דברי רבי יהושע בן פרחיה: "עשה לך רב וקנה לך חבר" (אבות א, ו) היו מפרשים באופן מליצי: אין קנה (קו"ף קמוצה) אלא קולמוס, כלומר, הקולמוס יהיה חברך, תמיד יהיה עמך לרשום דברים שלמדת, כדי שתהיה זריז ונזכר, ולכתוב ענינים שחידשת. פירוש מליצי זה היה למטבע עובר בין חכמים וסופרים.
ר' שמואל אשכנזי מצטט בספרו "אלפא ביתא קדמיתא דשמואל זעירא", כיד בקיאותו הטובה עליו, כמה וכמה ספרים בהם מופיעה המליצה הנ"ל.
נזכיר בראשונה שניים מן הספרים העתיקים יותר המצוטטים על ידו: "דובב שפתי ישנים" (איזמיר, תל"א), "קיצור השל"ה" (פיורדא, תנ"ג).
לפני שנים רבות כתבתי גם אני על מליצה זו.[1] והנה שתים מן הבאותי העתיקות יותר:
בשנת תמ"ב נדפס בלובלין הספר "תולדות אהרן", ובו חידושי גמרא של הרב רבי יהושע השיל. הם נרשמו על ידי אחד מתלמידיו, רבי אהרן קלינקר. בשער הספר כתוב על המסדר: "פעל ועשה לו רב וקנ"ה הוא עט לו חבר".[2]
כעבור חמש שנים, בשנת תמ"ז, נדפס בזולצבך ספר בשם "בית יהודה", והוא חידושי אגדה לרבי יהודה ב"ד ניסן, שהיה רב בליטא ובפולין. לספר הקדמה מאת בנו של המחבר, בה הוא מספר על אביו כי כאשר נוכח לדעת כי חידושיו מתקבלים על המוני תלמידיו, החליט לחבר אותם בספר. "ולקח לו לחבר הקנה, להיות הכל רשום בכתב אמת ואמונה".
מן המובא עד כאן מוכח כי המליצה הנ"ל מופיעה לראשונה בדפוס במאה השבע-עשרה. אך אין זאת אומרת שלא היתה שגורה זמן רב קודם לכן בפי חכמים.
בין הספרים המצוטטים על ידי ר' שמואל אשכנזי יש אחדים המביאים דברים בשם האר"י ורבי חיים ויטאל ובתוך הדברים האלה מופיעה המליצה הנ"ל.
ייתכן שעוד זמן רב לפני האר"י היו שהשתמשו במליצה הנ"ל.
בשנת תרס"ו יצא במונקאץ' ספר "מקור ישראל", תולדות וקורות רבי ישראל איסרליין, בעל "תרומת הדשן", מאת ישראל איסרל טויבער. והנה אנו קוראים שם (עמ' י): שמעתי כי היה יושב בבית המדרש וקן קולמוס בידו ולפניו ביום ובלילה לציין מיד אשר המציא בשכלו, וקרא על עצמו "קנה לך חבר", היינו קן קולמוס.
אם סיפור זה הוא אותנטי, אזי יש להניח כי בעל "תרומת הדשן" היה מן הראשונים להשתמש במליצה הנ"ל, אך לסיפור זה אין סמך לא בספרים של בני דורו של רבי ישראל איסרליין ולא בספרים של הדורות הסמוכים לו. מאידך, מחבר הספר "מקור ישראל" היה מצאצאיו של בעל "תרומת הדשן", ואפשר שהוא מסר מסורת שהתהלכה בקרב המשפחה.[3]
בספרו הנ"ל, בפרק על "ו'קנה' לך חבר", מזכיר ר' שמואל אשכנזי גם פסוק שחכמים דרשו אותו על הצורך לרשום דברים כדי שלא ישתכחו מן הלב: "כי נעים כי תשמרם בבטנך" (משלי כב, יח). ראשי תיבות של "כי תשמדם בבטנך" – כתב, רמז, אם איש כותב דבריו שלמד אזי ישמדם בבטנו.
רמז זה מופיע לראשונה ב"מטה משה" לר' משה מת, תלמיד מהרש"ל, וכמה חכמים מביאים אותו משמו. נוסיף כי הדברים מובאים בשם "מטה משה" גם על ידי רבי יוסף יוזל סג"ל בהקדמתו לספרו "תפארת יוסף" (פראג, תפ"ה).
הצופה
ט"ז מרחשון תשס"ב
[1] "הגות עברית באמריקה" כרך א, תשל"ב, "הדואר" ב' שבט תשל"ג, כ"ו חשון תשל"ו.
[2] על המהדורות השונות של הספר ראה "אוצר הספרים" ערך ח' מס' 299. דרך אגב, בספר זה נמצאת האימרה עליה כתבתי לפני זמן מה "ההכרח לא ישובח ולא יגונה". המסדר אומר כי הוא הוכרח להשמיט מחידושי מורו הרב רבי יהושע השיל "כי אין ידי משגת לשלם הוצאת הדפוס… כי ההכרח באם לא ישובח גם לא יגונה".
[3] למדתי על הספר הזה והסיפור בו מן הספר "כנסת ישראל" על פרקי אבות מאת הרב ישראל גולדמאן (על פרק א, סעיני, תרפ"ד, עמ' סז). הוא מביא את הסיפור בדבריו על המשנה פרק א, ו.