זה היה בקיץ 1948. העבירו אותי ממחנה בגזרה המרכזית של ישראל לחזית הצפונית. בדרכי נאלצתי לעבור דרך פתח תקווה. שקלתי לבקר אצל הרב איסר זלמן מלצר. הוא נפצע במהלך המצור על ירושלים והחלים בביתו של חתנו הרב י.מ. בן מנחם מבית דין פתח תקווה. נרתעתי. נפשית לא הייתי מוכן לביקור הגאון.
באותה תקופה גרתי במחנות צבאיים, מורחקים מעיקרי התורה. לא הספר, אלא האקדח היה בן לוויה היציב של החייל. פעם אחת למדנו: "אמר ריש לקיש, כל העוסק בתורה בלילה הקדוש ברוך הוא מושך עליו חוט של חסד ביום " (חגיגה יב ב). כעת למדנו: "התקפת פתע בלילה עשויה להביא ניצחון עם עלות השחר."
פעם אחת ניסה להתקדם בשבילים הקשים של סוגיה – עכשיו אומנו לזחול דרך הסתבכויות של גדרות תיל.
עד שהגעתי לפתח תקוה התגברתי על הרתיעה והתחלתי ללכת לביתו של רבי בן מנחם. בשנת 1948 , אף על פי שפתח תקוה כבר הייתה אחת הערים הגדולות בישראל, הייתה קטנה בהרבה מהיום, וכל מי ששאלתי יכול היה להפנות אותי לביתו של הרב. זה היה בית צנוע אבל מלא בחום וידידות.
הרב איסר זלמן נשכב על ספה, רגלו הפצועה מונחת על כרית. למרות שנראה היה שהוא סובל מכאבים פיזיים מסוימים, הדיבורים שלו היו חביבים ומלאי חיים. אשתו ישבה ליד השולחן. לפניה הייתה ערימה קטנה של דפי נייר. חלק מהגליונות שימשו למטרות עטיפה ועל ידי החלקתם היא הפכה אותם למתאימים לכתיבה. היא העתיקה את התורה של הרב איסר זלמן, והכינה להדפסה כרך נוסף של אבן העזר. שיתוף הפעולה של רעייתו של הרב איסר זלמן בעבודתו היה ידוע. בהקדמה לאבן האז"ל (כרך ג') מביע הרב איסר זלמן את תודתו לה על העזרה שלא תסולא בפז שהעניקה לו בהעתקה והכנת כתביו לעיתונות ובפיקוח על הדפסת הספרים והפצתם. אולם, "אינו דומה שמיעה לראיה," לראות זאת במו עיניך שונה מקריאה או לשמוע על כך.
מאז הובילו אותי לא פעם להרהר: הרב איסר זלמן, היה ראש הישיבה הגדול והוותיק מכל ראשי הישיבות, שהיה מורה בישראל במשך שישים שנה: האם באמת נאלץ להעסיק את אשתו כדי להעתיק את חידושיו ולעזור. להכין אותם לעיתונות? היו לו מאות, לא אלפי תלמידים, כל אחד מהם היה שמח והיה מרגיש שזו זכות לעזור לו. למה הוא לא נעזר בשירותיהם? האם משום שנמנע בכל עת שתלמידי חכמים יגישו וימתינו לו?
המחשבות והזיכרונות הללו חזרו אלי לא מזמן בעת קריאת חיבורו של הרב שמואל יוסף זוין על הרב איסר זלמן מלצר במהדורה החדשה של ספרו אישים ושיטות. המהדורה הראשונה של הספר הכילה מאמרים על שמונה גדולי תורה: הנציב; ר' חיים בריסקר; הרוגאצ'ובר, רבי מאיר שמחה; הרב קוק; ר' חיים עוזר; ר' משה מרדכי אפשטיין ור' ברוך בער. למהדורה החדשה נוספו שני חיבורים על החזון איש ור' איסר זלמן.
במאמריו של הרב זוין ניתן מקום מועט בלבד לאירועים הנוגעים לחיים החיצוניים של האישים אותם הוא מתאר. בעיקר הם מציגים הסבר לגישתם ושיטתם בלימוד ההלכה. על ידי ניתוח חידושיהם וחשיפת העקרונות העומדים בבסיסם, מעלה רבי זוין את תרומתו המיוחדת של כל גאון להבנת ההלכה. מדי פעם שזורות באקספוזיציה אנקדוטות אופייניות הממחישות באופן קונקרטי יותר עמדות בסיסיות מסוימות של הגאונים הללו כלפי בעיות בהלכה. כתוב בסגנון המבריק והצלול בו מפורסם הרב זוין, כל אחד מהחיבורים הללו הוא יצירת מופת במלוא מובן המילה.