א.
בגליון האחרון של הירחון הרבני "הפרדס" היוצא בארצות הברית נדונו על ידי שני רבנים ממשתתפיו שתי שאלות הסובבות על אסור חז"ל למסור דברי תורה לעכו"ם.
הרב פנחס מרדכי טייץ המגיד בכל שבוע שעור בגמרא מעל אחת מתחנות השדור היהודיות בארצות הברית, מוסר שהוא נתבקש ממאות אנשים ללמד את השיעור בשפה האנגלית במקום השפה היהודית כדי שיוכלו להשתתף בו חוגים רחבים יותר. הוא מהסס להענות לבקשות אלו באשר הוא חושש כי על ידי הגדת השיעור באנגלית יהיה מובן גם ללא יהודים ועל ידי כך עלול הוא לעבור על דברי הגמרא בחגיגה י"ג: א"ר אמי אין מוסרין ד"ת לכותי שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", וגם לגרום ללא יהודי לעבור על האסור הרובץ עליהם לא לעסוק בתורה. הרב טייץ מציע את הבעיה, בה מתלבט לגאוני דורו שיחוו את דעתם. הוא בעצמו נוטה להיתר באשר ברור הדבר כי על ידי הגדת השיעור בשפה האנגלית יתוספו מאות ואלפים מאזינים מבני ישראל שאינם מבינים שפה אחרת ועל ידי זה יקיימו מצות ת"ת ומצוה זו של רבים תדחה את האסורים הנ"ל.
"האם מותר ללמד לשון הקודש לנכרי"? הוא נושא הבעיה השניה, בעיה אקטואלית ביותר בימינו אלו כשבאוניברסיטאות רבות בעולם מוקמות קתדראות לשם לימוד השפה העברית והמרצים הם ברובם הגדול יהודים ובין השומעים נמצאים גם לא יהודים. דן בשאלה זו הרב אברהם מרדכי הרשברג. הבעיה איננה חדשה ונדמה שהרב הרשברג לא ידע כי דנו בה מלפניו כפי שנעיר להלן. מסקנתו להתיר. לשון הקודש לחוד ודברי תורה, בעיקר דברי תורה שבעל פה שלרוב הפוסקים רק עליהם חל האסור, לחוד.
בהמשך דבריו כותב הרב הרשברג כי יש מפרשים הכתוב במגילת תענית כי מה שהיה חושך בעולם בשעה שהעתיקו התורה לתלמי המלך היה בשל האסור למסור דברי תורה לגוי. "ויוצא לנו לפי זה דאסור להדפיס הש"ס או התורה בשפה אחרת מחמת דאין מוסרין דברי תורה לגוי, וזהו דבר חדש שהרבה העתיקו התורה ואפשר דפעם הראשונה היה אסור אבל אחר זה שנדפס כשיש להם ממילא הרבה בלשונם שוב אין איסור".
והנה מה שהוא בגדר חדש לאותו רב הוא איננו חדש לגמרי. זה מאה שנים שהיו רבנים שהתנגדו לתרגום הש"ס ללשונות אחרות. התנגדותם נבעה מהאסור למסור דברי תורה לגויים וגם מהפחד שהגויים ישתמשו בדברי חז"ל שאינם מובנים להם להתקיפנו וללעוג לנו.
ב.
אחת הפרשיות שבשעתה עוררה רעש גדול בעולם החרדי היתה הסכמה שהחתם סופר נתן בשוגג להדפסת תרגום הש"ס בלשון הגרמנית, הסכמה שאחר כך חזר בו ממנה והתחרט עליה בפומבי.
מעשה שהיה בשנת תקצ"ד בקר בפרסבורג אצל החתם סופר דר. א. מ. פינר שעוד בשעת 1832 פרסם בברלין ספר "קצור תלמוד בבלי וירושלמי" המכיל תכנית ודוגמאות לתרגום הש"ס לגרמנית. האיש הזה שהיה תלמיד חכם גדול והביא אתו לכתב מאת חותן החתם סופר הרבי עקיבא איגר המעיד על גדולתו בתורה ויושר הנהגתו וגם גדולים אחרים העידו עליו מסר לחתם סופר על תכניתו להדפיס הש"ס בלשון הגרמנית, לפי דבריו תצמח ממעשהו טובה גדולה לעם ישראל באשר התלמוד שהיה עד אז כספר חתום לפני הגויים יתגלה כעת לפניהם במלוא זהרו והדרו. החתם סופר שנשאל רבות משרי הממשלה בנוגע לדיני ישראל והיה צריך מזמן לזמן לברר להם חוקי ישראל הסכים להצעתו של דר. פינר.
