מהפכן היה האיש, הוא מרד באסכולות הציור של זמנו. בן אחת הקבוצות שפרצה נתיב חדש לאמנות ובשרה בואו של האקספרטיוניסמוס בגרמניה. גם מהפכן בדעותיו המדיניות היה לודויג מיידנר ולעתים קרובות היה משמיע קולו מעל ספריו ובמות ספרותיות.
אחרי המלחמה העולמית הראשונה התעמק בבעיות דתיות והיה נמשך אחרי תורות מיסטיות שרשומן נכר בציוריו הסמליים. היה בין הציירים ידוע השם בגרמניה ותמונותיו נמצאים בבתי נכאת של אירופה וארצות הברית. בשנת 1939 הלך עם אשתו אלזה, ציירת גם היא לגולה ללונדון.
פגשתיו כשהוא יושב שעות ארוכות עטוף ציצית ומוכתר בתפילין. בשנת 1940 היה הדבר באחד המחנות באי בים האירי ששם החזיקה הממשלה הבריטית פליטי אוסטריה וגרמניה בפחדה פן הסתננו מרגלים נאציים ביניהם.
שעות טיילנו לאורך גדר התיל עם חוף הים, מיידנר דבר על כשרונותיו האמנותיים של הנוער העברי. התרומה שהיה יכול לתרום לאמנות העולם. הוא דבר על ארץ ישראל תקותנו היחידה. אז צייר סדרתו "נביאי ישראל" שאחרי שנים הוצגה בגלרית בן-אורי בלונדון.
בשובו ללונדון ממחנה המעצר צייר תחת רושם שמועות השואה סצינות מתוך מחנות הריכוז. היה לאומי נלהב ואת בנו יחידו גידל על ברכי התורה והציונות.
כבר חשבנו כי הנה בן אבוד שב לביתו יתעטר בעטרת עמו ואנחנו נתגאה בגדולתו אבל לא זכינו.
לפני שנה התקיימה בגרמניה תערוכות מתמונותיו. אשת הצייר זעמה הוא בעצמו היה שמח והתגאה בכבוד שכבדוהו מגרשיו.
לפני ששה חדשים הוזמנו שניהם לצירות הגרמנית בלונדון. הוצעה להם התאזרחותם מחדש ותמיכה מקרן האמנים הגרמנית. אלזה מיידנר דחתה את ההצעה בשאט נפש. אחרי ימים כתב לאחד מידידיה: אף על פי שחיי צער אני חיה לא אמכור קדושת דם אחי ולא אהפוך לבוגדת בעמי. בעלה הסכים.
כשבאתי ללונדון רציתי לבקרו. תאב הייתי לדעת אם כבר גמר סדרת דיוקנאות רבנים שהיתה בדעתתו לצייר. הוגד לי מה שהוגד. את הצייר לא מצאתי – לעת עתה הוא עורך ביקור בהמבורג.
המבורג!
באותה עיר התיישבו פליטי ספרד ופורטוגל. ובשנת 1658 תקנה אותה קהלה תקנה. וזה לשון הפנקס:
"כל מי שיבקר בפורטוגל או ספרד לא יקרא לעלות לתורה ולא יכובד במצוה אחרת במשך שנתיים".
טרם אחרת מועד תשובתך לודויג מיידנר, אם כבר הגעת לעיר הדמים, לך לבית עלמין של אותה עיר, השתטח על קברות אבותיך שלקרסולי מידת גאותם לא הגעת – וחזור.
מתוך "חרות" י"ב חשון תשי"ג
Oct. 31, 1952