ב-20 ביוני נפתחה התערוכה "סטפן צווייג "אירופאי מאוסטריה" בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית בירושלים, שאורגנה על ידי עיריית זלצבורג, אוסטריה בה התגורר צוויג שנים רבות. התערוכה הוצגה בערים שונות באירופה מאז 1995. התערוכה הירושלמית אותה ריכז רפאל וייזר, מנהל המחלקה לכתבי יד בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית, תהיה פתוחה עד ה-15 ביולי.
סטפן צווייג, סופר יהודי אוסטרי, היה אחד הסופרים הנקראים והמתורגמים ביותר. נולד ב-1881 בוינה, חי רוב חייו באוסטריה. ב-1934, בגלל החמרה במצב הפוליטי באוסטריה, עזב לבריטניה. ב-1940 נסע לניו יורק ומשם יצא למסע הרצאות בדרום אמריקה. בשנה שלאחר מכן עבר מארה"ב לברזיל והתמקם בפטרופוליס, ליד ריו דה ז'נרו. ב-25 בפברואר 1942, מוטרד עמוקות מהשליטה הנאצית באירופה, התאבד שם צווייג, יחד עם אשתו השנייה, לוטה אלטמן לשעבר, (היא הייתה, אם אינני טועה, קרובת משפחה או צאצא של הרב שמשון רפאל הירש).
סטפן צווייג שטייל רבות כתב שירה, מאמרי דרמות, סיפורים, ביוגרפיות ורומנים. הוא דגל ברעיון האחדות הרוחנית של אירופה כשהרצה בנושא, לא רק בגרמנית אלא גם באנגלית, צרפתית ואיטלקית. סופרים מפורסמים, כמו גם אמנים, מלחינים, שחקנים וחוקרים היו אורחים רצויים בביתו מסביר הפנים בזלצבורג.
ספריו של צוויג, כמו אלה של שאר הסופרים הגרמנים-יהודים, נשרפו בגרמניה הנאצית. לפני הכתיבה על התערוכה יש לומר משהו על הממד היהודי באישיותו של צווייג. בצעירותו היה צווייג מעריץ נלהב של תיאודור הרצל כסופר. עשרים וחמש שנים לאחר מותו של מייסד הציונות המדינית היה אמור לכתוב עליו (ב"מלך היהודים", פורסם בתיאודור הרצל: אנדרטה, בעריכת מאייר ו. וייסגל, ניו יורק, 1929): "אני קראתי את כל החיבורים שלו מאז שהצלחתי לקרוא בכלל; הם שימשו לחנך אותי ומילאו אותי הערצה לתרבותו. גם היום – שכן רשמים מוקדמים הם עמוקים ובלתי ניתנים להכחדה – אני זוכר כמעט כל אחד מהחיבורים שלו. פייליטונים בצורה מובהקת כמו השירים הראשונים של רילקה והופמנסטאל שהייתי קורא בבית הספר. בעיני, סמכותו הייתה הגבוהה ביותר, שיקול דעתו מהותי ומוחלט."
הוא פגש את הרצל לראשונה בתחילת 1901 כאשר ביקר את עורך הפאוילטון של העיתון "נויה פרייה פרס" כדי להגיש קטע פרוזה קצר. לאחר שקרא אותו אמר הרצל, אני שמח לבשר לך שהיצירה המשובחת הזו נבחרה לפרסום בעיתון "נויה פרייה פרס"". כשהוא נזכר בפרק זה באוטוביוגרפיה שלו, "העולם של אתמול", מתאר צווייג את רגשותיו באותה תקופה. זה היה כאילו נפוליאון הצמיד את צלב האבירים של לגיון הכבוד על סמל צעיר בשדה הקרב".
בפגישה שלאחר מכן ניסה הרצל לשכנע את הסופר הצעיר להיות פעיל למען המטרה הציונית. הוא לא הצליח. צוויג אכן השתתף בישיבות ציוניות. כבר באותה תקופה הוא הכיר בחשיבותה של הציונות המדינית, לא רק לגבי מטרות הומניטריות גדולות, אלא גם כמכשיר לתקומה הרוחנית של העם היהודי.