כאשר הדבר נתפרסם ברבים הריצו ידידי החתם סופר עליו מכתבים והעמידו אותו על השגגה שיצאה מלפניו ועל הסכנה הטמונה בבצוע התכנית. בספר "אגרות סופרים" מאת הרב שלמה סופר מי שהיה אב"ד ברגסס, המכיל מכתבים הקשורים במשפחות איגר-סופר נתפרסם מכתב ששלח הנדבן הידוע צבי הירש לעהרין מאסמטרדם לחתם סופר בענין הסכמתו לתכנית העתקת הש"ס לגרמנית. צבי הירש לעהרין כותב כי בזמן שמנדלסון פרסם את תרגומו לתורה היו רבים שערערו עליו אם כי המדובר היה בתרגום של תורה שבכתב והוא נדפס באותיות עבריות ועל כן איננו מובן לגויים. גם באליהו בחור נזפו בזמנו על אשר למד לה"ק לחש מן נוצרי. אם כן איך נוכל כעת להדפיס את הש"ס בלשון הגרמנית דבר שהוא בגדר האסור לא למסור דברי תורה לגוי וגם טומן בתוכו סכנה איומה לעם ישראל. הגויים שאינם מכירים דרכי למודם ולשונם של חז"ל יתלוצצו וינצלו לרעתנו האגדות התמוהות בעיניהם. ולהפך – במקרה שהספר יתקבל אצלם אז יעורר שנאת הכומרים שיאשימונו שאנחנו באים להדיח המוניהם מאמונתם.
ה"חתם סופר" בעמדו על טעותו חזר בו מהסכמתו. הוא לא שקט עד שפרסם קול קורא ברבים המודיע על בטול ההסכמה שנתן לדר. א. מ. פינר. קול קורא זה נדפס בהמבורג.
וזו התחלתו.
"חנוני, חנוני שמעוני שמעוני, רבותי גאוני הזמן חכמי הדור ודורשיו. המיחלים לחסדי ה' ומצפים תפארתו ושאר אחינו בני ישראל הנפוצים להיות קבוצים. כבר פרסמתי חטא מפורסם ומכשלה אשר תחת ידי ליתן כתב הסכמה לדוקטור פינר על העתקת הש"ס בלשון אשכנז וכבר נדפסה אגרתי בהמבורג ולא בושתי לאמור בוש אנוכי על כי בעונותי טחו עיני מראות… והנני שובר ועוקר הסכמתי מעיקרא והיה כלא היה וכאפס וכאין יחשבו הדברים ההמה וישימו לאל מילתי…"
בהמשך הדברים מספר החתם סופר שהוא דן עם דר. פינר על אופן התרגום. "הלא כמה פעמים על דברת רש"י המבאר נחלקו גאוני עולם בכוונתו וכמו דיות נשפכו וכמה ניירות וגוילים מלאים על דבר אחד, ואיך ימצא יחיד להסכים על פי דעתו כוונת הענין". דר. פינר השיב לו כי הוא רק סוכן למפעל ומלאכת התרגום תעשה על ידי חבורת גאונים ורבנים ידועים, החתם סופר האמין לו אך אחר כך נודע לו שלא כן הדבר. בסוף הקול קורא פונה החתם סופר לדר. פינר להמנע מבצוע תכניתו אחרת יצטרך לבקש מגאוני הזמן להטיל חרם על הספר.
הודעתו והודאתו הפומבית של החתם סופר עשתה רושם גדול על בני זמנו. הרב נפתלי בנעט בנו של הגר"מ בנעט מניקלסבורג כותב בספרו "אמרי שפר" על החתם סופר "ובענותנותו הגדולה לא בוש מלאמר בפרהסיא במודעה מיוחדת הנדפס בק"ק המבורג כי חטא מלפנים בנתינת הסכמתו ומתחרט שם בכניעת רוח על אשר עשה מקודם".
הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד שבספרו "אוצר נחמד" (ניו-יורק, תש"ב) הקדיש פרק מיוחד לפרשה זו כותב כי כפי מסורה שבידיו הקדיש ד"ר פינר לדברי החתם סופר והש"ס לא נדפס.
אך דבריו אינם נכונים. ד"ר פינר פרסם בשנת תר"ב שנתים אחרי מותו של החתם סופר את מסכת ברכות בתרגום אשכנזי בברלין. נראה שעוד בחייו של החתם סופר המשיך בבצוע פעלו והחתם סופר שנודע לו על הדבר רצה להניא אותו ממנו. ואולי לזה התכוון הרב שלמה במה"ר צבי הירש רבה של לונדון במכתב לחתם סופר בכסלו שנת תקצ"ו "והנה מדי זכור אזכור כי ד"ר פינר היה פה ובאמת לא עשה מאומה ולוא היה האדון מחריש מרדוף אחריו היה יותר טוב"… (אגרות סופרים).
מסכת ברכות עם תרגום אשכנזי הכילה גם פרוש רש"י ותוספות. הגהות בעל הלבוש, מהרי"ב הגר"א. ה"נודע ביהודה". מהר"ב רנשבורג ורבי עקיבא איגר ונוסף על אלו "תקונים מראה מקומות במשנה, בגמרא, ברש"י ובתוספות, ב"עין משפט" וב"תורה אור", נקודות במשנה על פי כללי דקדוק לשון הקודש, ציוני הקריאה במשנה ובגמרא, ברש"י ובתוספת, באור בלשון הקודש ובלשון אשכנז להבין כל דבר קשה בכל עניני המאמרים והדינים ובאור המלות הזרות והלועזיות".
ד"ר פינר צרף למהדורתו כמה הסכמות של רבנים אשכנזים וספרדים ושל סופרים אחדים.
