לפני מלחמה העולם השנייה היה ליהודים "קצת" מונופולין על הרכבות באירופה. אין הכוונה למונופולין על מסילות הברזל – אם כי במאה הקודמת הירבו בית רוטשילד, הברון הירש, בני פרירה, הברון יוסף גינצבורג, שמואל פוליאקוב וגרשם פון בלייכרוידר לעסוק בבנית מסילות ברזל – אלא נסיעות ברכבות. יהודים נסעו – סוחרים וסוכנים, מתווכים ושדכנים, פליטים ומהגרים; חסידים נסעו לאדמו"רים, בחורים לישיבות, סטודנטים לאוניברסיטאות, עסקנים לועידות, סופרים וחוקרים לקונגרסים; נסעו אל קרובים ונסעו לדרוש ברופאים; נסעו לנופש, לחופש ולהבראה. הכל נסעו.
יהדות-אירופה הגדולה איננה עוד. אזורים רבים באירופה ריקים מיהודים. יש ערים רבות וגדולות שאין בהן אפילו יהודי אחד, ואף-על-פי-כן יהודים נוסעים עדיין לאורכה ולרוחבה של יבשת גדולה זו. פוגש אתה אותם ברכבות ובתחנות, בבתי-מלון ובמוזיאונים. מוצא אתה אותם אפילו במקומות שלא פיללת כלל לראותם שם.
קליינה שיידג, השוכנת במרומי "היונגפראו", אחד ההרים הגבוהים ביותר של שוייץ, היא תחנה ב"מסילת הברזל הגבוהה ביותר באירופה" העולה ל"יונגפראויוך", ההר שגובהו קרוב לשלושת אלפים וחמש מאות מטר.
שלושה בניינים במקום. מלון, מעון לתיירים, ובית בו חנות למזכרות, מגלשים וצרכיהם של מטפסי-הרים. על הבית הזה מתנופפים דגליהם של חמש אומות – וביניהם דגלה של מדינת ישראל. מה ראה בעל החנות להניף דגל ישראל במקום נידח זה במרומי האלפים? לא הספקתי לשאול אותו. הגענו למקום לפנות ערב, כאשר החנות כבר היתה סגורה. ולמחרת המשכנו בדרכנו למעלה בשעה מוקדמת. אך מדמה אני בנפשי, כי בעל החנות פוגש כאן יהודים רבים, כולל ישראלים.
כאשר עמדתי ברציף של תחנת הרכבת, שמעתי שני ילדים משוחחים בעברית. "'חברה', איפה האבא שלכם"? שאלתי אותם. הם הוליכו אותי להוריהם. "שלום!" – "שלום", השיבו לברכתי. "זה עתה ירדנו מן ההר. מזג האויר לא היה טוב ביותר. אתם עולים למחר? נקוה שיהיה לכם מזג אויר נאה!"
קופר היא עיירה קטנה על יד הים האדריאטי ביוגוסלביה, לא רחוק מן הגבול האיטלקי. היינו שם בשעות הצהרים. החנויות היו סגורות. הרחובות היו כמעט ריקים. רק על יד הנמל הקטן היתה קצת תנועה. אנשים חיכו לאניה הבאה מטרייסט, או לאוטובוסים היוצאים למקומות שונים. והנה באחת מככרי העיר פגשנו שני זוגות יהודים מבואנוס-איירס! הם באו לשם במכונית שלהם, שבה עברו לכל אורך שפת-הים היוגוסלבית.
הננו יושבים ברכבת במערב-גרמניה. אנו, כל "החמולה", רעיתי, ילדי ואני. עמנו בתא עוד אדם אחד. אנחנו יודעים שאנו יהודים. האיש, אף הוא יודע שאנחנו יהודים. לא צריכים להיות מומחה גדול כדי להבחין בכך. אלא מיהו האדם הזה היושב עמנו? עברו רק רגעים אחדים והוא התוודע אלינו. אחינו הוא!