ב-1903 כתב את ההקדמה שלו ל-E.M. Lilien, Sein Werk (על הגרפיקאי היהודי, אפרים מוזס ליליאן, ברלין לייפציג, 1903) את הדברים הבאים על הציונות:
"אין צורך להסביר בימינו מה מייצגת הציונות. זה לא רעיון חדש. הוא חי עם האומה חסרת הבית במשך אלפי שנים. הוא הרים את קול ההבטחה הכסוף שלו מתוך שירים אפופים בצער. הוא זוהר כמשאלה הפנימית והסודית ביותר בתפילותיהם של האדוקים שתשוקתם האחרונה. היה להניח את ראשם הגוסס על האם-האדמה האבודה של ירושלים. הציונות שמצאה באישיותו העוצמתית והמעוררת של ד"ר הרצל את מעצב תוכניותיה, היא רק הסטנדרט שסביבו מתקבצים כל התשוקות הללו; היא קריאה מתכנסת לאלפים להתאגד. היא הפכה את היהדות למודעות לעצמה; היא עוררה את ערכיה האמנותיים הרדומים; היא הציתה באלפי עיניים שהביטו נואשות אל החושך, תקווה לאפשרויות גדולות ואמיתיות."
צוויג גם הרגיש מחויב לסייע להרצל, אשר דגל והזניק אותו ב"נויה פרייה פרסה", אחד היומונים המשפיעים ביותר באירופה – בפעילותו הציונית. אבל הוא לא הצטרף לתנועה. עם זאת, כנראה בשל השפעתו של הרצל החל צוויג לתרום ל"די וועלט", האורגן המרכזי של הארגון הציוני. באותה שנה שבה החל לתרום ל- Neue Freie Presse, פרסם צוויג גם שני שירים וסיפור אחד ב-Die Welt.
המשך יבוא
גואיש פרס, 2 ביולי, 1999
(המשך משבוע שעבר)
יש יותר בהיבט היהודי באישיותו של סטפן צווייג. לקראת סוף 1933, מחשש שלא יוכל להישאר באוסטריה כתוצאה מההתפתחויות הפוליטיות במרכז אירופה, כתב צווייג את המכתב הבא לד"ר הוגו ברגמן, שהיה אז מנהל הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית. בירושלים.
"דוקטור יקר,
"נא להתייחס למכתב זה במלוא הסודיות. לא הייתי רוצה שמילה מזה תגיע לאחרים. אני לא יודע אם אצליח, בהתחשב בנסיבות, לשמור על ביתי באוסטריה. אבל אפילו יותר מאשר מחששות מהותיים., מטרידים אותי עניינים אישיים מסוימים, כמו התכתובת הפרטית שלי. בחרתי את המכתבים החשובים ביותר… שהם משמעותיים לתקופתנו: האופטמן, רולנד (כמה מאות מכתבים), וורהרן, איינשטיין… פרויד, מטרלינק , הרצל, רתנאו, ריכרד שטראוס, ג'ויס, גורקי, תומס מאן ואחרים. אני מוכן לשלוח את כל אלה לספרייה בירושלים. התנאי, שאיש לא יאפשר לראות את האוסף עד עשר שנים לאחר מותי.
"כל אחד הצרור יישאר סגור ואטום, ואני אהיה זכאי לקבל עותק מכל מכתב בכל עת… נראה לי, ללא גאווה מיותרת, שהאוסף כולל התכתבות עם האנשים המעניינים ביותר בתקופתנו ויהיה נכס לספרייה שלך, הספרייה שלנו…"
בתחילת 1934 הגיע האוסף לספרייה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית כאשר נפתחה שנים רבות לאחר מכן, הקופסה הכילה 1383 פריטים: 1359 מכתבים וגלויות ו-24 מברקים. ב-1936 פרסם הסופר היהודי האנגלי, ג'וזף לפטוויץ', "מה יקרה ליהודים?" שבו הוא דגל
מול הרדיפה המתגברת באירופה שארגונים יהודיים, בנוסף לקידום ההגירה היהודית לפלסטין, מבקשים ליישב יהודים במדינות לא מפותחות ומאוכלסות אחרות שהיו זקוקות לאנשים נוספים כדי להתפתח ולְשַׂגְשֵׂג.