בהקדמתו הוא מספר כי היה תלמידם של רבי יעקב מליסא ה"חוות דעת" והרב לייב שניידלס אב"ד של ליססא ו"שבע שנים לא זז מאוהלם". (ר' על מהדורת ד"ר פינר בהערות א. מ. הברמן ל"מאמר הדפסת התלמוד" מאת הרב רפאל נתן נטע רבינוביץ, ירושלים תשי"ב).
ג.
המכתבים ל"חתם סופר" והודעתו אינן התעודות היחידות בנוגע להתנגדותם של גאונים ורבנים לתרגום הש"ס.
הרב יהודה אסאד מי שהיה אב"ד בכמה מקומות בהונגריה ובסוף בק"ק סעדהאלי והיה כעין תלמיד של החתם סופר וידידות גדולה היתה מקשרת את שני הגאונים האלו כותב בספר שו"ת שלו "יהודה יעלה". סימן ב' (למברגר תרל"ג).
"ועד הדפסת הש"ס בלשון העמים. הנה בהדיא איתא בחגיגה יג. "אמר רב אמי אין מוסרין ד"ת לנכרי שנאמר לא עשה כן לכל גוי…
… ומאז מרגלא בפומי כי אותן המורים החדשים הדורשים בלשון אשכנז המה התחילו בקלקלקה להדפיס הדרשה ומאמרי חז"ל בתוכך ועתה מי ימחה בידיהם ועל מי ישמעו ומי יפר מחשבותם".
ועוד נחזור בהמשך דברינו לתשובה זו.
ד.
על התנגדותו של רבי יצחק אלחנן ספקטור רבה של קובנה לתרגום התלמוד לרוסית מוסר מ. ליפסון בספרו "מדור דור" (ירושלים ניו-יורק תרפ"ט).
מעשה וחכמי ישראל ברוסיה רצו לתרגם את התלמוד לרוסית, באו אצל רבי יצחק אלחנן רבה של קובנה שיסכים עמהם. לא הסכים רבי יצחק אלחנן.
מה טעם, הם שואלים אותו, הרי גלוי וידוע לפני רבנו ששונאיהם של ישראל מלעיזים על התלמוד, עושים אותו פלסתר, מגלים בו פנים שלא כהלכה ותולים בו דברי הבאי שיש בהם חלול שם שמים וחלול שם ישראל. ואנו אין בידינו לסתום פיות מסטיננו ומקטרגינו ואילו לכשנתרגם את התלמוד ללשונם יתנדפו כל שקריהם כעשן, יקראו שונאינו ויבושו וחכמת חכמינו תעיר עיני חכמים.
אספר לכם. משיב רבי יצחק אלחנן מעשה שהיה.
בעירה אחת ישב רב אחד גדול בתורה ומעשים, ענותן ושפל רוח, הוא היה יושב ועוסק בתורה, מנהל ומדריך את קהלתו ולבו שלם עם כל אחד. בכרך הסמוך יש רב גדול שדרכו היתה לבטל את כל חבריו הרבנים ולהתנשא עליהם.
את רב העירה היה מבטל בתכלית הבטול, משים אותו עם הארץ שלא הגיע להוראה ומורה.
פעם אחת בא רב הכרך לאותה העירה הסמוכה. רצה לחלוק כבוד למרא דאתרא ולהכנס אצלו. שלח לו איזו היא השעה הכשרה לפניו לקבל פני אורח? שלח לו רב העירה: חולה אני וחלש אני וטרוד בטרדות הצבור ואין בידי לקבל פני אורחים.
כשיצא רב הכרך את העירה שאלו בני העירה את רבם:
מר ראה רבינו לנעול את הדלת בפני רב הכרך?
מעשה שהוא כך הוא משיב להם הרב. יודע אני באותו רב שהוא שורף אותי בהבל פיו שלא בפני, משים אותי עם הארץ שלא קרא ולא שנה ולא שמש תלמידי חכמים, כל זמן שלא נזמדנו יחד יש לבעל הדין להשיב לו: כלום יודע מר את רב פלוני? כלום היה לו פתחון פה לפני מר בדברי התורה? מיהו כשנזדמן יחד ויהיו בינינו דברי תורה. וחזקה על אותו רב שלא ישנה את דעתו ויוסיף לבטל אותי ואת תורתי מה ישיב לו בעל דין?
אף בנידון כך, מסיים ואמר רבי יצחק אלחנן, עכשיו יש לבעל דין להשיב לשונאינו המלעיזים על התלמוד: כלום קראתם את התלמוד? כלום יודעים אתם מה כתוב בו? מיהו כשניתן את התלמוד בידם בלשונם ובשפתם חזקה על שונאינו שלא ישנו את דעתם יוסיפו להלעיז על התלמוד ולגלות בו פנים שלא כהלכה. מה נשיב ומה נאמר להם? נמצאנו נותנים חרב ביד שונאי ישראל.
ה.
באסור העתקת דברי תורה ללשונות העמים נוגע גם הגאון ר' משה גרינוולד, מי שהיה אב"ד בכמה מקומות בקרפטו-רוס ולבסוף בחוסט, באחת מתשובותיו הוא נשאל אם מותר לחבר בלשונות העמים כדי שיהיה מובן לשדרות רחבות בעם, ספר בדיני נדה, באשר דינים אלו אינם נתנים להדרש בפומבי בכל פרטיהם.