בשנים הראשונות לאחר המלחמה היו רוב הנוסעים היהודים ברכבות-אירופה אנשי שארית הפליטה, אנשי מחנות העקורים שנסעו ממדינה למדינה, ממקום למקום, לחפש קרובים שניצלו, לשם עסקים או כדי לתור להם חוף מבטחים בו יוכלו להתחיל מחדש את חייהם. נסעו גם שליחי הצלה, עסקני מפלגות וחיילים יהודים ששירתו בצבאות-הכיבוש השונים. כיום – רוב הנוסעים היהודים הם תיירים. ביניהם יש מספר ניכר של יהודים הבאם ממרחקים, כדי להשתטח על קברות הורים וקרובים.
"באים לכאן מישראל ומאמריקה" אמר לי הממונה על בית העלמין היהודי במאינץ. אשה יהודיה מארצות-הברית שפגשנוה בבודפשט סיפרה לנו, כי היא נוסעת לשם בכל שנה, כדי לעלות על קברות הוריה. רבים מאוד הבאים לברלין, כדי לבקר בבית-העלמין היהודי הנמצא בחלק המזרחי של העיר. ביקרנו במשרדי הקהילה היהודית של מזרח-ברלין. הם שוכנים בכמה חדרים בקומה גבוהה בבית ישן ב"אוראניינבורגר שטראסה", סמוך לחורבות בית הכנסת שבשעתו היה מן הגדולים בעולם. לא מצאנו שם איש מלבד המזכירה, שהיא לא-יהודיה. הקהילה קטנה, חבריה זקנים ואין הרבה פעילות. אך יש לקהילה נחלה גדולה לשמור עליה, והיא בית העלמין אשר בווייסנזה.
מה טוב לפגוש בדרכי אירופה תיירים יהודים, שבכל מקום מחפשים את אחיהם ובכל עיר הם מבקשים לראות את המקדש-מעט של הקהילה.
רומא, פירנצה, ונציה מושכים מיליוני זרים, ובתוך הבאים, – רבבות יהודים. בכל שעות היום באים יחידים, ולפעמים גם קבוצות אנשים, הדופקים בדלתות בתי-הכנסת.
אך לא רק במרכזי התיירות. אוסלו עיר גדולה היא ויהודים בה מעט. לעדה בית כנסת קטן ברחוב צדדי. אשתקד עשינו דרכנו אליו בגשם שוטף. כאשר הגענו אליו מצאנו, שהיה כבר מי שהקדימנו. יהודיה, רופאת-שיניים, מלונג-איילנד. מה שמחה היתה שמצאה את בית-הכנסת, ומה שמחה היתה לפגוש בו תיירים יהודים אחרים.
מה נעים לחבק יהודים שהם בודדים ביהדותם ונפשם יוצאת לראות יהודים ולשמוע מלה יהודית.
ניצב לנגד עיני רוחי אותו יהודי באחת הערים מאחורי מסך הברזל שסיפר לנו שהוא מאזין ל"קול ישראל" כמה וכמה פעמים ביום. הוא מאזין למהדורות השונות של החדשות בכמה שפות. מדמה אני בנפשי, שהוא שומע ודאי בכמה שידורים אותן החדשות עצמן אשר כבר שמע. אך נעים לו לשמוע שוב ושוב מן הארץ, אפילו דברים שכבר שמע.
"כשאני פותח את הרדיו נשמע 'קול-ישראל' בכל הרחוב" אמר לנו. "אין אתה מפחד?" שאלנו אותו. "לא, אינני מפחד", השיב. "כל הגויים מאזינים ל"קול-ישראל". יודעים הם, שהחדשות שלו אמיתיות יותר מן השידורים של הרדיו של מדינתם".
נזכר אני ב"שבתיל" שפגשנו אותו אשתקד בפאריז. הגענו עייפים ורעבים אחרי מסע ארוך למסעדה הכשרה "צום גוטן ביסן" אשר ב"פלצל". טרם הספקנו לשים כף-אוכל לפינו, והוא עמד על יד שולחננו.