סטפן צווייג ששהה אז באנגליה כתב הקדמה בספר, שהביע את הסכמתו המלאה לדעותיו של לפטוויץ'. צוויג כתב גם כי הכרחי ל-16 מיליון היהודים להקים גוף מאוחד אחד "שיייצג באופן אוטונומי ואחראי את האינטרסים שלהם בפני העולם".
כתביו של צווייג כוללים כמה המבוססים על מוטיבים תנ"כיים, כמו גם שני סיפורים עם יהודים כדמויות הראשיות ושתי חנויות של תוכן יהודי גלוי. אחד האחרונים הוא Der Begrubene Leuchtern (המנורה הקבורה). פורסם ב-1937, זהו סיפור חיפושיהם של היהודים אחר מנורת המקדש שנכבשה כדי לגאול אותה מידי הגויים. המנורה הועברה מירושלים לרומא, משם לקרתגו ומשם לביזנטיון. הקיסר יוסטיניאנוס הורה לשלוח אותה לירושלים כדי לעטר כנסייה שהוקמה על ידי אשתו, תיאודורה. אבל רצונו לא קוים.
צורף יהודי בשירות הקיסר הפיק עותק של המנורה הקדושה. העותק הזה הוא שנשלח לירושלים שם הוא נהרס בסופו של דבר על ידי הפרסים הפולשים. המנורה המקורית נמסרה על ידי הצורף היהודי לבנימין מרנפש, יהודי רומא שצפה בצעירותו את המנורה בעיר הולדתו. בנימין הביא את המנורה לארץ ישראל וקבר אותה בה בסתר.
במשפטים האחרונים של הסיפור נכתב: "כמו כל תעלומותיו של הקב"ה היא נחה בחושך לאורך הדורות. אף אחד לא יכול לדעת אם ישאר שם לעד, נסתר ואבוד לאנשיה, שעדיין לא יודעים שלום בנדודיהם בארצות הגויים. , או שמא סוף סוף מישהו יחפור את המנורה ביום שבו יבואו היהודים פעם נוספת לשלומם. רק אז יקרינו המנורה שבעת הענפים את אורו העדין במקדש השלום.
אחד מספריו האחרונים של סטפן צווייג, האוטוביוגרפיה שלו, "העולם של אתמול", כולל כמה עמודים שבהם הוא דן במצוקת יהדות גרמניה ובגורלם העצוב של הפליטים, שרבים מהם פגש בלונדון.
"לעולם לא אשכח את המראה שראיתי פעם בלשכת נסיעות בלונדון", כותב צוויג. "המקום היה מלא בפליטים, כמעט כולם יהודים, כולם מחכים ללכת לכל מקום – רק לארץ אחרת, לכל מקום, אל הקרח הארקטי או החולות הצורבים של סהרה, רק משם, רק לאחר שפג תוקפם של אשרות המעבר שלהם. , הם היו צריכים להמשיך עם אישה וילד לכוכבים חדשים, לעולם עם שפה חדשה, לאנשים שהם הכירו עכשיו ושלא רצו לקבל אותם."
סטפן צווייג כותב שהטרגדיה של היהודים המודרניים הנרדפים הייתה גדולה בהרבה מזו של אבותיהם המעונים.
"אבותיהם ואבותיהם forefathers and ancestors מימי הביניים ידעו לפחות בשביל מה הם סבלו – בגלל אמונתם למען החוק שלהם", כותב צוויג.
"הושלכו על המדורה, הם לחצו את הכתוב הקדוש להם על חזהם, ובגלל האש הפנימית שלהם הם היו פחות רגישים ללהבות הרצחניות. מונעים מארץ לארץ, עדיין נשאר להם בית אחרון, שלהם. הבית הוא אלוקים, ששום כוח ארצי, שום קיסר, שום מלך, שום אינקוויזיציה לא יכלו לגרש אותם".
