.
"מי זה מעלי חיקי גנבך,
ומי שמך פרי בטני עזובי –
ידידי מה לך בין עם טמא לב
כתפוח בתוך יערי חרובי
ונפשך הטהורה בין עממים
כשושנה בין חוחי ועשבי
נהג ולך ובוא עדי גדודי
ברח ודמה אלי עופר ולצבי"
כך קונן רבי יהודה אברבנאל על בנו שהובל לשמד בליסבון
בשנת 1921 התראה ד"ד ויצמן בואטיקן עם הקרדינאל גאספארי, מזכיר האפיפיור לעניני חוץ. הם גלגלו שיחה
על עניני ארץ ישיראל. דר. ויצמן סיפר לו על תכניות התנועה הציונית, על ייבוש בצות, ייעור ושרות רפואי בארץ. הקרדינאל העיר כי ההתישבות החקלאית איננה גורם לו פחד, אבל "האוניברסיטה שלכם, אותה אני ירא".
חשוב חשב אותו סניור, בי האוניברסיטה זו עברית תהיה כעין ישיבה מרכזית שממנה יצאו מורי הוראה בישראל, טבולי מימו חכמת־ישראל ורווי דם דמע דורות. לו ניחש כי מתאבקים בעפר רגליהם של תיאלווגים נוצרים ,ישבו קתדראות בישראל,
לא היה מפחד ומתנגד, כי אם סומך שתי ידיו יעל הקמתה.
אבל הוא לא ידע זאת, כמו שלא היה יכול להעלות כזאת על דעתו יוזמו הראשון של "המרכז לתרבות" שהיה מיסדה של הקרן קימת, צבי שפירא, פרופסור למתמטיקה ומלפנים ראשי מתיבתא בליטא, כל ימיו שומר תורה ומצוות ומניח בכל שחרית שני זוגי תפילין — של רש"י ורבנו תם.
סניור גאםפארי לא ידע כי רוח סנבלטי ישראל — מי יכלכלנה, ולכן התנגד. מלחמה לדור דור לכנסיה עם היהדות ורוחה.
בירושלים וקיסרים מלפנים אחת נבנית ונזונת מחורבן השניה, כשזו מלאה — זו חרבה, וכשזו חרבה —זו מלאה. ומתגלה תפיסתו ההסטורית־מדינית של נשיא המדינה, ששאל את עצמו אחרי אותה פגישה, בפי שהוא
עצמו מספר בספרי תולדותיו: "מה הוא הטעם האמיתי של התנגדות הואטיקן אלינו? " אבל, אולי היה יסוד לתמיהתו והצדק עם שאלתו התמה: מלפני ציונותו — לא היה לגויים לפחד. לא מפיו הוא למדו אנשי הכמורה תורת הציונות ולא הוא הראשון .למשא ומתן אתם על ארץ ישראל. עשרים שנה לפניו הופיעה בהיכלי ממלכת האפיפיור דמותו האצילה והגאה של הרצל. הוא לא נשק יד נציג ישו בארץ ולא השתחוה לו אפיים. בואו בישר דמדומי שחרית תקומת ישראל.
פיוס ה־10 הבין יפה לרוחו של הרצל יותר טוב מאלה שירשו כסא נשיא התנועה, ובהפרד הרצל מעליו פנה האפיפיור לפמליתו ואמר: "אם יעלו היהודים בהמוניהם לארץ הקודש נקים על כל צעד ושעל כנסיות ובתי מיסיון להעבירם על דתם".
מעשי הכנסיה אינם מפגרים אחרי דבוריה. עניים ופושטי יד מתגלגלים על מדרגות הכנסיות בצרפת ואיטליה, אבל
לרומא כסף די והותר — מחסכונות זקנות אדוקות ומנדבות ונדרי אבירי אהבה — להשיב שה פזורה ישראל לחיק הנצרות.
בחיפה, ביפו, בירושלים העברית יש להם בתי ספר לרוב ושמה לומדים מאות ואולי אלפי ילדי ישראל. שפת הלמוד צר־
פתית או איטלקית, לפי ארץ מוצאם של הנזירים המורים. עברית — שעה אחת ליום כמו אנגלית או ערבית. לומדים קצת תנ"ך וגם ה"ברית" שלהם, תולדות ישראל וחגי האומה הס מלהזכיר בבוקר השכם תפילה לאדוניהם, באין אונס והכרח. אבל ילדי העברים.ברב חשקם משתתפים בטכסיהם.
שולחים הורים עבריים בארץ העברים את ילדיהם ללמוד אצל הגויים. הטעמים שונים ומשונים. "יתרגל בני בלשנות הגויים שהן השגורות והעוברות בעולם. יגדל פרי בטני עם בני הדיפלומטים והקונסולים, ישב עם ילדי החברה "הגבוהה" הזרה ואל ישחק עם בן טריפולי או מרוקו עלוב. בתי ספר הגויים טובים ויפים, מרווחים. בלי צפיפות, אצלם אין שביתות מורים בבל יום שני יחמישי". הצד השוה ככל הטעמים — בריחה מעצמנו ואהבה לכל זר. וילך הגדל על ברכי הורים מתנכרים בחק מוסד עכו"ם — מה טיבו ויחסו לערבי האומה מה מדת נאמנותי לעמו וארצו? הזרם החמישי קוראים לאותו חינוך,כנויו די עדין, את הגייס החמישי לעתיד הוא מגדל בקרבנו.
במדינונתנו אנחנו שבגלל עניני חינוך מתפטרות ומתכנסות ממשלות, מדיינים
ודנים לילות וימים, עשרות קרנות מתחרות ומאות מוסדות משבחים תוצרתם — אין מי ששם לב לבעיה כאובה זו.
כי מי ידאגו? מפא"י? לה לא איכפת. מבתי ספר שלהם לא יגא פי שיתבע עלבון הכותל השומם, מי שידרוש קרית ארבע ובית לחם, ומי שיעלה ליבש גלעד. גט לרבנות — עסקים משלה. גורל ילדי יון, ראש דאגתה. מסע תעמולה למען המגבית לניו יורק רבתי — גם זה ענינה, כי לשם זה מונו רבנים בישראל. גם לא נבוא בטרוניא על המפלגות הדתיות, אפוטרופסינו לכל דבר בקדושה, כי הן מהוות כעין "אויסטרייטסגעטיינדע" פרנקפורטר מתהלל? מהם נפלאות.
חרות ז כסלו תש"יב
December 4, 1951