בתחילת תשובתו ב"ערוגות הבושם" חלק או"ח סימן רי"ח דן הגאון בחומר האסור של כתיבת דברי תורה בלשונות העמים.
"…לכתוב פסקי הלכות בכתב ולשון וגופן שלהם אין לנו מכמה טעמים מהם גלויים ונראים בעליל ומהם צפונים לחכמים ברמיזה…".
אך באשר במקרה הנדון אין דרך אחרת להזהיר את העם ולשקוד על תקנתו הוא מתיר חבור הספר בלשון הגויים. אולם אם אפשר הדבר ידפיסו אותו באותיות עבריות ואם גם זה אי-אפשר באשר שפת המדינה איננה סובלת דבר זה ידפיסו על יד התרגום אותם הדינים בעברי-טייטש ובאותיות עבריות "ובזה אתי לאפוקי ממקצת חששות דאיכא למיחש באם יודפסו רק בלשון וכתב שלהם גרידא ואי-אפשר לפרש הכל באר היטב בכתב מפורש ולחכם כמותו די ברמיזה".
נדמה לפרש במקצת כוונתו כי במקרה שהספר לא יודפס כולו בשפת ואותיות הגויים כי אם חציו בעברי-טייטש ואותיות עבריות קטנה יותר האפשרות שיפול לידי הגויים והם יקראוהו.
ו.
גם בדורנו אנו, למרות שרבו התרגומים של דברי תורה שבעל פה מהם מלאכת ידם של רבנים וחכמים ידועים, כמו הרב דר. צבי הופמן שבעצמו היה מחמיר מאד באיסור מסירת דברי תורה לגויים כפי שנראה מאחת מתשובותיו ("מלמד להועיל", חלק ב. סימן ע"ז) לא פסקה ההתנגדות לתרגום התלמוד לשפות נכר.
הרוגצ'ובי הביע התנגדותו לתרגום התלמוד לאנגלית כאשר נשאל בדבר.
הגר"ד שפרבר שליט"א. רבה של בראשאו העביר לפני עשרים שנה כאשר הושלם התרגום של התלמוד לגרמנית קונטרס בשם "את ההעתקות זרה הלאה" הדן באיסור העתקתו ללשונות הגוים בין רבנים ידועים. הקונטרס לא נדפס. מחברו מזכירו בספר שו"ת שלו "אפרקסתא דעניא" (סוטמר ת"ש) בסימן מ"ו הדן בשאלה אם מותר שלמד לגויים כתב ולשון עברית.
ז.
הזכרנו שאחד הנימוקים לאיסור תרגום התלמוד ללשונות הגויים היה החשש כי הם ילעגו לדברי חז"ל שאינם מובנים להם. מאותו טעם היו גם גאונים ורבנים שרצו לאסור את העתקות אגדות חז"ל לשפות אחרות וגם לעברי-טייטש באשר חששו כי ההמון שאינו נמצא אצל המקורות יקבל את הדברים כפשוטם, דבר שיגרום להשרשתם בתוכם של דעות ואמונות בלתי נכונות או אפילו לאי-אימון בדברי חכמינו.
רבי חיים מצאנז מחה בשעתו נגד העתקת הספר "עין יעקב" לעברי-טייטש. במכתבים שכתב לרבני זמנו בענין זה הוא אומר בין היתר:
"איך ישפכו אבני קודש כאלו המעוטפים במעטה המליצות והחידות כמו רוב אגדות הש"ס אשר עיקר המכוון בהם היא הפנימיות ועמי הארץ אשר יועתק להם דברי חז"ל בלשון אחר לא ידעו ולא יבינו ובחשכה יתהלכו ויבואו להגשים המאמרים ז"ל".
הגר"י חנניה ליפא מייזלס אב"ד פרעמיסלא חזק את ידיו של רבי חיים מצנז בהתנגדותו וכתב כדלהלן:
"ורע עלי מאד המעשה העתק הספר "עין יעקב" ללשון המדוברת במדינתנו והלא ירמיהו הנביא כצווח הלא כה דברי כאשר נאום ה' וכפטיש יפוצץ סלע כי כמה פנים לתורה ונודע כי כל דברי האגדות הם כגחלי אש מלאים סודות נשגבים אשר כי אם לשרידים הבאים בחצרות בית ה' והמה רוצים לעשות ספורי חז"ל כספורי קורות הימים ח"ו בדברי הבאי ודברי חול, אוי לנו שכך עלתה בימינו".
רבי חיים מצאנז פנה גם לרבי שמעון סופר, בנו השני של ה"חתם סופר" שהיה רבה של קרקוב וציר בפרלמנט האוסטרי-הונגרי בענין זה. אך הלה לא היה שותף לחששותיו. הוא נטה דוקא להתיר את תרגום הספר "עין יעקב" ומסתמך בזה על הספרות הרחבה של אגדות חז"ל וספורי הצדיקים בעברי טייטש שהיתה קיימת כבר והביאה תועלת מרובה להמוני העם שאינם יודעים לשון הקודש ורק באמצעותה למדו להכיר מקצת דברי חכמינו ודרכי חייהם.