אולם היהודי המודרני, שחי במנותק ממצוות אמונתו ושאף להשתלב, עם האנשים שבקרבם חי, לא ידע על מה הוא נרדף!
****
סטפן צווייג ואשתו זכו להלוויה ממלכתית על ידי ממשלת ברזיל. מצבותיהם בבית הקברות בפטרופוליס הוכנו בוודאי על ידי חברי קהילת יהודי ברזיל. חקוקים עליהם שמותיהם של צווייג ואשתו, הן בלטינית והן באותיות עבריות, וכן תאריכי פטירתם המקובלים והעבריים.
(מסקנה בשבוע הבא)
גואיש פרס, יום שישי, 9 ביולי 1999
המשך משבוע שעבר
את הפתיחה החגיגית של התערוכה בירושלים ניהלה פרופ' ד"ר שרה יפת, מנהלת הספרייה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית. בפנייתה היא הדגישה את הקשר המיוחד של צוויג עם הספרייה. במכתבו לד"ר הוגו ברגמן, שהציע לתרום את התכתובת שלו, כינה אותה צווייג כ"הספרייה שלנו".
לאחר נאומה של ד"ר יפת נשאו דברים של פרופ' מנחם מגידור, נשיא האוניברסיטה העברית, ה.ע. וולפגנג פול, שגריר אוסטריה בישראל – שדיבר בעברית ובאנגלית, ד"ר ג'וזף דצ'אנט, לשעבר ראש עיריית זלצבורג, שסיפר לקהל כי עוד בשנת 1992 ארגנה עיריית זלצבורג קונגרס בינלאומי של צוויג וכן תערוכה על צוויג גדול. פרופסור יעקב הסינג, ראש החוג לשפה וספרות גרמנית באוניברסיטה העברית ואהוד אולמרט, ראש עיריית ירושלים גם נאמו.
תודה הובעה לשגרירות אוסטריה בישראל, לעיריית זלצבורג, לאוסטריאן איירליינס Austrian Airlines ולמר מיכאל שטראוס, איש עסקים ישראלי בולט שנתן חסות לתערוכה. בתערוכה מוצגות עבודות מודפסות של צווייג וכן הערות וכתבים נוספים בידו. האחרונים כוללים את הטקסט של הנאום שנשא בהלווייתו של זיגמונד פרויד בלונדון בספטמבר 1939.
יש גם שפע של תצלומים המציגים את הוריו של צווייג, אחיו הבכור אלפרד; פרידריקה, אשתו הראשונה; אשתו השנייה לוטה; צוויג בעבודה ובפנאי, בנסיעות למדינות שונות ובחברת אישים שונים; הבית בו נולד והמקומות בהם התגורר כולל הווילה המרווחת שלו בזלצבורג.
יש גלריית תמונות של סופרים מפורסמים, חברים ועמיתים של צוויג. מעניינים רבים מספר מסמכים וניירות אישיים. יש, בין היתר, את תעודת הלידה שלו, שהונפקה על ידי הקהילה היהודית של וינה, תעודת דו"ח של בית הספר היסודי בוינה בו למד, האקס ליבריס Ex Libris שלו, שצויר על ידי האמן היהודי אפרים מוזס ליליאן, שהיה חברו של צוויג, המחאה בנקאית מתקופת זלצבורג, כרטיס כניסה לביבליוטק הלאומי בפריז, שם ערך מחקר, רישום נישואיו ללוטה אלטמן בבאט, אנגליה, בספטמבר 1939, והעתק של כמה דפים מהדרכון הבריטי של צוויג. יש גם רשימות שחקנים של הבכורה של הדרמה Das Haus am Meer ("הבית בים") של צוויג בבורגתיאטר של וינה באוקטובר 1912, ושל מחזהו הפציפיסטי ירמיאס (ירמיה) בתיאטרון Stadttheater של ציריך בפברואר 1918. פריטים המשקפים את רדיפתו של צווייג על ידי הנאצים כוללים את פקודתו של ראש המשטרה של לייפציג בספטמבר 1936, המתייחסת להחרמת עותקים מיצירותיו של צווייג ותמונה של צווייג בדר שטורמר (23 באוגוסט 1940) המתארת אותו כמי ש "תרמו לייהוד והשחיתות של האמנות הגרמנית.