"אני שבתיל", הכריז. שבתיל הוא יליד לודז'. בימי המלחמה עבר כל שבעת מדורי הגהינום. אחרי המלחמה הובא שבור ורצוץ לשוודיה, ושם החלים. יש לו היום משפחה ובית מלאכה בשטוקהולם. מה הוא עושה בפאריז? מסיידים את בית המלאכה שלו. יש לו פנאי כמה ימים. עמד ונסע לפאריז. הוא רוצה להיות בין יהודים.
מתהלך לו שבתיל ב"פלצל" כמו בן-מלך. עליו ושמח. חוטף שיחה עם יהודים ברחוב. נכנס לחנויות לשוחח עם יהודים.
"אני שבתי'ל". שבתי'ל יודע האותיות הקטנות. הוא חותם על עתונים מישראל. בקהילתו הוא מלמד שיעור-תורה ברבים. "כשתבואו לשטוקהולם שאלו לשבתי'ל", אמר לנו.
חבל שלא פגשנו אותו מקודם. שבועיים לפני שהגענו לפאריז היינו בשוודיה.
כל פגישה – חווייה, כל פגישה וסיפורה עמה. לא באתי כאן לספר על כל פגישותנו הרבות, אמסור רק על אחדות שיש בהן עניין מיוחד.
- מדריכת התיירים
היה זה באחת הבירות של המדינות הדימוקרטיות-העממיות. בשעות הבוקר הלכנו לככר הגדולה משם יוצאים אוטובוסי-התיור.
רק הגענו ורעיתי כבר עומדת ליד נהג האוטובוס ומבקשת ממנו בהעויות פנים ובנענוע ידים לשמור מושבים טובים בשביל ילדינו. עוד היא עומדת ו"מדברת" עמו, ומדריכת התיירים מגיעה. היא רוגזת ורוטנת על רעיתי על שהיא נחפזת ונדחקת לבוא בדברים עם הנהג, שאינו שומע שפתה ובכלל אינו האחראי לסדר.
היא, מדריכת התיירים, היא האחראית, והיא המשתדלת לסדר כל העניינים באופן הטוב ביותר. אם רק תהיה האפשרות בידה – תושיב את הילדים במקומות נוחים.
ואמנם, כעבור רבע-שעה לאחר שהתאספו כל התיירים שעמדו לנסוע באותו אוטובוס בא הכל על מקומו בשלום. מדריכת התיירים עומדת בתוך האוטובוס ומפקחת על הסדר. והנה רואה אני אותה נעצרת מאחורי מושבו של אחד מילדי. היא מרימה ידה רק לרגע ובחרדת-קודש פורשת כפה מעל הכיפה שעל ראשו. היא מורידה שוב את ידה וממשיכה בדרכה.
הננו זזים. התיירים באוטובוס הם מארצות שונות. לשונות שונות בפיהם. המדריכה פונה אליהם בכמה שפות היא נושאת דבריה על אתרים היסטוריים, בניינים מצטיינים ביופים, גנים ידועים, מצבות ואנדרטות. השפות הזרות רהוטות בפיה. לשונה עשירה, מבטאה בהיר.
"מן השפות הרבות השגורות בפיה ניכר כי בת יהודים היא" – לחשתי לרעיתי.
הננו מגיעים לאחד הבנינים המפוארים, שהקים השליט במדינה בשנים האחרונות. התיירים יורדים מן אוטובוס לראות את הבניין מבפנים, לקנות משקה קר באחד הדוכנים הסמוכים.
לרגע נשארה רעיתי לבד. מדריכת התיירים ניגשת אליה ומחבקת אותה. "את מישראל, לא כן?" היא אומרת.
"בעלי אמר כי מן הלשונות השגורות בפיך ניכר, את יהודיה", מעירה רעיתי.
מדריכת התיירים מחייכת ואינה משיבה דבר.
הדואר
י"ז חשון, תשל"ב