באגרת לרבי חיים מצאנז, הנדפסת בספר "איגרות סופרים" שכבר הזכרנו למעלה כותב רבי שמעון סופר:
"…וכבר מימים קדמונים נעתקו אגדות חז"ל בלשון עברי-טייטש וקראו בהם הנשים וההמונים, אלה הם המאמינים בני מאמינים שהיו אדוקים ודבוקים בב"ה. בתורתו ומצותו. ומחברי הספרים האלו היו גאוני עולם, קדושים וצדיקים. וכמו כן המעתיקים והמתרגמים, כגון ספר "מנורת המאור" וספר "נחלת צבי" וספורי המעשיות מרשב"י וחבריו הקדושים"…
בדור אחרי רבי חיים מצאנז נתעוררה שוב אותה שאלה. רבה של חוסט, רבי משה גרינוואלד נשאל אם מותר לתרגם את ספר עין יעקב. בהסתמך על דברי רבי חיים מצאנז הוא מיעץ לשואל להמנע מהתרגום. (שו"ת "ערוגות הבושם" חלק או"ח סימן רי"ד, ס'וואליווע תרע"ב).
ח.
מסרנו דעות גאונים ורבנים במשך השנים האחרונות המביעות התנגדות לתרגום הש"ס לשפות נכר. דעות אלו הובעו בקשר עם תוכניות של תרגומים שהועלו באותה תקופה.
מענין שלפני שש מאות שנה מוצאים אנו אחד מבעלי התוספות המחזיק בדעה שבכלל אי אפשר לתרגם את התלמוד, ההעתקה לבד בלי תוספת פרוש מתאים לא תעמיד את הקורא על תוכנו האמיתי של הש"ס.
המדובר ברבי יצחק ברבי יוסף מקורבייל המכונה רבי יצחק בעל החותם שהיה חתנו של רבי יחיאל מפריס ומחבר הספר "עמודי גולה" הנקרא גם "ספר מצות הקצר".
ספר זה הנחלק לשבעה עמודים כנגד שבעה ימי השבוע מכיל קצור מצות ודינים הנוהגים בזמן הזה. כדי להפיץ ספרו בין שדרות רחבות של העם שלח המחבר שליחים לכל קהלות אשכנז בבקשה שיעתיקו את ספרו.
במצוה ר"ה בעמוד השלישי, המדברת על מצות תלמוד תורה כותב המחבר:
"ואל תחשוב כי עיקר התורה שבכתה כי אדרבה עיקרה אותה שבעל פה ועל תורה שבעל פה נכרת הברית דכתיב כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית והן אוצרו של הקדוש ברוך הוא כי היה גלוי לפניו שיהיו ישראל עתידין להיות גולים בין האומות ויעתיקו הגוים ספריהם לפיכך לא רצה שתכתב כי לעתיד לבוא הגויים ירצו לקבל שכר ממה שלמדו תורה והקדוש ברוך הוא אומר להם מי שמסתורים שלו בידי (פרוש אוצר) יקבל שכר. ואף על פי שבדורות האחרונים על ידי מעוט הלבבות נכתבו הארבעה סדרים מכל מקום לא יעתיקום הגויים לפי שהם צריכים פרוש גדול".
ט.
אך התלמוד תורגם לא רק בדורות האחרונים כי אם כבר בדורות הראשונים. כמו שנראה להלן נעשו תרגומים והיו נסיונות לתרגם אותו על ידי רבנים ידועים.
ר' אברהם בן דוד מוסר ב"ספר הקבלה" שהרב יוסף בר יצחק אבן שטנאש הידוע גם בשם בן אביתור "פירש את כל התלמוד בלשון ערבי למלך ישמעאל ששמו אל-חכים".
המלך אל-חכים היה הכליף של קורדובה ומספרים עליו שהיתה לו ספריה גדולה. המתרגם הרב יוסף בר יצחק אבן שטנאש היה תלמיד הרב משה.
כדאי לציין שהמתרגם של פרוש המשניות של הרמב"ם לסדר נזיקין מערבית לעברית מוסר בהקדמתו "שרבינו חנוך בנו של רבינו משה פירש כל התלמוד בלשון ערבי". יש על כן שסוברים שר' אברהם בן דוד בעל "ספר הקבלה" ור' שלמה בר' יוסף מתרגם פירוש המשניות. סדר נזיקין, להרמב"ם מתכוונים בדבריהם לאותו תרגום רק שנתחלף להם שם המתרגם.
