על תוספתא מנחות
"חזון יחזקאל" על התוספתא של מסכת מנחות מאת הרב יחזקאל אברמסקי, ירושלים.
השנה החדשה נפתחה בסימן טוב לספרות התורנית. הספר הראשון שהופיע הוא רב ערך וחשיבות "חזון יחזקאל" על התוספתא של מסכת מנחות.
הספר הוא נדבך חדש לפרוש התוספתא שהגאון המחבר עמל בו זה שלושים שנה והמשך ישיר לפרושו לתופסתא זבחים שהופיע לפני שנים אחדות כאשר המחבר ישב עדין על כסא מדין בק"ק לונדון.
מהו פרוש טוב? פרוש שאינו לקוי בחסר או יתר. לא ארוך מדי שלא יכביד על הלומד מרוב מלים ולא קצר מדי שאינו מדלג על דברים הטעונים הסבר ופרוש. פשוט אך יסודי ומדויק כאחד כזה הוא פרושו של הרב אברמסקי לתוספתא. כשאתה לומד בו ודברי התוספתא מתפרשים ומתבררים על ידו כאילו מאליהם מכיר אתה ביגיעה ועמל הרב שהמחבר השקיע בתוכו. כי אם הדברים נקנים בקלות – סימן שקדמו להם מלאכת מחשבת רבה, שקול וברור אופן הרצאתם ולטוש ושכלול ממושכים של סגנונם.
לא הרי פרוש התוספתא כהרי פרושם של ספרים אחרים. התוספתא היא עדיין מבחינה מסויימת קרקע בתולה לא רבו החורשים בה. טרם זכתה לפרוש יסודי ומקיף. רבו בה שנוי וחלופי גירסאות ועל המפרש טרם גישתו למלאכתו לסקל לו את הדרך. מאידך רבים המקומות בהם נשתנה סגנון הלכות עצמן כשהן מובאות במשניות ובברייתות. הנמנע מלהעיר עליהם ולהסביר סיבתם אינו יוצא ידי חובת מפרש. זכותו של המחבר שהבין לשלב לתוך "באוריו" הערות והארות אלו בלי שיגרעו מפשטותם ובהירותם.
ה"באורים" מטרתם פרוש והסבר הלכות התוספתא. מגמת ה"חדושים" המלוים אותם לדון במהותן, לתת ולשאת בדינים המסתעפים מהן ולברר את היחס ביניהן ובין משניות וברייתות במסכתין ומקומות אחרים הקשורים בה, כאן מראה המחבר כוחו הגדול בנתוח ההגיוני. ישנם כאן סממניו של רבו הגדול רבי חיים מבריסק: הסברה הישרה וההגדרה המדוייקת וקולעת שאינן נותנות מקום לסתירות וקושיות מדומות. ה"באורים" נוגעים רק בחיצוניות התוספתא, בלבושם. ה"חדושים" מגלים לפניך את נשמתה.
"אין מביאין מנחות ונסכים… מן הערלה ומכלאי הכרם" ואם הביא הרי אלו פסולין. (פרק שמיני, הלכה י"ד).
ואם תאמר הלא נסכים יש להם שיעור והפחות שבהם היא רביעית ההין, וערלה שהיא אסורה בהנאה ולשרפה קאי הלא יש בה "משום כתותי מכתת שעוריה" וכיון שהם מחוסרים שיעור לא נתקדשו אפילו להפסל?
ויש לומר הא דאמרינן "כיתותי מכתת שעוריה" היינו שנטלה ממנו חשיבות שיעוריה, אבל עצם החומר אינו בטל מקיומו ורואים אותו כאילו ישנו. וכי אמרינן "כתותי מכתת שיעוריה" היינו דוקא היכא שבעינן שהשיעור יהיה בגוף אחד או בגוש אחד (כמו אתרוג, לולב, שופר ומנעל של חליצה) וכיון שהוא אסור בהנאה ולשרפה קאי נטלה ממנו חשיבות השיעור של גוף אחד או של גוש אחד מוקשה ומוצק. אבל היכא שלא בענין שיעור של גוף אחד או של גוש אחד ובעינין רק שיהיה שיעור במקום אחד כמו בנידון דידן שבעינין רביעית ההין יין במקום אחד לא שייך לומר "כתותי מיכתת שיעוריה" דהא משום "כתותי מיכתת שיעוריה" לא בטל קיומו של עצם החומר והרי הוא ישנו במקום אחד.
המחבר מראה שהגדרתו זאת מונחת ביסודו של פסק הגהות מיימוניות.
וכן כתוב בהגהות מיימוניות בהלכות שבת (פי"ז) "אמר רב חייא בר אשי עושין לחי אשרה. משמע אבל לחי אפילו מכתת אפילו משברים ושברי שברים" כלומר בלחי לא בעינן השיעור גובה עשרה טפחים בגוף אחד. ואפילו שברי שברים כשר בלחי. ממילא עושים לחי אפילו מעצי אשרה ואינה פסולה משום כתותי מכתת שיעוריה".
"החידושים" אינם בבחינת "פרפראות" שלרצונך מסור הדבר להזדקק להם, בלעדיהם אין הפרוש שלם. רק אחרי שעברת עליהם גלויות וסדורות הלכות התוספתא לפניך על בורין.
ועוד מלה על ההדור החיצוני של הספר הקובע ברכה לעצמו. אין כוונתנו רק לכריכה הנאה והנייר המשובח שכשלעצמם נותנים טעם לשבח למהדורה כי אם במיוחד לאותיות הדפוס למיניהן שנבחרו בטוב טעם ודעת ומרחיבים דעת הלומד ומקלים על עיונו.
מאת ט. פרשל מתוך "המודיע" י"ט תשרי תשט"ו