בין המוצגים בחלק האחרון של התערוכה, יש תמונה שצולמה מהלוויה שלו ושל אשתו בפטרופוליס, וכן עותק של דברי החופשה שלו בכתב ידו ערב התאבדותו, כפי שהועתקו בכתב יד. עיתון ברזילאי.
***
אין זו התערוכה הראשונה של סטפן צווייג המתקיימת בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים. לקראת סוף 1981, לרגל מאה שנה להולדתו של צווייג, ארגנה הספרייה תערוכה על המחבר. בהקדמה לקטלוג התערוכה אנו מתבשרים על ידידותו של צווייג עם אברהם שוודרון ז"ל, ועל תרומתו של צווייג על התכתבויותיו לספרייה.
אברהם שודרון היה אחיינו של רבי שלום מרדכי שוודרון הסמכות הגדולה של רבני גליציה, המכונה בעולם התורה המהרש"ם. שוודרון, שלמד פילוסופיה וכימיה באוניברסיטת וינה, היה מאז נעוריו אספן נלהב של חתימות ודיוקנאות של אישים יהודיים. צוויג אסף חתימות של סופרים, מלחינים ואמנים מפורסמים.
השניים הפכו לחברים טובים, החליפו ספרים ודעות על מצב היהודים.
בעת מלחמת העולם הראשונה כתב צווייג לשוודרון: "בשבילי התהילה והגדולה של העם היהודי היא להפוך לעם היחיד שיש לו בית רוחני, ירושלים נצחית… במקום לשאוף לפלסטין האמיתית".
זו לא הייתה דעתו של שוודרון, שהיה ציוני נלהב. הוא התיישב בפלסטין ובשנת 1927 הציג את האוסף שלו- שהורכב אז מ -3000 חתימות ו -2000 דיוקנאות- לספריה הלאומית והאוניברסיטה. שוודרון ששינה את שמו לשרון, שימש כאוצר מחלקת החתימות והדיוקנאות של הספרייה עד מותו ב-1957. בשנת 1933, סטפן צווייג החליט, כפי שסופר במאמרנו האחרון, לתרום את התכתבויותיו לספרייה הלאומית והאוניברסיטאית היהודית. התערוכה משנת 1981 חולקה למספר חלקים: "סטפן צווייג בעברית" ו"צוויג ביידיש", הציג תרגומים לעברית ויידיש, בהתאמה של יצירותיו של צווייג. קטעים אחרים הראו יצירות של זוויג עם מוטיבים יהודיים או תנכיים, כתבים של זוויג על פגישותיו עם הרצל, והספד על זוויג שהופיעו בעיתונים יהודיים וכתבי עת בפלסטין. בין התצלומים בחלק "סוף הדרך" הוצגה תמונה של קברו של סטפן ולוטה צווייג בפטרופוליס, ברזיל.
חלק אחד הציג 18 פריטים מארכיון צוויג של הספרייה. הם כללו מכתבים לצוויג מאת אלברט איינשטיין, זיגמונד פרויד, וולטר רתנאו, ארתור שניצלר, ישראל זנגוויל ואחרים. את התערוכה של 1981 ארגן ראובן קלינגסברג ז"ל מהמחלקה לכתבי יד וארכיון הספרייה בסיוע צוות המחלקה. הם גם ערכו את קטלוג התערוכה.
"עד כה כמעט דבר לא היה ידוע לציבור על יחסו החם והאוהד של סטפן צוויג לספרייה הלאומית והאוניברסיטאית", נכתב בקטלוג מ-1981. "אקספוזיציה זו שפכה אור על היבט מיוחד זה בביוגרפיה של סטפן צווייג ומסבירה את קיומו של אוסף צווייג בירושלים".
במהלך השנים, אוסף צוויג המקורי בירושלים גדל במידה ניכרת הודות לתרומות ממקורות שונים. מספר הפריטים באוסף הוא כעת כפול מזה שניתנו על ידי צווייג לספרייה.