מתרגם סדר נזיקין מציין בהקדמתו את הסבה שהכריחה רבים מן הגאונים והרבנים שבאו אחריהם, כמו רבינו סעדיה, רבינו שמואל בן חפני רב שרירא ורב האי גאון, הרי"ף, רבינו יצחק בן גיאת, הרב יוסף הלוי בן מיגש, הרמב"ם ואחרים, לחבר רוב ספריהם בתורה בכתב ובעל פה בלשון ערבית… "כאשר גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, אבדה חכמתנו ונבלה שפתינו. וכמעט קט שתשתכח תורה מישראל לולי ה' הותיר לנו שרידים, העיר את רוחם ונתן להם לשון למודים, לתרגום בלשון ארמית תורה, נביאים וכתובים כפי צורך השעה, וגם רבותינו מקבלי התורה חברו תלמוד הירושלמי והבבלי באותה לשון כי בה היו מכירים ומרגישים, הקטנים עם הגדולים, ויהי כי ארכו לנו הימים בגלותנו ואותם העכו"ם והלשונות תמו ונכרתו וגברה מלכות הערביים על בבל ארץ שנער ופרס וארץ הצבי… עמדו הגאונים ומרביצי התורה וראשי הישיבות אשר בכל הארצות ההם ופרשו התורה שבכתב ותורה שבעל פה בלשון ערבית לפי שבאותה לשון היו מדברים המון העם".
אך הספרים האלו פרושים על תורה שבכתב ובעל פה וספרי פוסקים, שנתחברו בשפה הערבית נשארו חתומים לפני הגויים באשר הם היו ברובם כתובים באותיות עבריות. היו יוצאים מן הכלל. לפי עדות האבן-עזרא היה תרגום התורה של רבינו סעדיה גאון כתוב באותיות ערביות אך לעומת זה נמסר על הרמב"ם שהוא אסר לכתוב את "מורה הנבוכים", שכידוע נתחבר בערבית, באותיות ערביות.
י.
פה המקום לנגוע בתופעה בספרותנו שלפי דעתנו איננה ללא קשר עם האסור למסור דברי תורה לגויים. כוונתנו לתופעה שיהודים במשך מאות בשנים בכל מקומות מושבותיהם שם חברו ספרים בלשון הגויים או בז'רגון יהודי שמקורו בלשון הגויים כמו ערבית, גרמנית, עברי-טייטש, לאדינו, יהודית-איטלקית, יהודית פרסית ורבות אחרות. הדפיסו ספרים אלו באותיות עבריות ולא בכתב הגויים.
הסבה העקרית היא ללא ספק כי המוני העם למענם נתחברו ספרים אלו לא היו מכירים את כתב הגויים אך היו רגילים באותיות עבריות מתוך התפלות.
מחבר הספר "שלחן הפנים" שהוא העתק דיני השלחן ערוך של רבי יוסף קארו לשפת לדינו כותב בפרוש בהקדמתו (לחם הפנים שאלוניקי שכ"ח) כי לתועלת ההמונים כתב הספר "בכתב אשורי נקוד בנקודות, יען כי הם רבים עתה עמי הארץ שאינם יודעים כתב אחר".
ר' שלמה רוזניס הסטוריון היהודית הספרדית, עומד בספרו (קורות היהודים בתורקיה וארצות הקדם, חלק חמישי, סופיה) על סבת הדבר למה הספרות הלדינית בארצות המושלמיות נדפסה באותיות עבריות בעוד שספרים כאלו שיצאו באיטליה ובהולנד נדפסו בכתב לטיני. הוא כותב: "יהודי ארצות הקדם לא היתה להם האפשרות או שלא מצאו לנחוץ ללמד לבניהם הכתב הלטיני, לא כן הספרדים שהתגוררו בצרפת, הולנדיה, איטליה והמבורג שחיו בין עמים המחזיקים בכתב לטיני. נוסף לזה היו יהודי ארצות הקדם בידעם שנאת המוחמדנים לנוצרים נאלצים להתרחק מכל התחברות עם הקטולים ולמרות שדברו ספרדית שכחו הכתב הספרי-הלטיני ובמקומו התרגלו לכתב הלאדינו באותיות עבריות". אך יש להעיר שגם במדינות המערב שם ידע חלק גדול של העם את כתב הגויים נדפסה הספרות בעברי-טייטש, יהודית איטלקית וגם בלאדינו בכתב עברי. מאידך יש סבה נוספת למה נדפסו ספרים רבים בלאדינו באיטליה והולנד בכתב לועזי. ספרים אלו היו מיועדים למען האנוסים שהצליחו להמלט מצפרני האינקויזיציה לאיטליה ולאמסטרדאם או גם הוברחו לתוך ספרד ופורטוגאל שם ספר כתוב בכתב עברי היה בלי ספק מעורר חשדם של אנשי האינקויזיציה. לא נטעה אולי אם נוסיף על הסבה העיקרית של השמוש בכתב עברי. כי העם ובמיוחד הנשים לא ידעו כתב אחר. גורם שני: האסור להעתיק דברי תורה לגויים.
ישמשו במקצת סעד לסברתנו דברי מחבר הספר "לחם הפנים" שכבר הזכרנו למעלה בסוף הקדמתו.
יא.
אמרנו שמלבד הסיבה שכתב הגויים לא היה ידוע לשדרות רחבות בעם ולכן הדפיסו הספרים בז'רגונים השונים באותיות עבריות היתה עוד סבה נוספת: לא לאפשר לגויים לקרוא דברי תורה שבעל פה. בדורות האחרונים נוספה עוד סבה שבשבילה הקפידו להדפיס ספרים למען העם באותיות עבריות: לא להרגילם בכתב הגויים כדי שלא ימשכו אחרי ספרותם. הננו קוראים בצוואת החתם סופר "והבנות יעסקו בספרי אשכנז בגופם שלנו המיוסדים על אגדות חז"ל ולא זולת כלל". נדמה שטעם שלא יתרגלו לכתב הגויים. (ראה גם "לב עברי" של רבי עקיבא יוסף שלזינגר שרוצה לומר שגם ספרי-מוסר שרק מיוסדים על דברי חז"ל אסור להדפיס בכתב גויים).
