתו…"
המחבר סיים את ספרו בשנת ה'ש"ג והוא נדפס בפירארה, איטליה, בשנת שט"ו. הוא נדפס שנית בלונדון בשנת תשל"ד. המו"ל האחרון, ש. רויאלובסקי, חילק את הספר – בהתאם לרצון המחבר לשלושים ימי החודש.
מן הענין להביא כאן גם דברי רבי אברהם דאנציג בהקדמתו למהדורה השנייה של ספרו "חיי אדם" ("הקדמה שנייה" או "הקדמה אחרונה" בדפוסים שונים) כי הדינים הנוהגים יום-יום ממלאים בספרו שלושים דפים בערך (התבניות של המהדורות הראשונות של הספר שונות מן התבנית של המהדורה הרגילה של ימינו) ואדם הלומד דף אחד ליום יכול ללמוד דינים אלה כל חודש. והרי דבריו: "והנה עד הלכות שבת מחזיק ערך שלושים דפים וכאשר יקבע לו שיעור בכל יום לפחות דף אחד יגמור אותו בכל חודש…"[4]
הצופה ח' באב תשנ"ב
[1] עיין רש"י והמאירי בברכות שם, ובספר "תניא רבתי" סימן ס"ב. וראה גם בספרים הנזכרים להלן.
[2] ב"עמק ברכה" מסתיימת הפיסקה בה מופיע הסימן במלים "כן נמצא בקובץ ישן". אפשר לפי זה כי גם הסימן נמצא בקובץ ישן, וזה מקור השל"ה כי הקדמונים אמרוהו.
[3] השל"ה נדפס רק בשנת ת"ח-ת"ט. כשלושים שנה אחרי מות מחברו. נביא כאן סימן אחר המופיע בדפוס בפעם הראשונה באותה התקופה. "אמרו הראשונים ר"ת תשובה דרך רמז: תענית, שק ואפר, בכי, הספד" ("ספר חרדים", שם). ר' אליהו די ווידאש, בעל "ראשית חכמה", בן דורו וארצו של בעל "ספר חרדים" כותב: "ושמעתי משם מהר"ר יצחק לוריא אשכנזי ע"ה כי מלת תשוב"ה רומזת ענין המדרגות הצריכות לה, והוא נוטריקון: תענית, שק ואפר, בכיה, הספד" (שער התשובה, פרק ה'). הנוטריקון סתם מובא גם ב"אגרת הטיול" הנ"ל. בשל"ה הוא מובא בשם האר"י – ודאי על פי הספר "ראשית חכמה" (עיין שם בשל"ה, מסכת יומא, עמוד התשובה).
[4] רבי יצחק בר' אליעזר חיבר "ספר הגן", דברי מוסר, וחילקו לשבעת ימי השבוע. בדור מאוחר צירפו אליו הספר "דרך משה" לרב המוכיח ר' משה כהנא, ועוד ליקוטים, והעמידו כל החיבור על עשרים ותשעה ימי החודש. עיין במבואו של ר' אהרן יעקב מרמורשטיין למהדורת "ספר הגן – דרך משה" של מכון חתם סופר, ירושלים, תשמ"ג.