יב.
נחזור לתרגומים. במשך חמש מאות השנים האחרונות תורגמו המשניות, חלק מהן וגם גמרות בודדות לשפת נכר בעיקר ללטינית שהיא היתה "שפת החכמים" באירופה בימי הבינים. תרגומים אלו נעשו כמעט כולם על ידי נוצרים שרביהם היו ברובם מומרים או משומדים. עם תרגומים אלו אין לנו ענין פה. בדורות האחרונים נעשו גם תרגומים על ידי יהודים וכפי שהערנו כבר גם על ידי חרדים. התרגום של הש"ס לאנגלית שהוכן בשנים האחרונות בלונדון נעשה בפקוח יהודי שומר מצוה, הרב ד"ר י. אפשטיין, תלמיד ישיבת פרשבורג לשעבר.
אין פה המקום למנות כל התרגומים שנעשו על ידי יהודים. נתעכב רק על שנים. תרגומי האחים אבן-דנה ותכניותיו של ר' ישראל סלנטר לתרגם את הש"ס לשפות נכר ולעברית.
יעקב אבן-דנה היה משנת ת"נ עד יום מותו בשנת תנ"ה חכם העדה בלונדון. הוא תרגם את הכוזרי לספרדית (אמסטרדם תכ"ב) וגם תרגם את המשניות עם פרושיהם של הברטנורה והרמב"ם לאותה שפה. התרגום שהיה מיועד לאחיו לא נשתמר. אחיו יצחק אבן-דנה היה מורה לעברית באוניברסיטת אוקספורד. הוא תרגם את המשניות ללטינית. כתב היד נמצא בספרית אוניברסיטת קמברידג'.
יג.
תורניות רבי ישראל סלנטר.
הזכרנו באחד הפרקים הקודמים דברי הרב יהודה אסאד, באחת מתשובותיו, הקורא תגר על הדרשנים המדפיסים דרשותיהם בשפות נכר ובתוכם דברי חכמינו כשהם מתורגמים.
בדרך כלל היתה בהונגריה קיימת התנגדות למטיפים בלשון לאומים. אין פה המקום לתאר בפרוטרוט השתלשלות התנגדות זו שהי' תגובה לרפורמה כאשר התחילה להתפשט בארץ. גם הרב ש. ר. הירש בזמן כהונתו בניקולסבורג כרב המדינה של מורביה סבל ממתנגדים בקהלה שלא רצה בדרשותיו על טהרת הלשון הגרמנית בין ההחלטות שנתקבלו בועידת הרבנים החרדים של הונגריה שהתקיימה בשנת תרכ"ו במיהלוביץ היה אסור הדרשה בלשון הלאומים בבתי הכנסת. אם כי המהר"ם שיק התנגד להחלטה זו נכנע לדעת הרוב. רבים התשובות והמכתבים המדברים בענין זה. ממכתבו של ה"כתב סופר" להרב קופל רייך שהיה אחרי המלחמה הראשונה נציב היהדות החרדית בבית העליון ההונגרי, לרגל התמנותו לרבה של וורבוי, עיר אבותיו: "הנני מזהירך, השמר לך ושמור נפשך מאד… מלשון מדברת גדולות האכדייטש דרך פרעדיגט" ("איגרות סופרים") עד צוואתו של רבה של חוסט הרב משה גרינוולד לבניו וחתניו: "כשתדרשו בקהל ועדה בפומבי… תהיו זהירין מאד ושמרתם מאד נפשותיכם לא לדבר בלשון לאומים, כי אם בלשון היהודים כפי שמדבר איש אל רעהו" (קונטרס "הכנה דרבה").
כל מדינה ומנהיגיה ונוהגיה. אם חרדי הונגריה ראו בדרשה בלשון לאומים גשר לרפורמה, התבוללות טמיעה – שמשה בידי היהדות החרדית באשכנז נשק יעיל במלחמתה נגדן. דרשותיהם וספריהם של החכם ברנייס באלטונא. ר' ש. ר. הירש בפרנקפורט על נהר מיין. ש. פלסנר בברסלו ואחר כך בפוזן, נוח מנהגר, שבתחילה נטה לרפורמה עד אחרי כן חזר בו, בוינה הקימו מחדש את יהדות אשכנז שהרפורמה עשתה בה שמות.
מחשבות רבות חשב רבי ישראל מסלנט להחזיר את הנוער המתבולל ברוסיא לעמם. כאחד האמצעים היעילים ביותר למטרה זו ראה תרגום ספרי הרבנים הדרשנים של אשכנז. כבר מסרנו בהזדמנות אחרת דברי הרב מ. ליהמן במאמרו אחרי פטירתו של רבי ישראל מסלנט ב"איזראעליט" במיינץ בו הוא מספר על פגישה בינו, הרב ש. ר. הירש ורבי ישראל בברלין בה הוחלט לתרגום את ה"אגרות צפון" של הריש לרוסית.
כדי לקרב את הנוער המתבולל ללמוד התלמוד חשב על הוצאת מלון ארמי. לשם כך התקשר עם מזרחנים נודעים אך הדבר לא יצא לפועל. אחר כך הציע לשם אותה מטרתה תרגום התלמוד לעברית. תכינות היתה לגייס מאה רבנים שכל אחד מהם יתרגם לכל הפחות שלושים דפים בתוספת פירוש קל. התכנית נכשלה. לא ידוע אם בשל התנגדות הרבנים או כאשר לא מצא מספר רבנים המוכשרים ומסוגלים לעבודה זו.
אחרי שנכשלו תכניות אלו חשב על תרגום הש"ס לשפות נכר והנהגת למודו בבתי הספר הגבוהים של הגויים שתים היו מטרותיו. ראשית יווכחו הגויים מה תוכנו האמיתי של הש"ס ויפסיקו להעליל עליו. שנית, ימשך על ידי כך הנוער המתבולל ללימודו. חזקה על מתבולל ישראל שכל דבר שיקר בעיני הגויים חביב גם עליהם. למה מכבדים מתבוללים יהודים הדוחים את התלמוד בשתי ידים את התנ"ך – כי גם הגויים מכבדים ומעריכים אותו. אילו הגויים היו מכבדים את התלמוד היו מתבוללי ישראל עושים כמוהם. רבי ישראל מסלנט נסע לגרמניה לבא בדברים על אודות תכניתו עם המוסדות המוסמכים. אחרי שמאמציו לא הצליחו המשיך בהם בפאריז שם הובטחה לו עזרתם של אנשי צבור אחדים. אך גם תכנית זו נכשלה. מוסרים עליו על רבי ישראל מסלנט שהיה אומר שיודע הוא כי הרבנים יתנגדו לתכניותיו באשר התורה היא "מורשת קהלת יעקב" אך יש לו מה להשיב להם. בשנות 1873-9 יצאו בפאריס כמה מסכתות בתרגום צרפתי מעשי ידי י.מ. רבינוביץ. אך כפי שמוסר יעקב מארק בספרו "גדולים פון אונזער צייט" (ניו יורק תרפ"ז) לא היה לתרגום זה שום קשר עם תכניות רבי ישראל, להפך רבי ישראל הביע מורת רוחו על המתרגמים שהציג דברי חז"ל באור לא נכון (ראה על תוכניות ר"י בספרו של דוב כ"ץ "תנועת המוסר", חלק א', מהדורה שניה, תשי"ב, תל אביב).
יד.
הזכרנו הפרקים הקודמים על חילוקי דעות בין חכמי ישראל במאה הקודמת בדבר תרגום הספר "עין-יעקב" לעברי טייטש. היו שרצו לאסור הדבר באשר חששו כי ההמון הפשוט לא יבין דברי ואגדות חז"ל נכונה. חלוקי דעות אלו נתגלו עוד לפני ארבע מאות שנה, כשהחלו להעתיק דברי וספורי חז"ל לעברי טייטש.
רבי משה פרנקפורט דיין באמסטרדם כותב בהקדמתו להעתקתו של הספר "מנורת המאור" לעברי טייטש בתור התנצלות:
"כתבתי ההקדמה הזאת באשר שמעתי כי ישנם לומדים שהעתק דברי חכמים ללשון אשכנז אינו לרצונם. לפי דעתם לא טוב הדבר לגלות לכל העם מה שכתוב במדרשים וגמרות".
לפי דעתו מצוה רבה הדבר לפרסם דברי חז"ל בין כל שדרות העם. הלא חז"ל חברו את התלמוד ירושלמי ובבלי בלשון שהיתה מדוברת בימיהם. כן נהגו גם הרמב"ם, רבינו בחיי ורבים אחרים ("מנורת המאור" עם העתק ללשון אשכנז אמסטרדם תפ"ב הקדמה שם גם בעברי טייטש).
ראינו כי רבי שמעון סופר במכתבו לרבי חיים מצאנז מסתמך בין היתר על העתק "מנורת המאור" כדי להתיר את תרגום הספר "עין יעקב". מענין כי בעל "ערוגת הבושם" מסתמך על העתק "מנורת המאור" כדי לאסור את ההעתק, די להמונים בספר "מנורת המאור" בלשון המדוברת ואין צורך עוד לתרגם דברי ואגדות חז"ל שב"עין יעקב".
טו.
כעת נחזור לשאלה שהיא היתה נקודת המוצא של דיוננו. השאלה אם מותר ללמד לשון הקודש לגויים שהרב א.מ. הרשברג השיגה בירחון "פרדס" כאילו היא חדשה בעוד שהיא ישנה מאד. לא נבא פה למנות כל הדעות והסברות שנאמרו בה. המעוניין יעיין בספר "שדה חמד" "פאת השדה" מערכת אלף סימן ק"ג שם נקבצו ורבן וידרוש אותן משם.
מתוך "המודיע" ב' אלול, י"ב אלול, כ"ו אלול תשי"ד. י"ד תשרי תשט"ו